פרידה מענק: תחנות חייו של הנשיא התשיעי שמעון פרס

נפרדים ממנהיג: במהלך 93 שנות חייו הספיק פרס למלא כמעט כל תפקיד אפשרי: מנכ"ל משרד הביטחון, שר הביטחון, שר האוצר, שר החוץ, ראש ממשלה, נשיא, שר אוצר, שר התחבורה, שר התקשורת, וגם חבר כנסת במשך יובל שנים. לפרס תיערך הלוויה ממלכתית והוא ייטמן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

הנשיא התשיעי שהלך לעולמו היום (רביעי) היה נשוי לסוניה ז"ל, שנפטרה בשנת 2011 כשהיא בת 87 בדירתה בתל אביב. לשניים שלושה ילדים: צביה ולדן, יהונתן פרס ונחמיה (חמי) פרס. לפני כחודש עבר פרס ניתוח להשתלת קוצב לב אולם שבועיים לאחר מכן סבל מאירוע מוחי חמור. הוא אושפז בטיפול נמרץ מורדם ומונשם, ובמשך כמעט שבועיים ימים הוגדר מצבו קשה אך יציב. בימים האחרונים הוחלט להוריד בהדרגה את מינון תרופות ההרדמה כדי לבדוק את חומרת הנזק שנגרם למוחו. אתמול חלה התדרדרות חמורה במצבו עד שנאלצו הרופאים לקבוע את מותו.

זו הייתה שנה קשה במיוחד עבור מי שסימל לא רק את העשייה והחזון, אלא גם את הבריאות והנעורים הנצחיים. השנים, שהזקינו את כל בני דורו, כאילו פסחו מעליו. הוא לא האט את קצב חייו והמשיך בעבודה קשה, סיזיפית, יצירתית, סביב השעון, 20 שעות ביממה. אך השנה גופו בגד בו: בינואר עבר פרס הליך צנתור לאחר שסבל מאירוע לבבי קל. הוא פונה מביתו לבית החולים שיבא עקב לחצים בחזה. במהלך הטיפול אובחן עורק מוצר, שהורחב בהצלחה. בתום חמישה ימי אשפוז שוחרר לביתו. בהודעה שמסר אז לתקשורת אמר: "ימים מרתקים עברו עליי, אני שמח מאוד לשוב לעבודה, יש עבודה רבה וזאת היתה מטרת ההבראה". אחר כך הגיעו, כאמור, השתלת קוצב הלב והאירוע המוחי, ואלה היו יותר מדי גם עבור אדם כמוהו.

48 שנים רצופות בכנסת

פרס היה תמיד דמות מרכזית בזירה הפוליטית. הקריירה שלו החלה בשנת 1959, כשנבחר לראשונה לכנסת הרביעית מטעם מפא"י. מאז כיהן בכנסת במשך 48 שנים רצופות (למעט מספר חודשים), והפך לחבר הכנסת המכהן במשך תקופת הזמן הארוכה ביותר.

הוא היה מעורב בעשייה ציבורית עוד לפני שנכנס לפוליטיקה. בשנת 1947 נקרא על ידי לוי אשכול, אז חבר ועד הביטחון של היישוב היהודי, לשמש בתפקידים ביטחוניים בשירות ההגנה, לאחר שמשך את תשומת לבו בעת שעבד בנוער העובד. פרס עבד עם אשכול ודוד בן גוריון במפקדת ההגנה עד לאחר הקמת המדינה. בשנת 1950 התמנה זמנית לראש שירותי הים בצה"ל ועסק בענייני תקציב. שלוש שנים לאחר מכן, כשהוא בן 29 בלבד, מונה על ידי בן גוריון למנכ"ל משרד הביטחון.

במאי 1965 פרש מתפקידו במשרד הביטחון ומספר ימים לאחר מכן ניצח אשכול ברוב גדול בבחירות הפנימיות של המפלגה. בן גוריון הודיע על פרישתו מהמפלגה ועל הקמת מפלגה חדשה בשם "רפ"י - רשימת פועלי ישראל", אליה הצטרף פרס ושובץ במקום השלישי ברשימה. בבחירות שנערכו בנובמבר 1965 לא זכתה המפלגה החדשה בתמיכה גדולה ונותרה מחוץ לקואליציה.

לאחר מלחמת ששת הימים (1967) הוחלט על איחוד בין רפ"י, מפא"י ואחדות העבודה למפלגה שזכתה לשם "המערך". פרס שובץ במקום ה-12 ותחילה כיהן כשר בלי תיק. שבוע לאחר כניסתו לתפקיד קיבל פרס את תיק העלייה והקליטה ובשנת 1970 מונה לשר התחבורה ושר התקשורת, בכך היה הראשון שקיבל את התואר "שר התקשורת", שהחליף את התואר "שר הדואר".

