האיש שהיה שם: ראיון עם אריה גולן לקראת סגירת רשות השידור

זה היה מתישהו ב־66’, לפני 50 שנה בדיוק. לגלי צה”ל ביפו הגיע אריה סקורניק, נער בן 18, כדי להעביר שם את שירותו בצה”ל. עד מהרה הוטל עליו להגיש שם את “ד”ש עם שיר”, אז תוכנית להיט בתחנה הצבאית. בניגוד להיום, כשעולים על הגל כל מיני שמות “משונים”, סקורניק נשמע אז כשם לועזי מדי. כשנדרש לאלתר על הרגע שם משפחה עברי, שלף החייל מהשרוול את השם “גולן”.
 

“שנה לפני מלחמת ששת הימים בחרתי בשם בלי שום כוונה פוליטית”, מוכן להישבע אריה גולן, המגיש הנצחי של “יומן הבוקר”, תוכנית הבוקר של קול ישראל, שלו יקדיש יגאל רביד ביום שישי הקרוב את תוכניתו “כך היה”, לציון מלאות לו 50 שנות שידור. “אז בכלל קראו אצלנו לרמת הגולן ‘הרמה הסורית’”, מספר גולן.
 

הוא זוכר את הספתח שלו בגל”צ כאילו היה זה אתמול. “כשחזרתי מהתחנה הביתה, לשיכון ויצמן בהרצליה, הרגשתי שהחיים שלי עומדים להשתנות”, הוא מספר, “כמי שעלה ארצה מפולין תשע שנים קודם לכן ב’עליית גומולקה’ ודי היה עולה חדש, הייתה לי תחושה שעליתי על המסלול הנכון, אבל לא שיערתי שזה יהיה לכל החיים”. 

“התרגשות עצומה. מתח אדיר כמעט עד אובדן ההכרה. ‘מה יש לך להתרגש? בסך הכל חצי מיליון מאזינים’, ניסה להרגיע אותי החונך שלי, מנשה רז, והכניס אותי עוד יותר ללחץ”.

ואתה והמיקרופון - אהבה משידור ראשון?

“הגעתי מוכן לאהבה הזאת. מילדותי, בלגניצה שבפולין, שאפתי לשדר ברדיו, אולי מאז ששמעתי שם איזו תוכנית לנוער שהילכה עלי קסם. ‘אני רוצה להיות היכן שהחבר’ה העליזים האלה’, אמרתי אז. הרצון הזה ליווה אותי בהמשך הדרך, וכשהגענו ארצה התחברתי למיקרופון בחוג לקריאה אמנותית שהיה בפנימיית ‘בויאר’ בירושלים, שבה למדתי. נשארתי עד היום עם האהבה למיקרופון. אין כמו האינטימיות בשידור ברדיו, ישר מפיך אל האוזן של המאזין, כשאפשר להתרכז בדברים הנאמרים בלי שום הסחות דעת. זאת, בניגוד לטלוויזיה, שם יש רעש ומהומה, הפקת ענק עם הרבה אקשן ופרוז’קטורים. אני מעדיף את הרדיו”.

מגלי צה”ל גולן זכור בעיקר כמגיש מצעד הפזמונים הלועזי. “זה מה שהתפנה באותה תקופה בתחנה”, נזכר גולן, שבדו־קרב בין מעריצי אלביס פרסלי לבין מעריצי קליף ריצ’רד נשאר עם אלביס לנצח. “היום אני ממש מנותק מהמוזיקה הזאת. הגשתי פזמונים, ולצדם גם יומני חדשות נטולי פוליטיקה ואת תוכנית ‘מוצאי יום מנוחה’ של הרבנות הצבאית הראשית. לשם כך היה לי באולפן מפגש מדי שישי בבוקר עם הרב הצבאי הראשי, אלוף שלמה גורן, שהיה איש מאוד נחמד”.

כמו הרב הידוע, גם גולן עלה מפולין. הוא בנם של ניצולי שואה (אמו הייתה בגטו ורשה; אביו ניצל כשקפץ מהרכבת לטרבלינקה, אבל איבד את משפחתו הראשונה), שבתקופת התופת איבדו את האמונה באלוהים. לגולן חשבון משלו עם הגרמנים. הדבר עלה לכותרות, כששחרר את עצמו מסיקור ביקור הקנצלר הלמוט קוהל בישראל.
 

כדובר פולנית, הגיע בשנת 2000 קרוב־קרוב לאפיפיור יוחנן פאולוס השני בביקורו ב”יד ושם”, בניסיון לחלץ ממנו ראיון בלעדי. “עכשיו אני הולך על ה'פופ', הכרזתי, כשבידי היה מיקרופון אלחוטי”, הוא משחזר. “אבל כשהייתי חצי מטר ממנו, קפצו פתאום שלושה אנשי ביטחון ענקיים, ותוך שנייה מצאתי את עצמי בצד השני של האולם. אם מישהו היה מצליח לראיין אותו, הייתי אוכל את הלב”. 

