בכניסה להתנחלות עפרה שלט גדול מכריז על מבצע: "דופלקס אחרון, רק מיליון ומאה אלף שקלים, הכניסה מיידית". אלא ששלט קטן יותר לצדו מצנן מעט את ההתלהבות. "נתניהו, ליברמן ושקד", זועקות אותיות גדולות, "עפרה דורשת להיות חוקית". שלטים כמו זה נתלו באחרונה בצמתים ובכיכרות בכל רחבי השומרון, בניסיון אחרון למנוע את פינוין של תשע משפחות - מתוך 750 בסך הכל - שמתגוררות בהתנחלות הוותיקה. בפברואר 2015 פסק בג"ץ כי יש לעשות זאת בתוך שנתיים. האנשים שמתגוררים בבתים איבדו את האופטימיות שלהם.
"מרגע שקיבלנו את ההחלטה של בג"ץ אנחנו מסתובבים עם מועקה בלב, קמים איתה בבוקר והולכים איתה לישון", אומרת אסתר ברוט (31), "זו ממש הרגשה ששומטים תחתיך את הקרקע". היא אדריכלית במקצועה. מתגוררת עם בעלה ועם שלושת ילדיהם בווילה בורגנית מטופחת ברחוב מנומנם ומבוסס. המקום נראה כמו כפר מוריק בגליל, הכי רחוק מדימוי הגבעה הקירחת והקרוון שדבק במאחזים שחרב הפינוי מונפת מעליהם. ובכל זאת, זה עומד לקרות גם כאן.
"כשקנינו את הבית לא היו לנו ילדים", ברוט מספרת, "עשינו את כל הדברים שכולם עושים כדי לקנות בית, כל הבירוקרטיה הרגילה. אף אחד לא ידע מה זה בג"צים. לא ידענו למה אנחנו נכנסים. כשאתה מגיע לגור בעפרה, זה לא רק אידיאלים של ארץ ישראל והכל, אלא יש גם הנושא של איכות החיים". כשנתיים לאחר מכן גילו בעיה. ביתם, טענה עתירה שהגישו ארגוני זכויות אדם ובהם "יש דין", נבנה על קרקע פלסטינית פרטית.
"לפני 67' שלט המלך חוסיין בשומרון והחליט להחיל עליו את החוק הירדני", מגולל א', משפטן שמלווה את התושבים מאחורי הקלעים וביקש להישאר בעילום שם, "אז הוא התחיל לעשות הסדרי מקרקעין, בעיקר באזור רמאללה, וגם בעפרה. עד כמה החלוקה הזאת משקפת בעיות ממשיות? יש פה סימן שאלה גדול. ודאי שיש חלקות שאנשים גרו בהן, עיבדו אותן וכולי. אבל אזורים שלמים הם אזורים טרשיים, אף אחד לא עבד בהם מעולם. כך שלא בטוח עד כמה העתירה שיקפה בעלות במובן הממשי".
גלעד גרוסמן מארגון יש דין דוחה את הטענה. "יש בעלים", הוא פוסק. "השם שלהם מופיע על העתירה. אנחנו לא ממציאים פה אנשים. באו בעלי הקרקעות ועתרו לקבל את אדמותיהם חזרה. כל הנושא הזה, שאפשר להשתלט לאנשים על הקרקע ואחר כך לטעון שהם לא קיימים, הוא שקר גדול שאנחנו שומעים שוב ושוב. גם בעמונה, לצורך העניין".
ואכן, על גבי העתירה מופיעים שמותיהם של חמישה תושבי הכפר הפלסטיני עין יבּרוּד, היושב כשישה קילומטרים מצפון לרמאללה ומשקיף אל בתי הגבעות שעליהן בנויה עפרה. "ב־2007 הוציא המינהל האזרחי צווי הפסקת עבודה ביחס למבנים", נכתב בהחלטת השופטים. "בהמשך ניתנו גם צווי הריסה למבנים. למרות זאת נמשכו העבודות להקמת המבנים".
