בתחילת השנה החולפת מעטים שמעו על רחלי רוטנר, אופק בוכריס עוד חלם על עתיד צבאי מזהיר, ענבל אור שייטה על גג העולם ושידרה עסקים כרגיל, והילי ושירי סובול עוד חיו זו לצד זו, רבות ומתקוטטות כדרכן של אחיות צעירות. הם ורבים נוספים היו לגיבורים הראשיים – לעתים בעל כורחם, לעתים ללא הילה שמרחפת מעל ראשם - של הפרשיות והאירועים הדרמטיים והמתוקשרים שעיטרו את חיינו בתשע”ו, והפכו אותה לאחת השנים הסוערות שידעה מדינת ישראל.
יותם גנדלמן, מיקה תדמור וארי פינס
ספק אם הייתה בשנים האחרונות סדרת טלוויזיה מדוברת יותר מ“צל של אמת”, ששודרה בערוץ 8 של HOT ועסקה בפרשת הרצח המזעזע של הילדה תאיר ראדה ז”ל. הסדרה עלתה לשידור במרץ 2016, חודשים מספר אחרי שגם בית המשפט העליון קבע שרומן זדורוב הוא הרוצח מקצרין. לכאורה, התיק סגור - ואפשר לעבור לנאשם הבא.
אלא שיוצרי הסדרה המשיכו לנבור בפצע המוגלתי, להעלות עדויות חדשות ולהציג חשדות שהציבור הרחב לא נחשף אליהם.
היוצרים עוררו ויכוח ציבורי נוקב, ומערכת המשפט מצאה את עצמה בעין הסערה, נתונה להתקפה. הם העלו את השאלה: עד היכן אפשר למתוח את גבולות היצירה?
תיק זדורוב נסגר, אבל בארץ מסתובבים יותר ויותר אנשים שמשוכנעים שבתא בית הסוהר יושב האדם הלא נכון. נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור
כתבה על הרעש שנוצר. “גם היותה של סוגיה בעלת תהודה ציבורית או תקשורתית אינו בגדר עילה משפטית לקיום דיון נוסף”.
הבטום זרהום
ב-18 באוקטובר 2015 נכנס לתחנה המרכזית בבאר שבע מוהנד אל-עוקבי, בדואי מהפזורה שבנגב, חמוש בסכין ובאקדח. הוא עקב אחר סמל עומרי לוי מחטיבת גולני, שהיה בדרכו לשירותים, ירה בו, גנב את רובה התבור שהיה ברשותו ויצא למסע הרג. באותו זמן שהה במקום גם הבטום זרהום בן ה-29, פליט אריתריאי שניסה להאריך את אשרת שהייתו בארץ. הפאניקה וההיסטריה שמסביב גרמו ללא מעט אנשים לראות בו האחראי לפעולת הטרור.
שוטר וחיילת ירו באריתראי מטווח קצר, ותשעה אנשים נוספים ערכו בו לינץ'. מעשה הלינץ' תועד במצלמות האבטחה. זרהום מת בבית החולים, ובגופו התגלו שמונה קליעים.
נגד ארבעה ממשתתפי הלינץ’ הוגשו כתבי אישום. הסוהר חנניה שבת, שהוגש נגדו כתב אישום על שימוש בכוח שלא כדין והתנהגות שאינה הולמת במעשה לינץ’ באזרח זר, זוכה בבית הדין המשמעתי של השב”ס, שאף שיבח אותו. “(שבת) התנהג באופן המצופה ממנו כסוהר, ושיש בו כדי לתרום לתדמיתו החיובית של השירות", כתב בהחלטתו אב בית הדין.
משה קצב
ב־6 באפריל, אחרי שריצה נשיאה השמיני של מדינת ישראל, משה קצב, ארבע שנים ו-121 יום בכלא, התכנסה ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר לדון בבקשתו של האסיר לנכות שליש ממאסרו.
הבקשה נדחתה, ובהחלטה נכתב: “האסיר תופס עצמו כקורבן, עסוק בהאשמת גורמים חיצוניים במצבו, מתנהל עדיין בצורה כוחנית ועסוק בעצמו, בצרכיו, בהפסדיו ובמחיר שהוא ומשפחתו שילמו בלבד. גם לאור שאלות הוועדה, לא הביע האסיר חרטה או אמפתיה כלפי נפגעות העבירה, אלא חזר וציין את המחיר הכבד שהוא שילם ומשלם”.
פרקליטי הנשיא לשעבר ערערו על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט החזיר את הדיון לוועדת השחרורים כדי לדון בחוות דעת חדשה מטעם הרשות לשיקום האסיר. ארבעה חודשים לאחר מכן, ב-4 באוגוסט, שוב הגיעה בקשתו של קצב לוועדת השחרורים ונדחתה פה אחד. הפעם נכתב בהחלטה: "בדבריו ניכרו ניצנים ראשונים של הבנה לחלקים ולפגמים באישיותו אשר הובילו אותו לידי ניצול אחרים ... ואולם לדעת חברי הוועדה עדיין לא הושלם התהליך”. בגיל 70, הנשיא לשעבר - והמורשע באונס בהווה - ממשיך לסמן איקסים על הקיר בתאו.
