מוזי ורטהיים לא אהב את המחאה החברתית. "זה גל מכוער שיעבור", הבטיח בעיצומה של המחאה בראיון נדיר ל"מעריב". "אנשים יתפכחו ויעברו הלאה". הוא עוד נשאר כאן כדי לראות בהתגשמות חלקית של נבואתו. הגל עבר במידה רבה, אבל המחאה הצרכנית השפיעה על שוק המזון שבו פעל ורטהיים ופגעה גם בחלק מהחברות שבבעלותו. המחאה נתנה גם רוח גבית לחוק הריכוזיות שנכנס לתוקפו לפני שנתיים, ועל פיו ייאלצו יורשיו להיפרד מהחזקותיהם בבנק המזרחי טפחות.
חייו היו סיפור של הצלחה עסקית מסחררת, רצופת מאבקים, אבל כמעט ללא משברים. ורטהיים הקים אימפריית עסקים יציבה ומשגשגת, שאותה בנה במו ידיו מן המסד עד הטפחות. ומי שסבור שלא ניתן בישראל להקים עסקים גדולים ללא קשרי הון-שלטון, יופתע אולי לשמוע שבהלוויה הצנועה, שנערכה ברמת השרון, נכחו חברים מהמוסד לצד אנשי עסקים, תעשיינים ובנקאים; אבל אף פוליטיקאי לא נראה בקהל.
ורטהיים נולד בירושלים למשפחה דתית בשנת 1930. בגיל 17 התגייס לפלמ"ח ושירת בפלוגה ח' בגדוד השישי, "גדוד ירושלים". לאחר המלחמה למד משפטים במחזור הראשון של האוניברסיטה העברית, אך בתום לימודיו החליט שלא להמשיך לעבוד במקצוע ועבר ללימודי כלכלה. במהלך לימודיו הוא התגייס לשירות הביטחון הכללי ועבר משם למוסד עם הקמתו. בתפקידו האחרון ניהל את תחנת המוסד בשווייץ. לאחר השחרור מהמוסד עבד תקופה קצרה בחברת התרופות אסיא, אחת מחברות התרופות שמוזגו מאוחר יותר עם חברת טבע.
ב-1967 זכה איש העסקים אברהם (אייב) פיינברג בזיכיון להקמת מפעל קוקה קולה בישראל. פיינברג גייס את ורטהיים כמנהל המכירות של המפעל החדש. לאחר מספר שנים הפך ורטהיים למנכ"ל ולשותף בחברה הזכיינית, החברה המרכזית למשקאות קלים. עו"ד יהודה רווחה, שעבד במשרד שייצג את פיינברג, זוכר שהאחרון העריץ את ורטהיים לא מעט בזכות עברו כאיש מוסד. ורטהיים היה גאה מאוד בשירותו בארגון, ובין היתר שמר במשרדו הטבעה של כפפות ששימשו את צוות המוסד שחטף את הפושע הנאצי אדולף אייכמן.
ורטהיים הגדיל במהלך השנים את החזקותיו בחברה, באמצעות מימוש אופציות ורכישת חלקם של שותפים שפרשו. כשנפטר פיינברג, העדיפה משפחתו לצאת מההשקעות בישראל. ורטהיים גייס הלוואות בנקאיות והפך לבעלים היחיד של החברה המרכזית למשקאות. בבעלותו גיוונה החברה את עסקיה.
למרות הפופולריות הגבוהה של המשקה השחור, ורטהיים הבין שההסתמכות על מגוון מוגבל של משקאות קלים כרוכה בסיכון עסקי. כך, לצד קוקה קולה והמותגים שלה, רכשה החברה המרכזית את חברת המיצים פריגת, את חברת המים המינרליים נביעות ובהמשך גם את מחלבות טרה - חברת מוצרי חלב צנועה, שהפכה בהנהגתו של ורטהיים למתחרה משמעותית בשוק המתחלק ברובו בין תנובה לשטראוס. אנליסטים מעריכים שרווחי הקבוצה נעים בין 150 ל-200 מיליון שקל בשנה. הונו האישי של ורטהיים נאמד על ידי המגזין "פורבס ישראל" ב-5.7 מיליארד שקל.
