כיצד הפכה ישראל לאימפריית צפרות בלתי מעורערת? ראיון עם אלופים

“התוצאה שלנו הייתה מדהימה ושלהם השלישית בטיבה בכל הזמנים", אומר יהונתן מירב, חבר הצוות הישראלי, “אשקר אם אגיד שזה לא צבט, אבל אני מעדיף את זה מאשר תיקו, זה בכלל היה מבאס. הגענו לקו הסיום בעשר וחצי בלילה ולא ידענו את התוצאה עד למחרת בבוקר. כשבאנו לטקס חלוקת הפרסים כולם טפחו לי על השכם, ‘אוי, זה היה כל כך קרוב'. זה הזוי. הבדל של ציפור אחת, ולא על 20־30 מינים, אלא 160. המנצחים ממש התחננו לקבל התחייבות שלא נחזור בשנה הבאה. הם מפחדים - באים כמה חבר'ה מהמדבר בישראל ונותנים להם פייט בתוך השכונה שלהם".

מירב (40) הוא צפר בכיר בחברה להגנת הטבע, ויחד איתו התחרו בקבוצה דן אלון, מנהל מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע, והחיזוק האמריקאי, הצפר טום ריד. “הוא העוגן המקומי שלנו", מסביר מירב, “וערכו לא יסולא בפז".

תחרות צפרות היא עסק די מטורף. מדובר על מרוץ מפרך שמתפרש על פני 24 שעות, ללא מנוחה או שינה, ובמהלכו צריכים הצוותים לזהות כמה שיותר מינים של ציפורים.

חלק גדול מהמרוץ הוא עניין של אמינות ואתיות. זיהוי של ציפור נעשה על ידי חברי הצוות בראייה או בשמיעה. אם מדובר בציפור נדירה באזור, יש לתעד אותה בצילום או לקרוא לצוות מתחרה שיזהה גם הוא את הממצא המרשים.

אסור להשתמש בתחרות בקולות מלאכותיים, כי ישנה גלריה שלמה של קולות שאליה ציפורים מסוימות מגיבות. מותר להשתמש בשריקות, נחירות והמהומים.

התחרות התקיימה בעיירת הנופש קייפ מיי שבניו ג'רזי, במרחק חצי שעת נסיעה מעיר ההימורים אטלנטיק סיטי.

מדובר בלשון יבשה שנכנסת לתוך מפרץ דלאוור בדיוק בנתיב הנדידה האטלנטי, שהוא ציר הנדידה הגדול בעולם ומשמש את הציפורים שמקננות בצפון אמריקה. מצד אחד יש ים, מצד אחר יערות. בדיוק מה שמחפש כל צפר מומחה.

התחרות מתקיימת באזור של 100 קילומטרים רבועים ומתחילה כשהשעון מראה חצות. “מעבר ליכולות הזיהוי והצפרות, מה שבעצם חשוב זה תכנון המסלול", מסביר מירב, “אם תהיה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, לא תמצה את הפוטנציאל. התחרות מחייבת הכנה מראש. אתה מגיע כמה ימים לפני, לומד את השטח, רואה מה נמצא ועושה מסלול על יבש".

במהלך התחרות ישב מירב ליד ההגה. לפי התכנון, הוא ידע כל חצי שעה היכן הם צריכים להיות ומה הם צריכים לראות. “התחלנו במקום שיש בו ינשוף מסוים", הוא משחזר, “במשך 20 דקות שרקנו לו, אבל הוא לא רצה לשתף פעולה. לטעמי התמזמזנו שם יותר מדי, בסוף תפסנו אותו סביב השעה שלוש לפנות בוקר ובכלל במקום אחר".

כאמור, אין לישון או לנוח. זה יום שבו האדרנלין הוא שנותן את הטון ומניע את המתחרים ממקום למקום. הוא, והידיעה שיש מתחרים רציניים על התואר. “המנצחים שיחקו איתנו מלוכלך", משוכנע מירב, “הרי בתוך התחרות נהוג לשתף בתצפיות, על אף הרצון לנצח. אם אתה מוצא ציפור מעניינת אתה מודיע, כדי שגם הקבוצות האחרות יוכלו לראות. הם בחרו שלא לשתף, ואם שיתפו, אז באיחור, שלא נוכל לצפות בציפורים".

לדברי מירב, בסיום, כשכל צוות סיפר אילו ציפורים ראה, התברר שהמנצחים ראו כמה מינים שהצוות הישראלי פספס. בכל מקרה, מירב הבטיח שהם יהיו שם גם בשנה הבאה. אולי אז ייקחו הישראלים את הכתר.

הפגישה עם מירב מתקיימת בפארק שנמצא מאחורי אזור התעשייה של שוהם. מקום לא מטופח במיוחד, הרבה זבל, חום אימים, אבל מסתבר שדווקא שם נמצא גן העדן לצפרים.

