בדיוק לפני שנה החליטה נטע ביתן כפרי להרים ראש ולעשות מעשה. זה קרה אחרי לימוד בבית המדרש "קולות". "האם יש פה מישהו שמרגיש שהכניסו אותו לסיפור שהוא לא רוצה להיות בו בעל כורחו?" שאל המנחה וביתן כפרי קפצה ואמרה: "כן, אני". אחר כך סיפרה את הסיפור שלה. "עד לפני 12 שנה הייתי חלק מעם ישראל, שלא שייך באופן ישיר למשפחת השכול, אך מזדהה מאוד עם הנופלים ומשפחותיהם. עד לפני 12 שנה הייתי הולכת מדי ערב יום הזיכרון לטקס המקומי, עומדת בצד, אפילו לא תופסת כיסא, שותפה אנונימית שמתבוננת ומקשיבה. כשהייתי חיילת כבר הייתי נציגה של היחידה, משתתפת בטקסים שבבית העלמין, מציגה עצמי בפני המשפחה. כבר הייתי בתפקיד, אך תפקיד משני שאפשר לי לשמור על אלמוניותי".
ואז זה קרה. ב־23.1.2003 נהרג אחיה, אסף ביתן, עם עוד שניים מחבריו. ארבעה חודשים לאחר מכן, ביום הזיכרון, נדחפה מהאנונימיות היישר למרכז הבמה. "עם אור זרקורים מסנוור, המקשה להרים את העיניים ולהישיר מבט אל כל אלו הבאים ולוחצים את היד ומשתתפים בצערי ובצער המשפחה. אל כל אלו שמבקשים שאהיה חזקה בשביל אמא ואבא. אל כל אלו שגם להם היה קשה להישיר מבט וראו אותי כמי שעולמה חרב. כך יום זיכרון אחד ועוד אחד היו מפילים אותי, לעתים עד רצון וצורך להיעלם. אף אחד לא שאל אותי מה אני רוצה. ככל שחקן, שאין לו הכישרון הטבעי לשחק ללא חזרות, יצאתי מכל יום זיכרון שכזה שבורה וחסרת אונים".
אחרי מספר שנים, התרגלה לאור הזרקורים שנכפה עליה. "יכולתי להיות יותר נוכחת וקשובה לכל הקורה סביבי. את חוסר האונים תפס כעס ותסכול אדיר. לא אהבתי את הצלילים, את התדרים, את המסרים. הרגשתי מנוצלת. בזה אחר זה עולים נבחרי הממשל, השלטון המקומי, מפקדי הצבא – הם מקבלים במה להעביר מסרים שחלקם פוליטיים, חלקם מגמתיים. בין לבין נשמע שיר שנוגע ללב, מזיל דמעה, אך כמעט לא פגשתי על הבמה אם שכולה. כמעט לא פגשתי את הבת והבן שאיבדו את אביהם, את האישה שאיבדה את בעלה, את האחות שאיבדה את אחיה ועד היום עוד לא פגשתי אף אחיין עולה ומדבר את תחושותיו, מספר על כבשת הרש שלו, שנקטפה ברגע. הנופל, הנעדר, זה שמקום קבורתו לא נודע, הוא עבור מישהו בקהל – אבא, בעל, דוד או אח. אדם שהיה מלא ברצונות, מאוויים, את חלקם הגשים, חלקם נגדעו ונותרו באוויר".
לדבריה של ביתן כפרי, אף אחד לא סיפר על הנופל כאדם, אלא רק על רגע המוות, ההקרבה והקורבנות. "11 שנים, בכל פעם באותו הטקס, נזכרתי כמה אני כועסת. החלטתי שהגיע הזמן לספר סיפור אחר. ההקרבה היא לא עוד סיפור של קורבנות אלא של קרבה. נפילתו של אחי, של כל האבות, הבעלים, האחים והדודים, אינו עוד סיפור של מוות אלא סיפור של חיים. סיפור של ערבות הדדית. יש לנו אחריות חברתית כלפי הנופלים ליצור את הקשר שבין הזיכרון לחיים ולא למוות. יום הזיכרון אינו יום זיכרון אישי, אלא יום חברתי", היא אומרת.
