מאז פורים האחרון מתעסקת מדינת ישראל בפרשת החייל היורה מחברון. החייל, סמל בשם אלאור אזריה המשרת כחובש בחטיבת כפיר, ירה במחבל ששכב שרוע על הקרקע, לאחר שלכאורה האחרון כבר נוטרל על ידי כוחות שהיו בסביבת האירוע החבלני עוד בטרם אזריה הגיע לזירה. המשטרה הצבאית עצרה את אזריה והארץ סערה.
מיותר לציין שאזריה אינו הראשון שירה באויב ששכב שרוע על הקרקע. אחד התקדימים הידועים (והחשובים יותר, כמובן) אירע באחד הקרבות המפורסמים של מלחמת העצמאות - קרב הקסטל.
באחד המהלכים הדרמטיים ביותר של הקרב ירה סגן מפקד פלוגה בגדוד מוריה הירושלמי, יעקב סלמן - לימים קצין בכיר בצה"ל ומי שמילא תפקידים בכירים במגזר הציבורי והפרטי - בראשו של מפקד גזרת ירושלים הפלסטיני, עבד אל־קאדר אל–חוסייני, שהיה מוטל פצוע על פסגת ההר. הירי, כך סיפר, נעשה בידיעת מפקד הפלוגה, מרדכי גזית, לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה ושגריר ישראל בצרפת.
היתקלות על הקסטל
עבד אל־קאדר אל–חוסייני, בנו של מוסא קאזם אל–חוסייני (מי שהיה ראש עיריית ירושלים בימי העות'מאנים ובתחילת תקופת השלטון הבריטי, ואחד ממנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית) היה בשנות ה־30 הראשונות של המאה הקודמת ציר ל"ועידת המשכילים המוסלמים", ובשנת 1936 היה מנהיג כנופיות באזור ירושלים. ארבע פעמים נפצע. הבריטים אסרו אותו, והוא שוחרר בערבות וברח לעיראק, ובשנת 1938 חזר לארץ ישראל (דרך סוריה), והוועד הערבי העליון מינה אותו למפקד אזור ירושלים.
ב–1939, אחרי כישלון המרד הערבי, ברח שוב לעיראק ועבר שם קורס קצינים. ב–1942 נאסר בעיראק, וכששוחרר, נדד לסעודיה ומשם למצרים. עם פרוץ מלחמת העצמאות חזר לארץ ישראל, ושוב מונה למפקד מחוז ירושלים. מטהו שכן בביר זית ומטה המשנה שלו היה בבית ג'אלה.
הצלחותיו במלחמת הדרכים הביאו את ירושלים העברית ואת גוש עציון אל סף התמוטטות, ועם הצלחותיו נמנים כמה פיצוצים, לרבות פיצוץ בנייני המוסדות הלאומיים. הישגו הגדול ביותר היה בקרב שיירת נבי דניאל. את נסיגתה של ארצות הברית מתמיכתה בהקמת המדינה היהודית, על פי תוכנית האו"ם, אפשר לראות כהישג האסטרטגי–המדיני של הערבים, תוצאת ניצחונותיו הטקטיים של עבד אל–קאדר אל–חוסייני. פקודיו - המקומיים וגם המתנדבים הזרים - העריצו אותו, וכפריים ועירוניים שיתפו פעולה תחת פיקודו. הוא בכיר המפקדים הפלסטינים מאז ומעולם.
מערכת הקסטל החלה ביום שישי, 2 באפריל 1948, כאשר כוח פלמ"ח בפיקודו של אליהו סלע (רעננה) השתלט ללא קרב על כפר הקסטל, לאחר בריחת התושבים ממנו. בשבת החליפו גזית וסלמן ופקודיהם מגדוד מוריה של חטיבת עציוני הירושלמית את לוחמי הפלמ"ח, והגנו על הכפר מפני התקפות עזות של הפלסטינים.
ב–7 באפריל החליטו המפקדים הערביים של עבד אל־קאדר אל–חוסייני, שחזר באותו יום מדיונים עם המפקדה הכלל הערבית בדמשק, להסתער בלילה על הכפר קסטל. בניגוד לדעת מפקדי המשנה שלו, הצטרף עבד אל–קאדר אל–חוסייני ללוחמים. לעוזרו, בהג'ת אבו–גרביה, אמר: "בגדו בנו. הדבר האחרון שראיתי בשדה התעופה של דמשק זה מחסן נשק המיועד לקאוקג'י. אנחנו יכולים לנסוע לעיראק ולחיות שם בסתר, אנחנו יכולים להתאבד, ואנחנו יכולים למות כאן. אני יוצא למחצבת צובא. שלח אלי שני משוריינים. צווה על אבו–דיה לבוא עם לוחמים ולהיפגש איתי במחצבה. נכבוש בחזרה את הקסטל. אתייצב בראש ההתקפה".