 

אם לא ה”פופ”, שנים קודם לכן הזדמן לו שידור מהדורת החדשות ההיסטורית שלו: “זה היה ביום כיפור, שישה באוקטובר 73’. כסטודנט באוניברסיטה העברית, נמצאתי אני, מנהל הקריינים בגילי הצעיר דאז, בלי טלפון ובלי אוטו, כשבאה הסעה כדי לקחת אותי לרדיו. באותו רגע הפסקתי לצום, כשהבנתי שהולך להיות אקשן גדול, אם כי איש לא חשב עדיין על מלחמה".
 

“לקראת השעה שתיים, מנהל הרדיו דאז, משה חובב, קרא אותי אליו כדי לנסח ידיעה ולעלות לשידור. מהידיעה ניתן היה להבין שבתעלה התחוללה תקרית גבול חמורה, לא יותר. מובן שהצעתי לחובב, הבכיר ממני, קריין עם קול של אלוהים ודיקציה מופלאה, שיקרא אותה. ‘אתה תקרא!’ הורה. בדרך לאולפן התקשרתי להורי והרגעתי אותם כדי שלא ייבהלו. כלומר, הייתי בשליטה, אבל כשעליתי לשידור, לא רק ששכחנו להקליט את המהדורה ההיסטורית, אלא שכחתי לציין את שמי מרוב התרגשות”.

 

“כאן, אולי זה המקום לגלות, שלקראת שתיים וחצי נזכרתי ששכחנו להקליט את המהדורה הפותחת. אז הקראתי אותה מחדש והקליטו אותי, אולי למען הדורות הבאים, תוך כדי ציון שמי”. 

“היה כזה. במהלך מלחמת לבנון הראשונה, לאחר שראש הממשלה מנחם בגין נעלם מהנוף, מצאתי איזו אמתלה כדי לראיין אותו. ‘אני הולך לצלצל לבגין, יהיה מה שיהיה’, אמרתי לחבר’ה במערכת. צלצלתי והוא אכן ענה. אולי דבריו לא היו הכי בהירים, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נשמע קולו מאז הסתגר בביתו”.
 

והיה גם הרגע המביך, שבו נראה גולן מצולם בעיתונים, כשעל דש בגדו מדבקה של “גוש שלום”, עם דגל אש”ף, כשלידו אורי אבנרי. “כאן נטפלו לשטות”, גולן טורח להבהיר את התמונה, “הצילום צולם בהפגנה בכיכר רבין, שקראה לממשלת ישראל לצאת מרצועת עזה”.

“הגעתי להפגנה כאחד שמסתובב בכל מיני מקומות כדי להתרשם ולחוש את השטח. אורי אבנרי הקשיש חילק שם פלאיירים בהתלהבות של נער. כשניגשתי אליו ואמרתי לו שלום, הוא הסיר אחת מהמדבקות שהיו לו על הכובע והדביק על דש חולצתי. אולי היה עלי להיות גס רוח, להסיר מיידית את המדבקה ולזרוק אותה לרצפה. עד שעשיתי כן, צלם מנוול הנציח אותי עם המדבקה הבעייתית - ומזה עשו עניין.
 

“אם הייתי מתבקש להצביע על רגע בלתי נשכח שלי בתוכנית ‘יומן הבוקר’, קרוב לוודאי שהייתי מצביע על הרגע הקשה בבוקר שלאחר אסון המסוקים, ב־97’, כאשר הייתי אמור לראיין את אחיו של אחד ההרוגים. לפתע נאמר לי שלא האח על הקו, אלא האם. אין דבר נוראי יותר מאשר לדובב אם של חלל. היא בכתה בשידור, ואני פשוט בכיתי יחד איתה. זה היה נורא”.
 

במאזנו של גולן, חתן פרס סוקולוב היוקרתי לשנת 2008, שתי שליחויות לחו”ל. באמצע שנות ה־80 נטל פסק זמן מתפקידו ככתב קול ישראל בכנסת ושימש בפריז כשנתיים כשליח המחלקה לנוער וכחלוץ של הסוכנות היהודית לענייני חינוך וסטודנטים. “אם בחודשים הראשונים נהניתי לנוח מענייני הרדיו, מהר מאוד מצאתי את עצמי שם משדר בהתנדבות בתחנת רדיו יהודית”. 
 

כעבור שנים אחדות שימש ככתב קול ישראל בוושינגטון וכמחליף לכתב הטלוויזיה שם. “בשבילי זה היה כמו בית ספר, כשראיתי המון־המון תקשורת אמריקאית”. 
 