קרב פרס-רבין

לאחר מלחמת יום הכיפורים (1973) התמנה פרס לשר ההסברה. עם התפטרותם של ראש הממשלה דאז גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין, נותרו במפלגה שני שרים בעלי רקע ביטחוני ששמם לא נקשר למחדל יום הכיפורים - שמעון פרס ויצחק רבין. הפרסום בעיתון "הארץ" על התמוטטותו של רבין במהלך מלחמת ששת הימים היה אחד הגורמים שדרדרו את מערכת היחסים בין השניים. בהתמודדות ביניהם ניצח רבין בתמיכת 42% מהקולות ופרס מונה לתפקיד שר הביטחון.

גולת הכותרת של כהונתו בתפקיד היה מבצע אנטבה. כשר הביטחון היה פרס אחראי על המשא ומתן לקראת הסכם הביניים עם מצרים. באותה תקופה התעצמו חילוקי הדעות עם רבין. המשבר בין השניים החריף עם החלטת רבין להרחיב את זכות הבחירה מעבר לנדרש בבחירות שבשטחים. גם ההצלחה ב"מבצע יונתן" ושחרור בני הערובה שהוחזקו במטוס באוגנדה, לא שיקמה את היחסים.

פרס אמנם נתפס בעשורים האחרונים כאיש שמאל אולם יש לו חלק לא קטן ביסוד מפעל ההתנחלויות. בסוף 1975 הגיעו אנשי גוש אמונים לסבסטיה שליד שכם, להתנחלות אלון מורה. רבין, שהיה ראש ממשלה, ביקש לפנותם בכוח אולם שר הביטחון פרס גונן עליהם ולמעשה סייע להם לתקוע יתד מעבר לקו הירוק.

בסוף 1976 נאלץ רבין להתפטר וכיהן בממשלת מעבר עד לבחירות של 1977. עם התפוצצות פרשת חשבון הדולרים שהעלתה כי אשת ראש הממשלה החזיקה בחשבון דולרים בארה"ב בניגוד לחוק, פרש רבין מהמפלגה. אחרי פרשה זו נבחר פרס כמעט פה אחד ליו"ר המפלגה אולם הבחירות באותה שנה הסתיימו במפלה קשה ולראשונה מאז קום המדינה הפסידה המפלגה לליכוד של מנחם בגין, שהתמנה לראש ממשלה. פרס נדחק אל תפקיד יו"ר האופוזיציה. גם במערכת הבחירות לכנסת העשירית, שנערכו ב-1981, לא נחל המערך הצלחה: הליכוד ניצח בהפרש של מנדט אחד ונשאר בשלטון.

הקדנציה הראשונה כראש ממשלה

עם ספירת הקולות במערכת הבחירות של 1984 התברר כי למרות שהמערך קיבל שלושה מנדטים יותר מהליכוד, אף אחד מהגושים לא יוכל להקים ממשלה. הפתרון היה רוטציה שבה כיהן פרס במשך שנתיים כראש ממשלה ואחריהן החליפו יצחק שמיר, ששימש עד אז כממלא מקומו ושר החוץ. זו היתה תקופה קשה במיוחד לכלכלה הישראלית והאינפלציה הגיעה ליותר מ-400%. במסגרת ממשלת האחדות הוביל פרס, עם שר האוצר דאז יצחק מודעי, מהלך להורדת האינפלציה, ייצוב המשק ולמעשה הצלת הכלכלה.

פרס היה אחראי גם להוצאה לפועל של מבצע משה, במסגרתו הועלו יותר מעשרת אלפים מיהודי אתיופיה לישראל. לאחר שנתיים מילא את חלקו בהסכם הרוטציה, פינה את מקומו ליצחק שמיר והחל לכהן כשר החוץ. יוזמתו לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, שכונתה "הסכם לונדון", לא צלחה, בעיקר מכיוון ששמיר התנגד למתווה ההסכם.

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בשנת 1987, עלו בתוהו ניסיונות פרס להגיע לפתרון מדיני. בבחירות לכנסת ה-12 הוחלט להקים ממשלת אחדות נוספת, אך בה נאלץ פרס להסתפק במינוי לשר האוצר ולממלא מקום ראש הממשלה.

