המסר של החמאס: איום המנהרות צומצם, אבל הרקטות ימשיכו

הרצועה סערה בסוף השבוע הזה, ולא בגלל תקיפות חיל האוויר. שלושה ילדי משפחת אבו־הנדי במחנה הפליטים א־שאטי לחוף עזה מצאו את מותם בתאונה טראגית, בעת שנמו את שנתם בערב שבת. יוסרא, בת 3, ושני אחיה – רהף בן השנתיים ונאסר בן החודשיים, נשרפו למוות בדליקה שפרצה בביתם. אותן שעות ירדה עלטה על השכונה בשל הפסקת חשמל שגרתית, כנהוג זה כמה שנים בערי הרצועה. נרות שהדליקו הוריהם כדי לסלק את החושך הציתו את חדרם ולא הותירו להם סיכוי. הילדים הובלו לבית החולים א־שיפאא, אבל מותם נקבע מיד. 
 

בשבת נראה בהלוויות שלושת הפעוטים מחזה בלתי רגיל: שלושה פעילי הזרוע הצבאית של חמאס, רעולי פנים וחמושים, נשאו את שלוש הגופות על ידיהם ועמדו על קברם בעת שרגבי העפר כיסו אותם. בראש הסופדים עמד בכיר המחנה הפוליטי של התנועה, איסמאעיל הנייה. הוא לא בזבז זמן. בנאום הספד כבן עשרים דקות ניכס הנייה את האסון למאבק המדיני. הוא טען, כי הפסקת החשמל היא תוצאה של הסגר על עזה, לו שותפים ישראל והרשות הפלסטינית גם יחד. ישראל ־ בכך שתקפה את מתקני החשמל בסדרה של מלחמות בעשור האחרון, והרשות, בכך שאינה מזרימה את הכסף הדרוש לרכישת סולר להפעלת תחנות הכוח. “מטוסי האויב מעלים באש את אדמותינו ובתינו”, קרא הנייה, “והמצור על עזה, ביחד עם אלה הקושרים קשר נגד עזה – שורפים את ילדינו”.

 

לא במקרה סירבה המתיחות של השבוע האחרון עם חמאס להידרדר לכלל סכנה ממשית לשני הצדדים. לא רק בגלל התיווך הנמרץ של המודיעין המצרי, ממשלת קטאר ושליח האו”ם למזרח התיכון. מטרתה מראש של המתיחות הזו לא היתה לשמש מבוא מדורג לעימות סוער. את המתיחות יזמה הזרוע הצבאית של חמאס, ויש לה מטרה ברורה. ספק אם זו הושגה, אבל עוד מוקדם לסיכומים.
 

זה כמה חודשים שהמציאות הביטחונית בעזה רושמת שינוי מהותי ושקט. בזה אחר זה קורסות מנהרות של חמאס, ולעתים קוברות לוחמים בזרוע הצבאית שמתאמנים בתוכן. תדירות המקרים גבוהה באופן יחסי, וברצועה רוחשות תהיות על סיבת הדבר. חלקן מנהרות בתוך עזה וסביבותיה, ואחרות כאלה המכונות “מנהרות התקפיות”, שיוצאות לתוך שטח ישראל. בשיאה של המגמה המסתורית שתוקפת את ארץ המנהרות ברצועה, הכריזה ממשלת ישראל על מציאתו של אמצעי טכנולוגי לגילוין. 

 

האמצעים הטכנולוגים המצויים כיום מאפשרים לגלות חללים במעבה האדמה, ולהבדיל – בגובה מטר אחד בערך. אבל המנהרות נחפרו בעומקי ביניים של עשרה ועשרים מטרים. גורמים ישראלים מדווחים זה שנתיים, כי מומחים מטעם המערכת הביטחונית מחפשים אמצעי לגילוי חללים בעומקים אלה, והביעו את ביטחונם כי הפתרון ימצא. 
 

ואכן, לפני שלושה שבועות בישר ראש הממשלה על פריצת דרך טכנולוגית לגילוי מנהרות: “תושבי עוטף עזה יכולים להיות רגועים”, הבטיח בנימין נתניהו. במקביל דיווחו עדי ראייה בעזה, כי דחפורים של צה”ל פעלו בשבועות האחרונים במרץ בגבול עם ישראל ובאמצעים טכנולוגיים מסוימים, במאמץ לגלות מנהרות. 
 

דמיינו את מוחמד דף ופקודיו: ממקום מסתורם בעיר עזה הם חוזים בעיניים כלות כיצד האמצעי האסטרטגי שבנו בעמל והון רב במשך עשור ויותר, הולך ונשמט מתחת ידם. המנהרות הללו מאפשרות לחמאס לרשום שני הישגים מכריעים. במהלך קרב ־ לפרוץ לקווי האויב ולרשום בו אבידות, ובימי חירום או שיגרה – לחטוף ישראלים ולנהל תמורתם משא ומתן לשחרור אסירים. בחמאס הבינו זה מכבר כי ישראל אינה נדיבה כלל בנקודה זו, ורק שבויים ישראלים יניבו עסקאות שחרור. והנה, האמצעי הראשון במעלה להשגת שבויים ישראלים מתגלה ומותקף.
 