בהמשך לתובנה הזו, למדה וחקרה את משמעות המוות, הזיכרון והטקס, עד שהחלה לגבש דרך, "נרטיב שיש בו כבוד לנופלים, לשכול ולנו כאזרחים – אך שמביא איתו תקווה, אופטימיות, עשייה ואחריות לחברה ערכית וטובה". לא מעט העסיקה אותה השאלה מהי חשיבותו של הזיכרון. "הזיכרון מאפשר לנו להנכיח דבר או רגע מהעבר ולהפכו לנוכח. לגרום לרגע שכבר איננו לשוב ולהיות חלק מהמציאות. כשאנחנו נזכרים במשהו, אנחנו יכולים לחוש כאילו זה קורה עכשיו והוא הופך להיות חלק מהמציאות. ברגע הזה, משהו בנו מתעורר. יכול להתגנב חיוך או שתתגנב דמעה. צחוק או עצבות. געגוע או כעס. הגוף והרגשות מגיבים. הזיכרון אינו מבקש התרפקות על נוסטלגיה. הוא מבקש לעורר בנו כוחות של חיים, של התחדשות, של יצירה, לאחריות ולעשייה".
אז מה קורה ביום הזיכרון לחללי צה"ל?
“אני אישית לא חוזרת ממנו עם כוחות של חיים והתחדשות. נדמה לי שהתשובה נמצאת בכך שהפכנו את יום הזיכרון ליום אבל. אנחנו מתלכדים סביב העצב והשכול, סביב הגעגוע והכאב. כן, יש להם מקום גדול וחשוב. לכל אחד מאיתנו – להורה, לאישה ולאיש, לאחות ולאח, לבן ולבת, לחבר ולחברה יש הדרך לכאוב, לזכור ולהתמודד – וזה לא קרה ביום אחד המוקדש לכך, זה מלווה אותך בכל חג ובכל פינה. אבל יום הזיכרון הוא יום לאומי. יום שבו אנחנו זוכרים כחברה, לא כאינדיבידואלים, ולכן השאלה היא מה תפקידנו כחברה. יום הזיכרון הלאומי מבקש להפגיש אותנו עם זיכרון שמחייה ומפרה את החיים. יום שמבקש להזכיר לנו את מחויבותנו כלפי הנופלים ומבקש מאיתנו לקחת אחריות על עצמנו – על החיים. על ערכיות החברה ועל איכותה".
חברה ערכית וטובה
על תובנות אלו מבוסס המיזם החדש של נטע ביתן כפרי, "ובחרת בחיים", המבקש לשנות שני דברים: לבסס את תוכני הטקסים והמסרים על "במותם ציוו לנו את החיים", ולעצב את יום הזיכרון כמועד. "כל אלו ילמדו את משמעות הפסוק: 'הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ'".
זה קורה באמצעות עמותת "קולות", המתמחה בליווי ובפיתוח הנהגה ערכית באמצעות מקורות היהדות. מדובר במסגרת לימוד בהתאמה אישית, לבכירים, ליזמים ולצוותים מובילים בארגונים, המתמודדים עם אתגרים ודילמות ערכיות במציאות מורכבת, המחייבת לאזן בין שיקולים רבים וסותרים. בהליך העבודה, העמית מגדיר את הנושאים הרלוונטיים, מנחה "קולות" בונה מערך מקורות שנמצא בזיקה עם הנושאים והדילמות שהוגדרו, והדיאלוג המתפתח סביבם מאפשר גישה מחודשת לנושא המטופל.
ואיך כל זה מתחבר ליום הזיכרון?
"אני מציעה להפוך את יום הזיכרון למועד שיש בו שיח ומסר על ערכים ונושאים שאנחנו זקוקים להם כחברה, ולקוחים מתוך עולמם של הלוחמים והנופלים. לדוגמה: ערבות הדדית, הקרבה־קִרבה, ניצחון־נצח־התנצחות. הנושא יגיע מתוך עולם הנופלים, אך ייבחן וייבדק איך הוא מתקיים בחיים וכיצד מתוך הרחבת הנושא בדרכים חווייתיות הוא מעורר בנו את האחריות והמחויבות, הן לנופלים והן לחברה ערכית וטובה".
ביתן כפרי נשואה למיכאל ואם לשלושה: ליאור, סטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטת בן־גוריון, עמית, משרתת כמדריכת שריון בשיזפון, ותומר, תלמיד כיתה י'. היא נולדה בעפולה לאלי ותרצה, עולה ממרוקו ומושבניקית מתל עדשים, בכורה בין ארבע אחיות. אסף ז"ל נולד בהפרש של 17 שנה ממנה. במקצועה היא מעצבת פנים לפי פנג שואי, מלמדת פנג שואי ומאמנת אישית. בהקדמה לספרה, "פנג שואי – מרחבים מכניסי חיים" (כנרת זמורה ביתן), כתבה: "ואז זה נחת, בבת אחת והיישר אל תוך לבי – אחי החייל אסף, הצעיר ממני ב־17 שנים, נהרג בפעולה צבאית בחברון. עולמי חרב. חשתי ש'זהו זה! נגמר! אין שמחה עוד, אין מימוש'.
