אגמים, שכונות וטכנולוגיה: איך תנציח המדינה את שמעון פרס ז"ל?

המונומנטים החדשים יצטרפו לאלה שכבר קיימים: פארק פרס בחולון, כביש שמעון פרס שמחבר את חדרה לכביש 9 ובאמצעותו לכביש 6, המרכז לסימולציות רפואיות ע"ש פרס, נאות פרס בחיפה, המרכז האקדמי פרס ברחובות, וכמובן מרכז פרס לשלום. 

דוד בן־גוריון היה הראשון שבנה את מפעל מורשתו עוד בחייו. אם סורקים את מספר מפעלי ההנצחה של ראש הממשלה הראשון מגלים כי הוא האישיות המונצחת ביותר, ומעט אחריו נמצא רבין. פרס, בן טיפוחיו של ראש הממשלה הראשון, הלך בדרכו ודאג לבנות ולשמר את מורשתו, לצד ראשי הערים שדאגו לתת לו כבוד עוד בחייו. "לא לעתים קרובות אישים זוכים שיקראו שכונות על שמם בעודם בחיים. אבל גם לא לעתים קרובות זוכה עם שיקומו לו מנהיגים שישנו את תפיסת עולמו", אמר ראש עיריית חיפה יונה יהב בדיוק לפני כשנתיים, אז נחנכה בעיר שכונה על שם הנשיא לשעבר.
 

הנצחת אישים בעודם בחיים הוא עניין אמריקאי למדי. תופעת הנצחת אישים, גדולי אומה ויקירי עיר בחייהם מקובלת בארה"ב, מכיוון שהיא מבוססת בעיקר על תרומה לקהילה, פוליטיקה מקומית וגם הרבה כסף. 

"בארץ זו בעיקר הערכה עצומה, הרי חריג שאדם מונצח בחייו", אומרת פרופ' ורד ויניצקי סרוסי, סוציולוגית במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. "יכול להיות שפרס הבין דבר או שניים בהנצחה, הוא היה תלמיד של בן־גוריון שגם הוא הבין דבר או שניים בהנצחה. אין ספק שהיה לו חשוב ששמו ייזכר בעתיד ובוודאי תחת מרכז פרס לשלום. מה יהיה כעת, אחרי מותו? אני לא יודעת". 

פרופ' ויניצקי סרוסי מדברת על חשיבותה של ההנצחה ככלי. "אין דבר כזה זיכרון. זיכרון הוא משהו אבסטרקטי, וכדי שהוא יהיה קיים אנחנו צריכים למסד אותו באיזשהו אופן, ומכאן הצורך שלנו בהנצחה. פרס הוא דמות מרתקת, מכיוון שהוא עבר תהפוכות גדולות עם השנים, קצת כמו אריק שרון, שהפך מאדם שנוא, אפשר לומר, על מחנה פוליטי מסוים, והפך להיות סב אהוב, גדול אומה שזכה בעשורים האחרונים בחייו לחיבה רבה וכמעט לקונצנזוס".

"בהחלט. באופן כללי, בעידן שבו הנרטיבים הגדולים מתפרקים לנו, ואין כאן דמויות רבות הנתפסות כענקיות מהחיים, יש תחושה של אובדן ושל יתמות בהקשר הזה". 

"תהיה הנצחה שונה, זה לא אותו סיפור ואין מקום להשוואה. אני לא יודעת איך תיראה ההנצחה של פרס, חלקה כבר קיים, זה יהיה מאוד תלוי במעורבות של המשפחה - האם הם ירצו ומה יהיה להם לומר. עמדת המשפחה חשובה מאוד. לא דומה מוות בעקבות רצח פוליטי למותו של פוליטיקאי נחשב בגיל 93".

ד"ר אורן מאיירס, מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, אומר כי "ההנצחה של פרס עוד בחייו אולי מעידה על הדרך העצומה והמדהימה שעשה עד לעשור האחרון, ועל היחס הציבורי והתקשורתי אליו, שהפך כמעט לקונצנזוס. כמו כן, הנצחה עוסקת בעבר, והעבר תמיד נוכח בתקשורת".

האם הנצחה עלולה לגמד פעילות ענפה, שמסתכמת בסופו של דבר רק בשם של רחוב? ובכן, ד"ר מאיירס מאמין שפרס יקבל יותר מאשר רחוב. "הסיפור שלו ארוך, מרתק והיסטורי, קצת כמו זה של בן־גוריון ואולי אפילו אריק שרון. מה שיפה בהנצחה של פרס הוא שסיפורו היה מספיק מורכב ורווי סתירות, ולכל אחד יהיה באיזשהו מקום הפרס שלו. גם אנשי שמאל חוו אותו, גם אנשים מדימונה ואפילו מתנחלים. לכן מבחינתי דווקא המחשבה איך יזכור אותו כל אחד מפלחי האוכלוסייה, תהיה מאוד מעניינת ביחס למנהיגים אחרים ודמויות אחרות במדינה".