ביוני 2008 הגישו העותרים צו ביניים למנוע את אכלוס המבנים ואת חיבורם למים, לחשמל ולביוב. התושבים טענו כי הפלסטינים המופיעים בעתירה אינם הבעלים האמיתיים על הקרקעות, ועל כן יש לדחות את הצו. בית המשפט לא קיבל את הטענה, אולם בשלב זה כמעט כל הבתים כבר אוכלסו. "אם אתה מסכים איתנו או לא, יש פה משפחה שעומדת לעבור טראומה", אומרת ברוט, "וכל הסיפור פה של ההרס - זה לא שיש פה בעלים על הקרקע או משהו כזה, אלא זה הרס לשם הרס. זה אפילו לא כמו בגוש קטיף, שאנשים חשבו אז 'אם נצא מגוש קטיף, אולי יגיע השלום'. אבל פה מה המטרה? אתה מפרק תשעה בתים באמצע עפרה. זה באמצע היישוב. אין מישהו שיכול באמת להוכיח שהקרקע שלו".
פתרון נצחי
תשעת הבתים הם רק חלק קטן מן הסיפור. לא לחינם השלט שבכניסה לעפרה אינו מתייחס ספציפית אליהם. הם רק הצד האקוטי ביותר בסיפור. "לעפרה אין תב"ע", מסביר נבו כץ, תושב עפרה. "המשמעות היא שאף על פי שאני לא גר בתשעת הבתים, גם הבית שלי בבעיה. תמיד ידענו שיש בעיה בקרקע, אבל חשבנו שזה משהו שהוא לא בתכלס. אני גר עם חמישה ילדים, ופתאום אומרים לי: 'וואלה, גם הבית שלך, במרכז היישוב, בעייתי'".
העתירה ההיא מ־2008 הציפה את הבעיה הכוללת של המקום. על פי ההערכות, כ־500 בתים נוספים עשויים להתברר כיושבים על קרקע פרטית גם כן, חלק מאותו הסדר היסטורי של חוסיין מלך ירדן המנוח. "עפרה היא סמל", כץ ממשיך, "היישוב הראשון באזור בנימין והשומרון. 41 שנה לא היו לאיש בעיות עם זה, ופתאום עכשיו התעוררו? אז אומרים 'בוא נהרוס'. זה הפתרון הכי קל. אחרי זה, בוא נדון".
עם זאת, הדבר לא היה סוד גדול. חוות דעת משפטית מ־1980 של היועץ המשפטי לממשלה דאז, יצחק זמיר, מראה זאת למשל. "היישוב מנה אז 30 או 40 משפחות, הוא היה רק בשלב הראשון של בניית בתי הקבע שלו", מספר א', "בגין שאל את זמיר אם אפשר להפקיע קרקעות; זמיר ענה שאפשר, אבל בעייתי הדבר, ולכן עדיף להימנע מזה ולהשתמש רק באדמות שאינן פרטיות. 'אבל בעפרה ובקריית ארבע', הוא אומר שם, 'נהיה חייבים לעשות את זה. אז בוא אלי כשנידרש לזה ונמצא פתרון'. אני למד מזה שכבר ב־80' הבינו שהמשלה רוצה את עפרה ושתידרש לאיזשהו פתרון".
הקריאה להסדיר את עפרה אחת ולתמיד, הזועקת מן השלטים ההם, מנסה לפתור בדיוק את זה. מבחינת התושבים, את הבעיה המקומית שנוצרה אפשר להפוך לפתרון נצחי. כל שצריך הוא החלטת ממשלה. "בית המשפט פסק את הפסיקה הזאת כי המדינה נכשלה", אומר כץ. "היא לא נתנה פתרונות, נוצר ואקום - ומישהו צריך להחליט. לא שבאנו לכאן באמצע הלילה ותקענו פה קרוונים. זה יישוב מכובד, לא איזו גבעה, איזה אנשים פורעי חוק. אלה אנשים שמשרתים את המדינה, משלמים מסים... ועכשיו אנחנו לא בסדר". עם זאת, שני צדדי הוויכוח מסכימים שהסיכוי ש־500 הבתים יפונו גם הם, נמוך עד לא קיים. "העתירה שלנו הוגשה ב־2008, והפינוי יקרה ב־2017, ופה מדובר רק על תשעה בתים", גרוסמן מ"יש דין" אומר, "כלומר, תשע שנים כדי לפנות תשעה בתים. בעמונה נדרשו שמונה שנים כדי לפנות 40 קרוונים. אם זה פרק הזמן הדרוש לתיקים פשוטים וקטנים, נקרא להם כך, אז אתה יכול להבין שלפנות את כל עפרה באמצעות בג"ץ זה לא משהו מאוד מציאותי".
