זמני כניסת ויציאת השבת והדלקת נרות

בסוף פרשת בלק למדנו כיצד המדיינים גרמו למותם של 24 אלף בני ישראל במגיפה. היא פרצה בעקבות ההסתה והפיתוי של מדיין, שגרמו להמוני העם לזנות עם בנות מדיין. רק מעשהו של פנחס עצר את המגיפה.

בפרשתנו נצטווה משה להכין את עם ישראל למלחמה במדיין. מובא במדרש שמותו של משה היה קשור בסיום השליחות של המלחמה הזו, ואף על פי שהוא ידע זאת ויכול היה לעכב את מותו על ידי כך שיתמהמה במלחמת מדיין ובכך להאריך את חייו, לא היסס ומיד קרא ללוחמים "היחלצו מאתכם".

עם ישראל ידע גם הוא כי עם תום הנקמה במדיין משה מנהיגם יסיים את חייו. על כן הם התחמקו ולא רצו לצאת למלחמה, עד שנמסרו בעל כורחם. שנאמר "וימסרו מאלפי ישראל". אך משה בעצמו לא התחשב בשום דבר ומיהר להוציא את העם למלחמה.

משה עשה זאת לא מתוך שנאתו וכאבו על מה שחוללו המדיינים, אלא משום שהבין, כפי שגם אמר, שמטרת המלחמה היא "לתת נקמת ה' במדיין". שלא כדברי ה' שאמר "נקום נקמת בני ישראל", משה ראה במלחמה את החובה לנקום את נקמת ה'. אם במסירות נפש למען כבוד ה' עסקינן, כי אז אין לנו רשות להתעכב אפילו רגע ונזדרז בשמחה לכבוד ה' במסירות נפש כפשוטה.

מצד שני, רואים אנו הנהגה מופלאה מצד משה. אומנם הוא מכין את העם בזריזות למלחמה, שלאחריה הוא ימות בסיימו את תפקידו בעולם, אך הוא עצמו אינו יוצא להרוג במדיינים אלא שולח את פנחס ואלעזר. למה? האם לא שאף לקיים בעצמו את נקם ה' במדיין?

# # #

אומרים חז"ל במדרש תנחומא: "וישלח אותם משה - הקב"ה אמר למשה נקום בעצמך והוא שולח אחרים? אלא על ידי שגדל במדיין, אמר אין זה הגון ואינו בדין שאני מיצר למי שעשו לי טובה. המשל אומר: בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן".

למדים אנו עד כמה יקרה היא המידה של הכרת הטוב. באותה שעה שמשה מסר את חייו עבור הזירוז במצווה באופן מושלם ובטוהרת לב, הוא נמנע מלעשות זאת בעצמו. וכל כך למה? משום הערך של הכרת הטוב.

וכלפי מי הדברים אמורים? כלפי מדיין שהחטיאו את ישראל ושפכו את דמם של 24 אלף בני ישראל. זהו עוול שאינו בר השוואה ל"טובה" שעשו עם משה, בכך שאפשרו לו לגור בתוכם לאחר שברח מפרעה. ולמרות זאת ההרגשה הנעלית ש"בור ממנו שתית מים, אל תזרוק בו אבן" גוברת על כל החשבונות, ומשה אינו מסוגל לצאת למלחמה נגד מיטיביו.

וכרוח צו התורה בספר דברים: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", כך גם צוואת משה: ערך הכרת הטוב גובר לעתים על ערכים אחרים, גם מול אויב מר.