ב–8 באפריל לפני עלות השחר הגיעה חוליית חבלנים ערבים עד בית המטה של כוח מוריה והניחה לידו מטעני חומר נפץ. גזית וסלמן פירקו את המטענים. בנסיגתם עברו החבלנים הערבים ליד בית קבר השייח', שם חנתה כיתת הפלמ"ח. משה כצנלסון, שישב בעמדה ליד הבניין, ירה. בדוח של מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, יוסף טבנקין, כתוב ששניים מאנשי החוליה נהרגו מיריותיו של כצנלסון, והשלישי הרים ידיים וביקש רחמים, "אבל הבחורים שלנו הרגו אותו".
לפני שעלה השחר עלו לקסטל עבד אל־קאדר אל–חוסייני, סגנו, כמאל עריקאת, ושלישו, ערפאת (לפי אחת הגרסאות, מדובר ביאסר ערפאת - א"מ). בשעה ארבע לפנות בוקר הגיעו השלושה אל הפסגה וחיפשו את דרכם לבית המטה. ממרחק 30 מטר ראה אותם הרב סמל הפלוגתי מאיר קרמיול, שהתעורר משנתו על מרפסת הבית. גזית וסלמן, שכבר גמרו לפרק את מטעני חומר הנפץ שהניחה חוליית החבלנים הערבים, חזרו אז לבית המטה.
קרמיול סבר שעבד אל–קאדר ומלוויו הם גששי תגבורת הפלמ"ח המובטחת מקריית ענבים.
"תעאלו, יא ג'מאעה!", צעק אליהם בערבית, שהייתה אז חלק מהסלנג. קרמיול לבש מדים בריטיים וחבש כובע פלדה, ועבד אל–קאדר סבר שהוא עריק בריטי וקרא אליו, "הלו בויס!". גם סלמן וגזית סברו לרגע ששלושת האורחים הם פקודיו של טבנקין, אבל כששמע סלמן את חילופי הדברים צעק: "מאיר! אלה ערבים!". קרמיול כבר הבין זאת וירה צרור מהתת־מקלע שבידו.
עבד אל–קאדר נפגע ונפל, כמאל עריקאת וערפאת ברחו. “water, water", התחנן הפצוע. סלמן העיד באוזני כותב שורות אלה שהוא הצמיד אקדח לרקתו ושאחד המפקדים אמר לו לא לחסל אותו לעיני כולם, אלא בצד. סלמן גרר את הפצוע הצדה וירה בראשו.
"זה מפקד ערבי"
גזית, סלמן וקרמיול לא ידעו מיהו ההרוג. הם ראו שבגדיו אירופיים ושלידו מונחים תת־מקלע אמריקאי ואקדח בעל קת שנהב. על ידו ראו שעון זהב ובכיסיו מצאו עטי זהב ומסמכים רבים, לכן הבינו שהוא "דג שמן", אבל בגלל עייפותם לא בדקו היטב את מסמכיו: רישיון נהיגה מצרי על שם עבד אל–קאדר סולים, דוח על שיחה עם הקונסול האמריקאי בירושלים ותוכנית התקפה על הר הצופים. את פניו לא זיהו, אף שתמונתו התפרסמה בעיתונים לא פעם.
השמועה על היעלמו של עבד אל–קאדר אל–חוסייני הגיעה לש"י הירושלמי כבר למחרת, לפני הצהריים. אנשי הש"י ומטה המחוז יצרו קשר עם גזית ושאלו מה ידוע לו בעניין זה, ורק אז הבין גזית מיהו הערבי ההרוג ובדק היטב את ניירותיו. אנשי מטה המחוז התקשרו למפקד גוש מוצא - "ארזה", מיכאל האפט (לימים בעל חברת ראיית חשבון גדולה) ודרשו את הגופה. האפט דרש מגזית לשלוח אותה ל"ארזה".
"אי אפשר, הערבים צולפים", ענה לו גזית. במשוריין עמוס תחמושת ומזון עלו לקסטל האפט ומפקד הכיתה יגאל ארנון (לימים עורך דין מפורסם). יעקב סלמן קיבל פקודה מהמטה של דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים של ההגנה, לשלוח את גווייתו של עבד אל–קאדר במשוריין לעיר, אבל פקודיו של גזית, שסייעו לפצועים לעלות על המשוריין החוזר, סירבו להעמיס עליו את הגופה: "להסתכן בגלל מת? זה לא". גם הפצועים לא הסכימו לנסוע עם גווייה. האפט יעץ לגזית: אם לא יבואו מחליפים לקסטל, ואם לא תוכל להחזיק מעמד, כדאי שתיסוגו ל"ארזה". המשוריין חזר מהקסטל לירושלים בלי גווייתו של עבד אל–קאדר אל–חוסייני.