“מה לי ולתהילה? אני מעדיף את הרדיו, אם כי כשמזמינים אותי לאיזה פאנל בטלוויזיה, אני לא מסרב. כידוע, ההיכרות שלי עם הטלוויזיה לא הייתה הכי מוצלחת. כשהייתי בקורס טלוויזיה בראשית דרכי בקול ישראל, הוזעקתי להחליף מישהו בהקראת קריינות הרצף ללא הכנה מוקדמת, וזה היה מביך ברמות. פשוט זרקו אותי לבריכה והטביעו אותי”.

גולן מתגורר עם רעייתו, עליזה, אשת חינוך, בגבעה הצרפתית, בירושלים. להם שלוש בנות ושישה נכדים. סבא אריה, בעל קול מהוקצע מתת אל, מוכר כחיית אקטואליה. לאחר תוכנית הבוקר שלו, שבה הוא מרבה לראיין בצורה מבריקה פוליטיקאים, גולן איננו מרשה לעצמו לנוח את מנוחת הלוחם. אך הוא יוצא מהאולפן, וכבר הוא מסתער על ערימה של עיתונים וצולל לתוכם. “אני מאוד אוהב לקרוא עיתונים, מאז הילדות שלי בפולניה”, הוא מעיד על עצמו. 

כעת, לקראת הסגירה הצפויה של רשות השידור בסתיו, מוצא את עצמו גולן לפתע בעין הסערה. “זאת תהיה טעות ממדרגה ראשונה”, הוא משוכנע, “השידור הציבורי חיוני כעת לדמוקרטיה יותר מאשר אי פעם בעבר, נוכח ריבוי הערוצים והתחנות, רובם מסחריים. לציבור מגיע שידור ציבורי מהימן, שלא פועל לפי שיקולים של כסף ושל רייטינג. זאת השליחות שלנו בקול ישראל”.

“זה קשה, אבל כשאני מתיישב באולפן אני בכלל לא חושב על זה, אלא ממשיך לשדר כרגיל. שואל אותן שאלות ומקשה אותן קושיות, בלי לעשות מאמץ כדי להיקלט בתאגיד החדש. אני לא רוצה לחשוב על מה שצפוי לנו לאחר 30 בספטמבר, יום הסגירה הצפוי. כפי שזה נראה כרגע, זה יהיה ספטמבר השחור”.

“בוודאי שלא. הולך להיסגר מוסד מפואר שמלווה את המדינה כבר 80 שנה, עוד לפני שהיא קמה. מוסד תרבותי ועיתונאי ממדרגה ראשונה, שהוא גם ההיסטוריה של המדינה הזאת. לא להאמין מה שקורה כעת ברשות השידור. מזמנים טכנאים וכתבים בעלי ותק לכל מיני ועדות קבלה כדי שיספרו על עצמם ועל מה שעשו ברשות, כאילו היו בוגרי קורס טריים שבאים לחפש עבודה. זה נראה לי משפיל”.

“כמו שזה נראה עכשיו, סוגרים ב־30 בספטמבר, והיה מי שהודיע שלא יהיו עוד הארכות. גם אני קיבלתי מכתב, ולפיו החוזה שלי מסתיים ביום האמור או לפני כן, מה שאיננו אלא מכתב פיטורים. הבנת את זה? מ־69’ אני משדר שם, וזה מה ששלחו לי”. 

גולן חש שאיננו יכול לפעול נגד רוע הגזירה. “למעשה אני גמלאי, העובד לפי חוזה אישי מיוחד, שכפי שנראה כעת לא יוארך”, הוא מבהיר, “אבל כל זמן שכוחי, שכלי וקולי עומדים לי, אני רוצה להמשיך לשדר. עצוב לי מעצם החשש שהאפשרות הזאת לא תינתן לי”.

“האמת היא שלפני שנה, כשהתחילו לדבר על סגירת רשות השידור, הייתי במשא ומתן מתקדם מאוד עם אחת מתחנות הרדיו האזוריות. כל מה שביקשתי, הסכימו לתת לי. תנאים יפים מאוד, רק הייתי צריך לחתום. אבל ברגע האחרון נרתעתי, מתוך אמונה בנחיצות השידור הציבורי. אם התאגיד לא ירצה אותי, בסופו של דבר, אני מקווה למצוא מקום אחר לעוד כמה שנים של שידור. הרי אחרי ככלות הכל אני מת על המקצוע, שבו אני עוסק כל כך הרבה זמן”.

איך ההתרחשות ברשות השידור משפיעה על ההומור שלך, המוכר לרבים?

“בעקבות מה שקורה, אני משתדל לשמור על המורל, אם כי נאלץ לעבור להומור של גרדומים. עם כל ההומור שלא חסר לי, עצוב לי שנגרם לנו כזה עוול משווע, שיכול היה להימנע אילו היו מממשים את הרפורמה, שכבר סיכמו עליה”.