טלוויזיה, בנק ונדל"ן
ואלו לא רק משקאות, כשקם הערוץ המסחרי של הטלוויזיה היה ורטהיים בין בעלי המניות הראשונים שלו. החברה המרכזית הפכה לבעלת השליטה בזכיינית קשת, ורטהיים היה במשך שנים רבות יו"ר הדירקטוריון. עסקי התקשורת זרים לו, והוא הסתייג באופן אישי מחשיפה תקשורתית. אך הוא ראה בערוץ המסחרי מלבד פוטנציאל עסקי גבוה, גם גורם המשתלב עם עסקי המשקאות הקלים, שהפרסום מהווה מרכיב חשוב בהוצאות שלהם.
במהלך השנים למד ורטהיים לאהוב את קשת, ונראה שהוא הקדיש תשומת לב רבה לטיפוח ולהגנה על החברה, שמבחינה כספית הייתה שולית יחסית לעסקיו האחרים. לא פעם הוא הטיל את מלוא כובד משקלו הציבורי בניסיון לבלום מהלכים שעלולים היו לדעתו לפגוע בערוץ 2. ורטהיים נהג להזהיר שהקמת ערוץ מסחרי נוסף תדרדר את הענף ותפגע בשירותי הטלוויזיה לציבור. הוא אומנם נתפס כמי שמונע מאינטרס עסקי, אבל תחזיותיו לגבי הכנסות הענף ורווחיותו התגלו כנכונות במידה רבה. ורטהיים היה גאה מאוד בחלקו בבחירה המוצלחת של אבי וייס, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2.
סגנון העסקים שלו היה ריכוזי מאוד וקפדני. ורטהיים לא נמנה עם המנהלים הראוותנים. הוא גר בדירה צנועה יחסית לאפשרויותיו, בפרויקט סי אנד סאן על חוף ימה של תל אביב, לא החזיק יאכטה או מטוס פרטי, וגם לא נראה בקוקטיילים וב"כנסי עסקים", שאליהם הגיעו רבים מחבריו כדי לראות ולהפגין את הצלחתם החברתית. בעסקיו המרכזיים נהג כשליט יחיד, תוך שהוא מגבה ומתגמל היטב את המנהלים הבכירים שבהם נתן אמון לאורך שנים.
בבנק המזרחי טפחות, שבו החזיק החזקת מיעוט של 22%, מיעט להתערב. ממילא נחשב הבנק לאחד הבנקים הרווחיים והמנוהלים היטב. להשקעה בבנק המזרחי נכנס ורטהיים עם ידידו יולי עופר. השניים שיתפו פעולה בעסקי נדל"ן ולמדו להכיר ולכבד זה את זה. אולם בהמשך התגלעה מחלוקת בין הצדדים. ורטהיים, שהכניס לדירקטוריון הבנק את אחיינו אבי ורטהיים, ביקש להדיח מהניהול את יו"ר הבנק ויקטור מדינה. מדינה גייס לצדו את משפחת עופר.
הפרשה הסתיימה במינויו של ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי במקום מדינה. למרות המשבר, התייצבו אתמול בני משפחת עופר - עידן, ליאורה ושותפם אודי אנג'ל - לחלוק כבוד אחרון לוורטהיים.
ורטהיים היה גם בעל המניות הגדול (20%) בחברת הנדל"ן המצליחה אלוני חץ, והוא סמך על הניהול המוצלח של שותפו, נתן חץ. ורטהיים וחץ לא היו חברים, אבל היו ביניהם יחסי הערכה, ולוורטהיים היה אמון מלא בניהולו של חץ.
"פיו ולבו היו שווים"
"מוזי היה איש של מילה. פיו ולבו היו שווים. חבל שאנשים כאלה עוברים מהעולם", אמר אתמול ידידו עו"ד רם כספי. כספי, מהפרקליטים הבולטים של המגזר העסקי, אמר שגם בעסקיו העדיף ורטהיים את טובת המדינה על פני טובת עסקיו. "הוא נפגע, לדעתי בצדק, מהביקורת הציבורית בפרשת העברת המפעל לאשקלון", טען כספי.