מבחינת ישראל, זהו ניצחון תת־קרקעי, נעלם מהעין, אך רב־משקל במאזן הכוחות מול חמאס. בחמאס הבינו זאת, וביקשו בשבוע האחרון לגבות מישראל מחיר. אבל המחיר הזה  תדמיתי בלבד: ירי הפצמ”רים והרקטות היה זהיר ותדירותו נמוכה. הוא לא כוון לאזורי אוכלוסייה ולא נועד לפגוע בחיילים. בוודאי שלא כוון לגרור את צה”ל לעימות קשה. מטרתו האחת היתה לשלוח מסר להנהגה המדינית בירושלים ולפיקוד העליון של צה”ל. המסר הזה פשוט: אוקיי, ספגנו מכם חבטה, אבל אל תשכחו שבמחסנים שלנו שמורים אלפי קסאמים. איום המנהרות אמנם צומצם, אבל הרקטות ימשיכו לאיים עליכם בכל עימות עתידי. וכל זה קורה, במקרה או לא, בזמן שבו הזירה הפוליטית בישראל סוערת על רקע זה בדיוק: מעבר לפינה מחכה דו”ח מבקר המדינה, שעוסק בטיפולו של הדרג הפוליטי והמערכת הביטחונית במנהרות חמאס.
 

מאחורי הקלעים, ובלי לייצר כותרות, פעלו אנשי המודיעין המצרי לרסן את שני הצדדים ולמנוע הידרדרות. מבחינות רבות, הריסון הזה מיותר. איש בעזה אינו מעוניין בהידרדרות, אבל שני הצדדים מבקשים להפגין את שריריהם ככל האפשר. הרגיעה שאותה הבטיחה הנהגת חמאס לציבור שלה כבר ביום חמישי, החלה להתבסס לאטה אתמול בבוקר. פרטי ההסכמות לא הודלפו, ובראשם השאלה האם תסבול תנועת חמאס את המשך העבודות של צה”ל בגדר הגבול, כמה מטרים בעומק השטח העזתי. אבל סימנים של חזרה לשיגרה נרשמו משני הצדדים. 

 

מי שעקב בסוף השבוע אחר הקולות שעלו מן הרצועה הופתע לגלות סדרה של התבטאויות בשבח הסכם הרגיעה, שהנה תושג בעוד שעות מעטות. בזה אחר זה עלו בכירים בחמאס, כמו מוסא אבו מרזוק וחליל אל־חיה, ואף נציגים של הג’יהאד האיסלאמי, והבטיחו “או־טו־טו שקט”.
 

“ביקשנו מהצד המצרי להתערב ולהפסיק את התוקפנות”, אמר אבו־מרזוק ביום חמישי בערב, “התגובה היתה מיידית והעניינים חזרו למסלולם”. בתוך שעות מעטות נורתה רקטה נוספת לעבר הגבול עם ישראל, וחיל האוויר המריא להגיב. 
 

מדוע סירבה הרגיעה להגיע? מאותה סיבה שתיארנו לעיל. נראה כי גם בחמאס, הדרג הצבאי הכפוף לדרג המדיני, מסרב להתיישר לפי צרכי אדוניו ומוביל מדיניות משלו. הזרוע הצבאית של חמאס, עז א־דין אל־קסאם, מנהלת מאבק בלתי אפשרי מול אחד הצבאות המצוידים ביותר בעולם. אם עליה להציל את כבודה או לשגר מסר של הרתעה, אזי עם כל הכבוד – מר הנייה, האדון אבו־מרזוק וחבריהם יצטרכו לנשוך את השפתיים ולחכות כמה ימים עד למיצוי המטרה. 
 

ולמרות ההתפתחות השקטה בשטח, יש הסבורים כי הרגיעה הזו היא לא יותר מפלסטר שמודבק על פצע מדמם. “בעיניים עצומות לרווחה, אנחנו הולכים לסיבוב הבא”, אומר הפרופ’ שאול משעל, ראש התכנית למזרח תיכון במרכז הבינתחומי הרצליה ואף מוצא בנקודת הזמן הזו הקבלה מסוימת בין עזה לירושלים: “מדינת ישראל מפוצלת לא רק חברתית, אלא גם מדינית”, אמר אתמול בראיון לגלי צה”ל, “הצבא רוצה קו הרבה יותר מתון, פרגמטי, אבל הדרג המדיני רוצה עוד ועוד להכות. להבדיל, בצד של חמאס קיימת אותה סימטריה טראגית: הזרוע הצבאית שלהם מקבילה לזרוע המדינית שלנו. היא חותרת ללכת יותר בכוח. לעומתה, הזרוע המדינית שלהם, מקבילה לממסד הצבאי בישראל”.