"התרגיל המסריח"

בשנת 1990 ניסה פרס לקדם את תוכנית השלום שלו באמצעות מהלך פוליטי שזכה לכינוי "התרגיל המסריח". נוכח סירובו של שמיר לקבל את הצעתו של מזכיר המדינה האמריקאי דאז ג'יימס בייקר לשגר משלחת מיוחדת למו"מ עם הפלסטינים, רקם פרס עם ש"ס תוכנית להפיל את ממשלת האחדות ולהקים ממשלה חלופית צרה של שמאל וחרדים. כשנודע לשמיר דבר המזימה הוא פיטר את פרס ובתגובה התפטרו שרים נוספים, מה שהוביל בסופו של דבר להפלת הממשלה. ניסיונו של פרס לאחר מכן להרכיב ממשלה חדשה לא עלה יפה. שמיר חזר לתפקידו ופרס עבר לאופוזיציה.

בבחירות לכנסת ה-13 (1992) עמד יצחק רבין בראש מפלגת העבודה. רבין ניצח בהתמודדות מול שמיר והצליח לגרוף 44 מנדטים לעומת 32 של הליכוד. רבין מונה לראשות הממשלה ופרס לשר החוץ ולממלא מקומו של ראש הממשלה. לאחר שהמגעים בין ממשלת רבין עם סוריה של אסד האב הגיעו למבוי סתום, החלו פרס וסגנו יוסי ביילין להאיץ את השיחות החשאיות עם אש"ף של ערפאת.

פרס שיתף את המידע עם רבין והשניים החליטו להעלות הילוך, עד שבשנת 1993 הגיעו הצדדים להסכם אוסלו ההיסטורי, שנחתם ב-20 באוגוסט 1993 ולאחר מכן ב-13 בספטמבר בבית הלבן. רבין, ערפאת ונשיא ארה"ב דאז ביל קלינטון, חתמו על המסמכים. ההסכמים הללו זיכו את פרס, רבין וערפאת בפרס נובל לשלום, שהוענק להם בשנת 1994. מכיוון שערפאת היה במשך שנים רבות אויב מר של ישראל והיה אחראי למספר פיגועים קשים נגד אזרחים וחיילים, עוררה החתימה על ההסכם ביקורת קשה בציבור הישראלי והביאה לפילוג בעם.

ב-1993 הוציא לאור פרס את ספרו "המזרח התיכון החדש", שכתב יחד עם העיתונאי אריה נאור. בספר פירט פרס את חזונו למה שעשוי להתרחש באזור. העיקרון הוא פשוט: האינטרסים הכלכליים הבינלאומיים יגרמו לכך שלאף מדינה לא ישתלם מצב של מלחמה ולכן ישרור באזור שלום. לימים הפך הביטוי "מזרח תיכון חדש" בפיהם של אנשי שמאל לחלום מוחמץ ובפיהם של אנשי ימין לאמצעי ניגוח ולעג למי שנראים בעיניהם חלשים ורופסים מדי במזרח התיכון המדמם.

לא מר ביטחון

לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין (1995) על ידי יגאל עמיר בסופה של עצרת שלום, נבחר פרס על ידי הממשלה פה אחד לראש הממשלה בפועל, ומינה עצמו גם לתפקיד שר הביטחון.

אלה היו ימים של פיגועים רצחניים מחד וסיכולים ממוקדים מצד שני. תחושת הביטחון של הציבור התערערה מאוד לאחר חיסול יחיא עיאש, המכונה "המהנדס", שעמד מאחורי סדרה של פיגועים קשים בישראל. פרס אישר את החיסול, ובתגובה ביצע חמאס ארבעה פיגועי התאבדות קשים שבהם נרצחו יותר מ-60 ישראלים. כתוצאה מכך ירדה הפופולריות של פרס, שנתפס כמי שאין לו תשובה לגל הטרור.

באפריל 1996 הורה פרס על פתיחת מבצע "ענבי זעם" בלבנון בעקבות ירי רקטות של חיזבאללה לעבר ישראל, מה שחיזק מעט את מעמדו של פרס כדמות ביטחונית.

אבל מערכת הבחירות של שנת 1996 לא היטיבה עם פרס. הוא הוביל בסקרים בהפרש ניכר על המתמודד מטעם הליכוד בנימין נתניהו אבל בעימות הטלוויזיוני בין השניים נראה פרס מבוגר ועייף, בניגוד ליריבו שנראה רהוט, רענן ונחוש. במדגמי הטלוויזיה ניצח פרס בהפרש קטן אולם כשעלה הבוקר ונספרו כל הקולות התברר כי נוצח על ידי נתניהו בהפרש זעיר של 1.2% (30 אלף קולות).