בישראל יש מספר דרכים להנציח שמו של אדם. הדרך הממלכתית היא באמצעות החלטת ממשלה, כמו למשל ההחלטה השנויה במחלוקת מ־2011 להנציח את שמו של השר רחבעם זאבי (גנדי) במתחם החאן בשער הגיא. ההמלצה להנציחו דווקא שם הייתה של מי שהיה אז השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן.  

אלא ששרים יכולים לפעול להנצחת שמות אישים שונים גם בלי לעבור דרך מליאת הממשלה. כך למשל החליט שר התחבורה ישראל כץ בזמנו לקרוא לכביש 16, דרך עירונית המתוכננת להיסלל ככניסה נוספת לירושלים, ואשר אמורה לחבר בין מחלף מוצא לשכונות מערב ירושלים, על שמו של הרב עובדיה יוסף ז"ל. הוא הסביר כי "הרב עובדיה היה דמות גדולה עבור כל עם ישראל ודמות גדולה עבור העיר ירושלים. הכניסה הזו תצא ממבשרת ותעבור ליד שכונת הר נוף, שבה התגורר הרב. כביש 16 יחבר באופן סמלי בין שני אישים דגולים, מנחם בגין והרב עובדיה יוסף, דרך שתי הכניסות העיקריות לעיר". כמו כן, ביולי 2010 החליט כץ לקרוא לשדה התעופה הבינלאומי החדש הנבנה באזור רמת תמנע על שם אילן ואסף רמון ז"ל. ההצעה הובאה על ידיו לממשלה וקיבלה אישור. 

תחת שרביטה של מזכירות הממשלה פועלת ועדת שמות ממשלתית. היא דאגה במשך השנים להחליף עשרות שמות של יישובים בעלי שם או אוריינטציה ערביים בשמות עבריים. לאחר מותו של אריאל שרון הוחלט בוועדת השמות לשנות את שמו של פארק איילון (חירייה) לפארק אריאל שרון. ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, השר להגנת הסביבה גדעון עזרא ומזכיר הממשלה ישראל מיימון, ביקשו להנציח בכך את פועלו של ראש הממשלה לשעבר להקמת הפארק. 

דרך מקובלת נוספת להנצחה היא באמצעות ועדות השמות העירוניות. בדרך כלל מונצח שמו של אדם לאחר מותו, אולם היו גם כמה מקרים יוצאי דופן. כך למשל אצטדיון טדי בבירה נקרא על שמו של ראש העירייה המיתולוגי טדי קולק בעודו בחייו.

קולק לא המציא את הפטנט. עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים מידי הטורקים, נקראו לכבודו של גנרל אדמונד אלנבי רחוב אלנבי בתל אביב ודרך אלנבי בחיפה, בעודו בחייו, וגם רחוב דיזנגוף נקרא על שמו של מאיר דיזנגוף טרם פטירתו. כך גם רחוב בוגרשוב שנקרא על שמו של ד"ר חיים בוגרשוב עוד בחייו, אף שהוא עצמו התנגד לכך. 

גם על שמו של ראש העירייה המיתולוגי של רמת גן, אברהם קריניצי, נקראו אתרים אחדים בעיר (כגון "גן אברהם") עוד בחייו, אולם רק לאחר מותו שונה שמו של רחוב יהל"ם בעיר לרחוב קריניצי. בחודש מרץ 2012 נקרא רחוב באור יהודה על שמו של הרמטכ"ל לשעבר, רב אלוף (במיל') גבי אשכנזי, ורחוב גם על שם שר החינוך לשעבר, גדעון סער. בתל אביב מקובל להמתין שנתיים ממותו של אדם בטרם יונצח שמו בעיר, אולם ועדת השמות העירונית החליטה לשנות את שמה של כיכר מלכי ישראל לכיכר רבין זמן קצר לאחר הירצחו, בטרם עברו שנתיים כמקובל. גם טיילת צ'יץ' חרגה מהנהלים וקיבלה את שמו של ראש העיר שבנה אותה בעודו בחיים. 

לעומת זאת, בשנת 2012 דחתה ועדת השמות העירונית בתל אביב בקשה של ח"כ אופיר אקוניס להחליף את שמו של רחוב המלך ג'ורג', מקום מושבה של מצודת זאב, לרחוב יצחק שמיר, בנימוק שלא חלפו שנתיים.

