השעה 5:00 בבוקר, יום רביעי. מבואת המחלקה שבה אושפז פרס שקטה מאוד. צינת הלילה מורגשת עם היגון שבהודעה על מותו של הנשיא התשיעי וראש הממשלה לשעבר. שלושה שוטרים חמושים אבטחו את חדרו של פרס בשבועיים שחלפו מאז אושפז לאחר אירוע מוחי. בני המשפחה והצוות שהו בלילה האחרון באגף המבודד במחלקה לטיפול נמרץ נוירוכירורגי, בקומה הראשונה של בניין האשפוז המרכזי בשיבא. אין יוצא ואין בא. השוטרים הרחיקו מיד כל אדם שהתקרב לכניסה למחלקה. "זו העת לתת למשפחה האוהבת שלו ולצוות שליווה אותו שנים את הרגעים האחרונים לידו.
רגע לפני שהזיכרון והאבל הופכים לנחלת העם והעולם", אמר לנו אחד מאנשי הצוות במחלקה, בעוד אחד השוטרים יצא להבטיח את הפרטיות סביב גופתו של האיש הכי לא פרטי שהיה כאן.
קולות בכי רמים של אישה נשמעו לרגע מהמחלקה. אולי זו אחת העוזרות. אחד הנכדים יצא מהחדר לשוחח בטלפון, פניו כבויות. רגעים קשים ואנושיים של משפחה שאיבדה עכשיו סבא, אבא.
אחת מבנות המשפחה יצאה דומעת מהמחלקה ואמרה "אני צריכה אוויר". המאבטח חצץ כחומה בינינו. חצי שעה להודעה הרשמית, ובאוויר המחלקה הנוירוכירורגית בשיבא יש עצב גדול על ישראל שהייתה והשתנתה כל כך.
ד"ר שלמה שגב, מהצוות שטיפל בפרס: "שבועיים הוא לחם. ביממה האחרונה מוחו קרס, והיה עצוב לראות אותו דועך, אבל לא ניסינו לעשות מעשים הרואיים. למשפחה לא הייתה דילמה. שכיח מאוד שאנשים בגיל הזה משאירים הוראות למקרים כאלה, וזה הקל מאוד על המשפחה. לא אכנס לפרטים, אבל היה דבר כזה, מפורט מאוד. כתב מה שכתב. זה סייע לנו, אבל לא שינה את הגישה הטיפולית. כל עוד אפשר לסייע זה מה שעושים. כשלא יכולנו לסייע, הפסקנו".
מלי זנדר, האחות האחראית במחלקה הנוירוכירורגית, סיפרה כי הצוות הרפואי "הקפיד מאוד על פרטיות המשפחה, תוך איזון בין דמותו הציבורית לפרטית".
בכניסה לבניין האשפוז המרכזי לא נראו, כמו לאחר רצח רבין, אנשים סופקים כפיים ושואלים בפנים חמורות סבר 'שמעת מה קרה?'. לא נצפו אברכים נושאים תפילות לעילוי נשמה, לא התאספו בני נוער ואזרחים להדליק נרות נשמה, ולא הוקם גל־עד ספונטני, לא נשמעה שירה חרישית. גם לא של שיר השלום.