אלוף העולם בשחייה נגד הזרם: ההחלטות הגדולות בחייו של פרס

אחד הצילומים הראשונים מחייו שנחשפתי אליהם הוא הצילום שבו הוא נראה מלמד שחייה את נכדתו מיקה. תוך כדי עיון בצילום סיפר לי שאחד מתחביביו היה שחייה. כך למשל אפשר להסביר כי ההחלטה על הקמת התעשייה האווירית התקיימה במהלך שחייה לילית של פרס עם אל שווימר ואלחנן ישי במימי הכנרת.

הגלים לא הרתיעו

בשנים האחרונות ביקשני לסייע לו בכתיבת ספר על ההחלטות שקיבל בחייו. "ספר ההחלטות הגדולות של פרס", קראתי לו. בסקירה ההיסטורית שעשיתי בעבורו ואיתו חיש מהר למדתי כי שחייה אצל פרס אינה תחביב; שחייה אצלו היא מקצוע. פרס הוא אלוף העולם בשחייה נגד הזרם. כך היה במזכירות הנוער העובד. פרס ועמוס דגני היו הצעירים היחידים בין 12 חברי מזכירות הנוער העובד שתמכו בגישת בן־גוריון לחלוקת הארץ לעומת תומכי טבנקין (סיעה ב') שצידדו בארץ ישראל השלמה. הבון־טון היה כמובן להצטרף לרוב. כך יהיה אפשר להתקדם. כך יהיה אפשר להפוך למקובל על הצברים. פשוט לשחות עם הזרם. אבל פרס השחיין נגד הזרם הלך עם גישת בן־גוריון, גייס רוב ונבחר למזכיר הנוער העובד.

בריכה אחרת של התמודדות הייתה זו של הקמת התעשייה האווירית: גם שם רצונו להקים מפעל לבניית מטוסים בישראל זכה לקיתונות של בוז. "איך מדינה שאינה מסוגלת לייצר אופניים תייצר מטוס?" שאלו יריביו בגיחוך. אבל השחיין לא ויתר וניצח.

גם היחסים הביטחוניים עם צרפת היו מסלול מכשולים. ביטחון ישראל של שנות ה־50 היה עם דוקטרינה אמריקאית ובריטית. צרפת לא עמדה על סדר היום הביטחוני שלנו. פרס פעל בניגוד לעמדת כל המומחים המדיניים ובכירי מערכת הביטחון; שר הביטחון פנחס לבון שהחליף את בן־גוריון התנגד למהלך הצרפתי וכתב לפרס ב־1954: "להירתם לעגלה הצרפתית דווקא - זו שטות". זאת ועוד, על פי ספרו של מזכירו הצבאי של הרמטכ"ל דאז יצחק בר־און, הייתה התנגדות למכירת נשק גם במשרד החוץ הצרפתי.

אלא שפרס, בעשרות דרכים ובמאות שיחות, הצליח להתגבר על ההתנגדות ובאותה עת גם קידם את עליית יהודי מרוקו. הוא ארג בסבלנות אין־קץ מרקם יחסים מיוחד שבמרכזו רֶכש צבאי מסיבי של נשק מתקדם - נשק שובר שוויון.

מתכוון לכל מילה

הכור הגרעיני בדימונה הוא אולי גולת הכותרת של מיומנויות השחייה של פרס נגד הזרם, וכך הוא סיפר לי בפגישותינו שערכנו בשביל הספר: "המדענים שלנו, כולל אלה שעסקו בנושא הגרעיני, התעניינו רק בצד התיאורטי של הגרעין. הם היו משוכנעים שלישראל אין אופציה מעשית לכניסה לתחום הזה. הם נזהרו ששמם לא ישורבב בתחום הזה, מפני שזה עלול ליצור את הרושם שהם מנסים דבר כזה, הלא רצוי... למעשה, כל המדענים הגרעיניים שהיו לנו סירבו לעבוד איתנו, הן מפני שהם סברו שזה חלום באספמיה, והן מפני שלא רצו ששמם יהיה קשור במפעל שנוי במחלוקת. הברירה היחידה שנותרה לנו היא ללכת לטכניון ולנסות לגייס סטודנטים שטרם סיימו את לימודיהם - ולהציע להם שייסעו לצרפת ויתמחו בהנדסה גרעינית".

נשמעו אמירות בסגנון "אנחנו מדינה קטנה בשביל להקים מפעל כזה", "העולם לא ירשה לנו", "זהו מפעל יקר שייטול מאיתנו את הרזרבות של מטבעות" - אולם הגלים הגבוהים והזרם החזק לא הרתיעו פרס, שהקים "קרן לביטחון ישראל", גייס משאבים מתורמים פרטיים בעולם עד שיצא לדרך פרויקט "מפעל הטקסטיל" בדימונה.

לא את כל תחרויות השחייה נגד הזרם של מי שהישגיו גדולים פי כמה מאלו של מייקל פלפס אפרט כאן: מבצע קדש, אנטבה, הסכם לונדון, הסכם אוסלו, התוכנית לבלימת האינפלציה ועוד. תקצר היריעה מלתאר. אוסיף רק אחת: בימי מלחמת לבנון השנייה ביקש המשנה לראש הממשלה דאז, שמעון פרס, לכנס בלשכתו את כל ראשי החוגים לננו־טכנולוגיה באוניברסיטאות בישראל. "אין זה הגיוני ש־F15, שמחירו עשרות מיליוני דולרים, ירדוף אחרי מחבל בודד עם צינור ביד שמחירו כמה סנטים", אמר להם. "יש לנצל את המדע כדי למצוא פתרון. באמצעות הננו־טכנולוגיה נייצר חיישנים שיאתרו מחבלים ויפגעו בהם".

המדענים הביטו זה בזה בתימהון, ואני משוכנע כי כמה מהם חשבו שמשהו השתבש במוחו. "נחשוב על זה ונכין תוכנית", השיבו בנימוס כדי לחמוק מהמשימה שהוטלה עליהם. "אין בעיה", השיב פרס, "נקבע שוב למחר, ואז תציגו את התוכנית", פסק ועזב את החדר. הנוכחים הביטו בי ושאלו: "משהו קרה לו? גם להמציא אמצעי לחימה חדש וגם רוצה למחר?".

"הוא התכוון לכל מילה", אמרתי. היום המיזם הזה - "פניני חוכמה" - הוא חלק ממערך ההגנה של ישראל.