כמה שעות לפני כן, בשעה שבע בבוקר, בא לקסטל הסמג"ד עוזי נרקיס עם שני משוריינים שהביאו תחמושת, רימונים, בגדים להחלפה, מנות קרב אמריקאיות וארבעה פחים מלאים בחלווה. יחד עם נרקיס באו שתי כיתות של מאבטחים. פקודיו של נרקיס נתנו למגיני הקסטל את הציוד והבגדים הנקיים, ולקחו מהם את בגדיהם המשומשים.
"ואיפה התגבורת?", שאל סלמן את נרקיס.
"היו בעיות עם המשוריינים, הם יגיעו עוד מעט", השיב נרקיס.
"האנשים שלנו לא ישנו חמישה לילות, ואינם מסוגלים לעשות שום דבר", אמר גזית.
"מה אתה מעדיף, שנחליף עכשיו עשרה אנשים שלך באנשים שבאו איתי, או שנחליף את כולם בצהריים?", שאל נרקיס.
גזית חשש שהחלפת חלק מן הלוחמים תוריד את המורל של האחרים. "נחכה עד הצהריים", ענה, ולא היה בטוח שזאת התשובה הנכונה. הוא כבר לא האמין להבטחות של מפקדי הפלמ"ח. נרקיס ראה גווייה ושאל: "זה משלנו? למה לא קוברים אותו?".
"זה מפקד ערבי", ענה לו גזית.
נרקיס לא האמין, ושאל: "מה מצאתם עליו?". גזית הראה לו את תכולת הארנק של ההרוג, חצי לירה ארץ–ישראלית, קוראן מיניאטורי ותעודת חיסון נגד כולרה, שקיבל האיש במעבר תעלת סואץ. נרקיס ביקש את האקדח של המפקד הערבי. "אם תיקח את הגווייה שלו", הציע לו סלמן עסקה. אבל יריות הצלפים חודשו, ונרקיס מיהר לחזור אל המשוריינים, שחיכו לו על הדרך, וביקש מגזית לשלוח את הגווייה לירושלים יחד עם החיילים שיפונו, כאשר יבואו המחליפים. גזית דיווח למפקדיו, במברק, שנרקיס נחפז להסתלק מהקסטל ולקח איתו רק פצוע אחד. הפצועים האחרים נשארו במתחם המותקף.
ההמונים מתקהלים
כעבור שישה ימים סיפר יגאל אלון לדוד בן–גוריון בתל אביב: "עבד אל־קאדר אל–חוסייני לא נהרג על ידי מוקש, אלא על ידי כיתה שלנו. הוא תעה ובא בראש חוליה של ארבעה למקום שהייתה בו עדיין כיתה שלנו בשעת הפינוי. בחורינו הפילו מיד שלושה. עבד אל־קאדר אל–חוסייני הרים ידיו והתחנן על חייו. הבחורים שלנו לא ידעו מיהו וירו בו. רק כשבדקו בניירות גילו שזהו עבד אל־קאדר אל–חוסייני". אלון לא ידע שמדובר בחבלן הערבי שנורה לפני כן על ידי הפלמ"חניקים ולא בעבד אל־קאדר אל–חוסייני, אבל לשאלת מוסר הלחימה אין זה משנה.
אחרי שחזר נרקיס מהקסטל לבית פפרמן, שאלו אנשי מטה המחוז מירושלים את טבנקין במכשיר הקשר אם עבד אל־קאדר אל–חוסייני אומנם נהרג, ודיוְוחו שהערבים מארגנים "פאזעה", מחברון עד שכם, ושהמונים חמושים בנשק נוהרים לשער הגיא מלוד ומרמלה, ונוסעים לגזרת הקסטל במכוניות באיגוף מדרום. "האויבים מכתרים את עבד אל־קאדר!", קראו המארגנים. הגבעות סביב הקסטל היו שחורות מאדם. מבית פפרמן ראה יוסף טבנקין את ההמונים המתקהלים.
בקרב על חילוץ גווייתו של עבד אל־קאדר אל–חוסייני ניצחו הערבים והשתלטו על הקסטל. עשרות אנשי גדוד מוריה ולוחמי פלמ"ח, בפיקודו של נחום אריאלי, שחשו לעזרה, נהרגו. איש מחברי האליטה ששלטו בישראל עשרות שנים לא התרגש מכך שעבד אל־קאדר אל–חוסייני נורה בראשו בעודו פצוע ומתחנן למים. כדאי לילדיהם ולנכדיהם לזכור זאת עתה בדיונים על הסמל החובש מחברון.