לאחר ההפסד הקים פרס את "מרכז פרס לשלום", שנועד לקדם תהליכים של שיתוף פעולה בין ישראל לשכנותיה, ומספר חודשים לאחר מכן הודיע כי אין בכוונתו להתמודד שוב על ראשות מפלגת העבודה. יחסיו של פרס עם אהוד ברק, שניצח בבחירות המקדימות לראשות המפלגה, היו בעייתיים כבר מההתחלה. ברק התנגד בתוקף לבחירתו של פרס לנשיא המפלגה מחשש שיוקם בתוכה מעין "מחנה פרס".

תחת לחץ הביקורת הקשה שהופנתה כלפיו בגלל הפסדיו בהתמודדויות הרבות השמיע פרס מול צירי ועידת המפלגה את אחד המשפטים שהפכו לאלמותיים בזירה הפוליטית וזכורים היטב עד היום. "אני שומע את חבריי אומרים 'פרס הוא לוזר'", הטיח פרס, "אני לוזר?". החברים השיבו בקול גדול: "כן".

שיקם את מוסד הנשיאות

בשנת 1999 מינה ראש הממשלה אהוד ברק את פרס לשר לפיתוח אזורי, ולאחר מכן צירף אותו לקבינט המדיני-ביטחוני. בשנת 2000 התמודד פרס לראשונה לתפקיד נשיא המדינה וגם הפעם לפי כל הערכות הוא צפוי היה לנצח אבל הפסיד למשה קצב.

אחרי הבחירות לכנסת שנערכו בשנת 2001, בהן ניצח אריאל שרון, הוביל פרס את כניסת מפלגתו לממשלה והתמנה לסגן ראש הממשלה ולשר החוץ. עם ההחלטה ליציאה למבצע חומת מגן היה פרס אחד השרים שנמנעו מהצבעה בנושא. בנובמבר 2002 פרשה מפלגתו מהקואליציה ופרס התפטר מתפקידיו בממשלה.

בנובמבר 2005 הודיע פרס על פרישתו ממפלגת העבודה והביע תמיכה במפלגת קדימה בראשות אריאל שרון. מספר חודשים לאחר מכן התפטר מהכנסת כדי להתמנות לשר בממשלת קדימה. לאחר הבחירות מונה לתפקיד המשנה לראש הממשלה ולשר הממונה על פיתוח הנגב.

על התמודדותו השנייה לנשיאות הכריז פרס בשנת 2007. בסיבוב הראשון הוא זכה ליתרון על פני יריביו קולט אביטל וראובן ריבלין, שפרשו לאחר מכן מהמירוץ. בניצחון הזה, יש אומרים, נמחקה תדמית הלוזר שדבקה בו.

פרס נכנס למשכן הנשיאות שעבר טלטלה קשה בעקבות הרשעתו של קודמו משה קצב בעבירות מין חמורות. פרס וצוותו שיקמו את תדמית המשכן. הנשיא שספג קללות ועגבניות באסיפות בחירות אי שם בשנות השמונים הפך עתה לאהוב העם, לדמות נערצת בישראל ובעולם.

אהבה חובקת עולם

האירוע לציון חגיגות יום הולדתו ה-90 המחיש את הכבוד, ההערכה והאהבה שהוא זוכה לה מאז שהתמנה לנשיא. אנשי ציבור, מנהיגים, מפורסמים וכוכבים מהארץ ומהעולם הגיעו כדי לחגוג עמו בבנייני האומה בירושלים, כחלק מקבלת הפנים של ועידת הנשיא השנתית. בטקס השתתפו בין היתר ביל קלינטון, ראש ממשלת בריטניה דאז טוני בלייר, רוברט דה נירו, ברברה סטרייסנד, שרון סטון וסולן להקת U2 – בונו, שלא הצליח להגיע לאירוע אבל שלח ברכה מצולמת.

בשנת 2014 סיים פרס את תפקידו כנשיא, פינה את מקומו לראובן ריבלין ושב לעמוד בראש מרכז פרס לשלום. לפני שבועיים הוא לקה באירוע מוחי ואושפז במצב של סכנת חיים. הצוות הרפואי נאבק על חייו ועשה כל שניתן להצילו. ישראלים רבים זרמו לבית החולים כדי להביע תמיכה, רבים נשאו תפילה לשלומו וגם שועי עולם כמו ברק אובמה וולדימיר פוטין הביעו את תקוותם להחלמתו. כמו בכל 93 שנותיו, פרס לא ויתר ונאבק על חייו, עד שנדם לבו. היו לו חלומות רבים, חלקם הוא ראה מתגשמים. את חלום המזרח התיכון החדש הוא לא הספיק לראות. האם יהיה אי פעם מזרח תיכון חדש?