לפני כשבע שנים שקל ורטהיים להעתיק את מפעל קוקה קולה מבני ברק, שם הוקם לפני כ-50 שנה, לאשקלון, בסמוך למפעל הבירה קרלסברג, הנמצא גם הוא בבעלות החברה המרכזית. על פי תוכנית שהגיש למרכז ההשקעות, אמורה הייתה קוקה קולה לקבל סיוע של 100 מיליון שקל מקופת המדינה, לצורך ההעברה. התוכנית נדחתה נוכח טענות על אובדן 900 מקומות עבודה של פועלים באזור המרכז ועל הסיוע הממשלתי שאמור היה להינתן לחברה הנחשבת לאחת מהרווחיות בישראל.
ורטהיים הוצג כטייקון ציני המנסה להרוויח מהתמיכה הממשלתית המובטחת במעבר לפריפריה, שעליה הוא מוסיף את דמי המכירה של המגרש היקר במרכז הארץ. ורטהיים הסביר שלא הוא יזם את המעבר אלא משרד התמ"ת, שביקש לשפר את מצב התעסוקה בדרום המדינה. לנוכח הביקורת הציבורית החליט ורטהיים לוותר על התוכנית, והמפעל נשאר בבני ברק. "הציגו אותו כמי שמנסה להרוויח כסף על המגרש, בעוד הוא חשב שהוא תורם לתעסוקה בפריפריה", אמר עו"ד כספי.
נכונותו להתגייס לשירות המדינה גם לאחר שהיה לאיש עסקים מצליח באה לידי ביטוי באמצע שנות ה-80, כאשר התנדב לשמש דירקטור בחברת כימיקלים לישראל, אז חברה ממשלתית כושלת הנאבקת על חייה. ורטהיים העמיד לרשות החברה את ניסיונו העסקי והוביל תוכנית הבראה שהצילה את החברה. היום מקבלים מנהלים בונוסים של מיליוני שקלים על מבצעים כאלה. ורטהיים עשה זאת תמורת גמול דירקטורים של כמה אלפי שקלים.
ורטהיים נודע כבעל זיכרון חד, חוש טכני וידע היסטורי רחב. כפילנתרופ העדיף לתרום למוסדות חינוך ושימור היסטורי. אחד המוסדות שבהם תמך היה מכון ז'בוטינסקי. במקביל תרם מלגות לאלפי סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה.
בהשקפותיו הפוליטיות נחשב ורטהיים למקורב לליכוד, ואף היה חבר המפלגה במשך תקופה מסוימת. אבל הוא קיים קשרים אישיים גם עם בכירים במפלגת העבודה, תוך העדפה ברורה לאנשי צבא לשעבר. הוא היה מקורב ואף איש סוד של אריאל שרון, אבל מיודד גם עם אהוד ברק.
לפני שש שנים, כשהגיע לגיל 80, החליט ורטהיים להיערך לקראת פרידה. הוא עקב אחרי מאבקי הירושה המרים במשפחות עשירות, והחליט ששאלות הרכוש ייושבו בחייו. בעצת פרקליטיו הוא החליט לחלק את רכושו העצום בין שני ילדיו, דרורית (58) ודוד (61). ההחלטה של ורטהיים פורסמה ברבים, לנוכח העובדה שמדובר בחברות ציבוריות, שאחת מהן היא בנק שמצב השליטה בו חייב להיות ברור לרשויות הפיקוח.
ורטהיים החליט על חלוקה בלתי שוויונית, שתשאיר את השליטה המלאה בעסקיו לדוד ("דודי"), הקרוב יותר לעולם העסקים. על פי החלוקה קיבל דודי 63% מהרכוש, בשווי משוער של 3.6 מיליארד שקל. דרורית קיבלה את היתר (37%), בשווי מוערך של כ-2 מיליארד שקל. השבוע נפטר, והוא בן 86.