מרכז פרס לשלום, אולי מפעל ההנצחה הגדול ביותר של הנשיא לשעבר, הוקם כעמותה א־פוליטית לפני כ־20 שנה במטרה לטפח ולקדם את השלום במזרח התיכון על פי חזונו האישי של פרס, תוך התמקדות בתחום החינוך, הטכנולוגיה, הרפואה, המדע, הנוער ובשנה האחרונה גם בתחום החדשנות. החברים במרכז ידעו שהיום הזה עוד יגיע, היום שבו ייאלצו להיפרד מהרוח החיה במפרשים. 

"לא היו לנו אשליות וידענו שזה יקרה, אבל לא רצינו כל כך להתמודד עם זה", אומרת תמי חי־שגיב, מנהלת הפרויקטים של החינוך לשלום במרכז. "אמרנו שכשיגיע אז נתמודד, אבל בסופו של דבר אי אפשר להתעלם מהעובדה שדמותו גם היום, גם כרגע, כל כך נוכחת במקום הזה, הפרויקטים ימשיכו לפעול במרץ וזה לחלוטין מה שהוא היה רוצה שיקרה. אני מניחה שבימים הקרובים עוד נתחיל להבין איך ממשיכים".

חי־שגיב עובדת במחלקת הפרויקטים עם בני הנוער משנת 2002, מחלקה שלקחה על עצמה את נושא החינוך לסובלנות, לקבלת האחר, ובתוכה פעילויות בנושא יחסי ישראלים־פלסטינים, פרויקטים המשלבים דרוזים, ערבים, יהודים, בטווח גילים רחב. חי־שגיב מתרגשת כשהיא מספרת על פרויקט החדשנות שנכנס השנה בזכות פרס, שהיה מעורב בכל פרט ולו הקטן ביותר במרכז. "הוא היה מעורב עד לפרט האחרון לא ממקום של שליטה, אלא מתוך דרייב מטורף של עשייה, ורצון לעשות ולהגשים. לא מזמן ירדן הסמנכ"לית נפגשה איתו ועברה איתו על כל הפרויקטים העתידיים לשנה הקרובה. ועוד לפנינו שנה מלאה של עבודה".

"אין לי ספק שכל האירועים הגדולים השנה יוקדשו לו. אירועי השיא שלנו מתרחשים בצמוד לשנתון הלימודים, כך שבין מרץ למאי צפויים לנו מספר אירועים גדולים. מיני־מונדיאל למען השלום הוא אחד מהם. מדובר באירוע שבו לוקחות חלק נבחרות ילדים של מרכז פרס לשלום, יהודים וערבים ישראלים ופלסטינים. פרס היה נוכח תמיד ומזניק את האירוע".    

ירדן לעאל־יבלונקה, סמנכ"לית מרכז פרס לשלום, מספרת שכל מה שהיה חשוב לו בחייו היה העשייה. "זו הצוואה, ההנצחה, או ליתר דיוק החזון שאנחנו לוקחים איתנו הלאה. חדשנות היא תינוק שפרס מאוד האמין בו. ובאיזשהו מקום התחום החדש הזה מאוד התאים למה שהוא עצמו ראה כל חייו כחזון. לפתח, לייצר, לא להביט לאחור אלא רק קדימה", אומרת לעאל, "הוא מאוד האמין בחדשנות כדרך חיים, לא לוותר, ועם האמונה שאפשר להתמודד עם כל בעיה".

"החדשנות תיקח ללא ספק חלק מאוד מרכזי. המרכז נחנך לאחרונה, ופרס הצהיר שמאומת סטארט־אפ אנחנו יכולים להפוך ל־START UP REGION. הוא באמת האמין בכוחה של החדשנות ובכוחם של הצעירים לשנות".

"הוא הספיק לבחור את הלוגו למקום, את הכיוון והקונספט של מרכז המבקרים. הוא היה מאוד מעורב והשאיר ספר עם הנחיות מאוד ברורות לגבי החזון שלו לעתיד, שבעיקר התמקד בדור הצעיר, בפיתוח פרויקטים שמשלבים צעירים מכל שכבות האוכלוסייה. תמיד אומרים עליו שהוא איש אופטימי, אבל מבחינתנו האופטימיות הזאת הייתה קריאה לפעולה. הוא האמין ביכולת שלנו כחברה להוביל שינוי משמעותי. אם אני יכולה לשנות, זה אומר שאני צריכה לשנות, וזו הצוואה שלו מבחינתי - להמשיך לעשות ללא הפוגה. הוא האמין שעשייה חייבת להיות דינמית ושאסור להפסיק לחלום, לחשוב ולהניע דברים".