“בישראל יש 540 מינים", מגלה מירב, “רק לתת לך קנה מידה: בכל ארצות 

הברית וקנדה יש 900 מינים. אף אחד בישראל לא ראה את כולם, מאחר שיש כ־80 שאותם ראו רק פעם אחת, ציפורים שהזדמנו לכאן בטעות. אם מישהו רואה ציפור שלא ראיתי ומודיע, עכשיו אני אומר לכם ‘ביי' וטס לשם". 

ענף מיוחד הוא הצפרות. בעולם יש כ־60־70 מיליון צפרים, חלק גדול מהם חי בארצות הברית. בישראל יש כ־2,500 צפרים בסך הכל.

ישראל, מסתבר, היא מעצמה מבוקשת, מכיוון שהיא יושבת על נתיב נדידה שמפגיש ציפורים מאירופה עם חברותיהן האפריקאיות. יש שנים שבהן אלפי צפרים מגיעים לכאן, במיוחד לאזור אילת ועמק החולה, כדי לשפר את הרשימות שלהם, מאחר שכל צפר מתגאה בכמות המינים שראה במהלך חייו. 

“יש מה שנקרא מועדון ה־400. כל מי שמגיע ל־400 מינים נכנס אליו. הרשימה שלי היא החמישית או השישית בישראל, 445 מינים, שזה הרבה. היום קשה להוסיף חדשים".

“יש לנו ועדת נדירים. אם מישהו אומר שראה ציפור נדירה ולא תיעד, אז התצפית לא תתקבל. יש חוקים מאוד ברורים. יש חבר'ה שמנסים לבנות את עצמם מהמקומות הלא נכונים וקהילת הצפרות קטנה וצפופה, כולם מכירים את כולם, אז קשה לעגל פינות". 

“מה שאנחנו שומעים עכשיו", הוא מפנה אותנו לציוץ שברקע, “נקרא פיפיון הרים. הוא מאוד נדיר בעולם. פה זה אחד המקומות הטובים לראות אותם. יש כאן גם קן של בז אדום".

מירב מציב את הטלסקופ לכיוון מקטע שנמצא מתחת לכביש 6 ומסבר את אוזנינו: “ההורים נכנסו כרגע להאכיל את הגוזלים. בז אדום זו ציפור שבמקומות אחרים בעולם פשוט מתרסקת. הם היו מקננים בבתים ישנים ועליות גג, אבל עם המודרניזציה הרבה מקומות קינון נעלמו, לכן הם אימצו את הגשרים לאורך כביש 6. במרחק של חמישה קילומטרים מכאן, במחצבה גדולה שהייתה פעם המטווח של הימ"מ, גר אוח, שהוא הינשוף הגדול באירופה".

“יש מינים שהם מאוד מיוחדים וצריך להשקיע כדי לראות. דורס לילה ‘לילית מדבר', שזה משהו מיתולוגי שהיה פה עוד לפני 3,000 שנה. ישעיהו מדבר עליו בתנ"ך והוא חי רק בקניונים מסוימים במדבר יהודה. יש החוברה, בניצנה, שזה עוף קרקע גדול שנשארו ממנו 200 פרטים בישראל ובכלל במזרח התיכון. צדו אותו עד להכחדה. זוהי ציפור קרקע סופר מרשימה, גבוהה, שנמצאת רק באזור ניצנה ובחלק גדול מהחורף בבסיס חצרים. יש פרויקט עם הבסיס כדי להגן עליה".

“בסביבות בית העלמין בקריית שאול אתה תשמע ארבע־חמש משפחות של ינשופים צועקות בלילה. בעזרת פנסים אפשר לראות אותן. עכשיו הן בשלב שהגוזלים ממש לקראת פריחה אז הן מאוד קולניות. כל מקום שיש בו עצים גבוהים וקצת שקט". 

מירב אינו מסתובב עם מגדיר ציפורים ביד - הוא מכיר את כל חברותיו בעל פה. לדבריו, אם יש ציפור שלוקח לו קצת יותר זמן לזהות, זה סימן שהיא ממש מיוחדת.

אשתו כבר מציבה תנאים מגבילים כשיוצאים לטיולים משפחתיים, אבל הוא בדרך כלל מצליח להגניב משקפת למזוודה. 

“מהתנהגות של ציפורים יש הרבה מה ללמוד, ולהתעסק איתן ועם ובעלי חיים זה יותר מעניין מאשר להתעסק עם אנשים. צפרים הם עם פנטי. לא מעניין אותם מקומות קדושים או אתרים היסטוריים. זה תחום שהרבה מאוד אנשים מגיעים אליו בפנסיה. פעם קראו לנו בירדס־נרדס', חנונים, היום מבינים שזה משהו אחר".