עצב וכאב היו הדברים היחידים שיכולתי לחוש, ובור עמוק ושחור היה הדבר היחיד שיכולתי לראות סביבי. הרגשתי כמי ששבויה בחלום בלהות ואינה מצליחה להתעורר ממנו ולשחרר עצמה. רציתי להיעלם, למות, לא היו לי כוחות להתמודד עם האובדן, עם חוסר האונים המשווע הזה... בהדרגה התחלתי לחזור לחיים, לתפקד שוב כאמא, כבת, כאחות, כאישה, והתחלתי גם לחוש, לראות ולדבר עם אסף. הוא הגיע אלי בחלומות, העביר לי מסרים. הוא הגיע גם במצבי ערות, והיה איתי, כשהוא מזכיר לי את ההבנה שרכשתי על חוקיות הטבע, על המחזוריות, על היצירה וההרס, החיים והמוות, ואז הבנתי שכאן נפתחת בפני הזדמנות לשינוי בפעם השנייה. עולמי הלך ונפתח, הלך והתרחב עוד ועוד. ראיתי את ההזדמנויות החדשות הקיימות מתוך משבר, מתוך כאב, מתוך הפסקת השגרה".
הנשיא מפרגן
נטע, כאחות שכולה, האם לדעתך צריך להבדיל את ערב יום הזיכרון מיום העצמאות?
“לא. אני מודה שהמעבר קשה מנשוא ואני זוכרת בשנים הראשונות כשילדי היו קטנים והיו מופיעים על במות החג, כמה זה דרש ממני לאסוף את עצמי ולהיות שם. המפגש בין העצב והשמחה של יום העצמאות הוציאו ממני הרבה דמעות ובכי. יחד עם זה, אני חושבת שיש בזה משהו שמייצג את המהות. ואולי אם יום הזיכרון יהיה יום שמתעסק בערכים חברתיים, מתוך זיכרון לנופלים וללוחמים, המעבר בינו לבין יום העצמאות יהיה אחר. אולי זה ידרוש טקסי מעבר. זה בהחלט דורש מחשבה. אבל בכל מקרה, לא הייתי משנה את החיבור ביניהם".
נשיא המדינה, ראובן ריבלין, הספיק להתוודע למיזם, וכתב אל ביתן כפרי: "יפה בעיני הצעתכם ליצור כלים נוספים שיאפשרו לחברה הישראלית על כל גווניה להתחבר, לעצב וליצור את הזיכרון הקולקטיבי".
"התגובות שאני מקבלת מחזקות אותי מאוד. אני לגמרי מרגישה שיש קרקע בשלה המבקשת שינוי. אפילו הורי, שהם דור אחר ממני, תומכים ברעיון ובדרך. המיזם התחיל לקבל כנפיים: מתקשרים אלי הורים שכולים, אנשי חינוך וגם משתתפי הכנס האחרון. כולם מברכים על הרעיון ורוצים לעזור ולקחת בו חלק. אני בטוחה שיש גם קולות נוספים, המבקשים לשמר את הקיים. אולי כשהמיזם יקבל עוד יותר נוכחות אשמע אותם. אני, באופן אישי, לא נתקלתי בזה עדיין".
על אילו גילים מדובר? האם כדאי להתחיל מילדים בגיל הגן, או שאולי הם צעירים מדי?
“כשאני חושבת על זה, אני חושבת שכילדים אנחנו הכי מעצבים את התפיסות והאמונות שלנו, שמובילות לנרטיב ולפרדיגמה המחשבתית שלנו, ולכן עם תוכנית מתאימה בהחלט הייתי מתחילה בגן. לדעתי את 'טוב למות בעד ארצנו' של טרומפלדור שמעתי בגן, אז למה שלא אשמע בגן ש'טוב לחיות בעד ארצנו'? אפשר ללמד משפט כזה ולא להשאיר אותו באוויר, אלא לבטא את הערכים שהניעו את טרומפלדור, כמו למשל מסירות ושליחות, ולנהל אחרי זה דיון ושיח על איך ערכים כאלו יכולים להתקיים בחיים, בבית, ובשכונה וכיוצא בזה".