היום שאחרי
דבר נוסף שעליו מסכימים שני הצדדים הוא שדינם של תשעת הבתים נחרץ. "בית המשפט פסק באופן נחרץ מאוד מאוד", אומר א'. ובכל זאת, התושבים אינם מתייאשים, עד לרגע האחרון. בקדמתם של כמה מהם הוצבו סדינים גדולים ועליהם ציורי ילדים צבעוניים של בית ומשפחה. ברקע כל ציור ספרה דיגיטלית שונה, בשחור קודר, בין 1 ל־9.
"אני לא יודעת איך אפשר להתכונן ליום שאחרי", אומרת ברוט, "אנחנו מקווים שזה לא יקרה. מדובר פה בבית. השקענו פה המון כספים ואהבה ופרטים. המקום שלי. יותר מתכוננים ברמה הנפשית, להכין את הילדים. יש להם כל מיני שאלות כמו 'מה נעשה עם כל הדברים שלנו?' ו'איפה נאכל?'".
בשבוע שעבר ביקר במקום יושב ראש הקואליציה ח"כ דוד ביטן והבטיח למצוא דרכים חוקיות לעקוף את החלטת בג"ץ. "אנחנו מחויבים לפתור את הבעיה הזאת, עם עוד אלפיים בתים ביהודה ושומרון", אמר שם. בדבריו רמז ביטן, בין היתר, על התנחלות אחרת שעמיתיו לכנסת הפכו אותה ליעד מרכזי לעלייה לרגל בימים אלה: עמונה.
"אם מישהו משלה את עצמו שלא נכבד (את פסיקת בית המשפט - ע"ר) זה לא יקרה", אמר ביום חמישי האחרון שר הביטחון אביגדור ליברמן. "כל מה שבית המשפט מתיר אנחנו נעשה. לכן הצענו הרבה אלטרנטיבות ואני מקווה שנוכל למצוא אלטרנטיבה שגם מתיישבי עמונה יקבלו אותה".
מועד הפינוי של עמונה הוא כחודשיים לפני עפרה. גם שם מדובר במשפחות שייאלצו למצוא לעצמן סידור חלופי. גם שם מדובר הוא בעתירה של פלסטינים - במקרה של עמונה, תושבי הכפר סילוואד - שבעתירתם התברר כי הבתים נבנו על קרקע פרטית. גרוסמן מ"יש דין" רואה בשיטה הזאת כלל. "הניסיון לבוא ולקבוע עובדות בשטח, ואז להגיד: 'מה לעשות, כבר יש פה יישוב', הוא לתת פרס לעבריינים", הוא אומר. "העניין בעפרה בולט במיוחד, כי זה יישוב גדול מאוד וחלק גדול מאוד ממנו בנוי על קרקע פלסטינית פרטית. אני מצטער, הקורבנות האמיתיים הם אנשים שעיבדו את הקרקע ואז איבדו את הקרקע. לקרקע הזאת יש בעלים; רובה רשומה בטאבו".
אבל ההבדל המעשי המרכזי בין תשעת הבתים של עפרה לעמונה נעוץ בלקחי העבר. פברואר 2006, אם להיות ספציפיים. גם שם היה מדובר בתשעה בתים שעומדים בפני פינוי. אלא ששם זה נגמר מאוד לא טוב. כוחות משטרה כבדים שהגיעו למאחז נתקלו בהתנגדות קשה מצד תושבים, ואלפי פעילים התבצרו בבתים, מה שגלש מהר לאלימות קשה. "עפרה תמיד הייתה סמל, יישוב מתפתח, יישוב מוביל, יישוב עם חזון", אומרת ברוט, "בחיים לא חשבתי שזה יקרה פה. באישיות שלי, למשל, בחיים לא הייתי הולכת לגור בעמונה".
ובכל זאת, בפינוי הצפוי שלכם נראה לדעתך את מראות עמונה?
"אני מאוד מקווה שלא. מבחינת שני הצדדים".