ענבל אור
עדיין לא הוכרע המנצח בוויכוח שניטש בזמנו על השאלה אם ענבל אור היא סינדרלה גרסת המאה ה-21, אישה שהגיעה מהפריפריה ובנתה את עצמה בשתי ידיה, או שהיא סמל הנובורישיות והחמדנות, מישהי שרצונה להצליח מהר ועכשיו ובענק הוא גולת הכותרת של קיומה. מה שבטוח הוא שכעת היא מסמלת נפילה כואבת ומתמשכת מגבהים, כשברקע נשמעות היטב קריאות השמחה לאיד.
אור, בת ה-40, תויגה כאשת עסקים מצליחה, ככוהנת הנדל”ן וקבוצות הרכישה, שמציגה מיזמים גרנדיוזיים ממשרדיה המפוארים במגדלי עזריאלי.
אבל בועת האידיליה התנפצה בפברואר השנה, בעקבות חקירה שנערכה ברשות המסים והעלתה חשד להעלמות מס. צו הקפאה הוטל על נכסיה האישיים. כמה מלקוחותיה התעוררו אף הם וטענו שאור רימתה אותם במצגי שווא ובמידע מוטעה.
באפריל הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה לפירוק החברות שבבעלותה, והוצא נגדה צו עיכוב יציאה מהארץ. בתחילת אוגוסט נתן בית המשפט צו לפירוק כל החברות של אור. לאורך החודשים שחלפו מאז נחשפה הפרשה, כל הופעה של אור בבית המשפט הפכה לדרמה תקשורתית שפותחת מהדורות. עורכי דין מתחלפים, שלי נרקיס, שכונה בתקשורת מלך השוק האפור, ביציע הכבוד - אבל הזוהר שאפיין פעם את הסינדרלה מבאר שבע היה כלא היה.
אופק בוכריס
זה היה אמור להיות סיפור הצלחה ציוני, ממש כמו שכתוב בספרים. אופק בוכריס, יליד קריית גת, בוגר מדרשיית נעם - המכינה הקדם-צבאית - התגייס לגולני. לאורך כל הדרך מגיוסו רשם בוכריס קידום עקבי ומרשים בסולם הדרגות: מג”ד 51, מפקד יחידת אגוז, מפקד חטיבת גולני, מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה. לאורך רוב הזמן עיטרו את כתפיו דרגות תת-אלוף.
אלא שבפברואר השנה הגיעה ההתרסקות. חיילת ששירתה בפיקודו התלוננה כי אנס אותה - ובמצ"ח פתחו בחקירה. בוכריס הכחיש, אבל ב-21 ביולי הודיע הפרקליט הצבאי הראשי על הגשת כתב אישום חמור בגין עבירות אונס, מעשה סדום, מעשה מגונה והתנהגות שאינה הולמת. לא עברו כמה ימים והתא”ל בן ה-46, שהיה אמור להתמנות לראש חטיבת המבצעים באגף המבצעים של צה"ל, פרש מהצבא והחליט להילחם על חפותו באזרחות ולנהל בה את הקרב של חייו, כלשונו.
נוכח התפנית במסלול חייו של הקצין המעוטר, רק מעטים יזכרו כי ב-2002 הוא זכה לצל”ש מהרמטכ"ל דאז, שאול מופז, אחרי שספג ארבעה כדורים בעת פשיטה על מעבדות נפץ בשכם.
"הצל"
יואב “הצל” אליאסי היה אמור להיות גימיק לא מוצלח, ככה לפחות חשבנו. ראפר שהתפרסם בעבודתו המשותפת עם סאבלימינל - ועל טיב איכותו המוזיקלית אפשר להתווכח. ואולם, ב-2014 נרשמה תפנית בעלילה. לא עוד אמן כושל, כי אם אקטיביסט פוליטי. בצוק איתן התחיל הבחור להיות פעיל רציני בפייסבוק, מזוהה יותר ויותר עם מנהיגות הימין הקיצוני.
הפעם נכנס הצל לחיינו באמת. מי שחשב שזה יעבור בסוף, לא קרא נכון את המפה. נכון להיום, יש לדף שלו בפייסבוק 254 אלף לייקים. לשם ההשוואה - ליצחק (בוז’י) הרצוג, מנהיג האופוזיציה, יש 125 אלף. זה מספר יפה, אבל רק חצי.
בתחילת אוגוסט התפקד הצל לליכוד, ובעוד הרוב בוחרים להבליג - הנסיך חה”כ בני בגין החליט לעמוד ממול ולהתריע על סכנה של השתלטות עוינת.
הצל, כתמיד, לא נשאר חייב - וסיפר כי בנו של בגין הוא בודהיסט וכי בתו התאסלמה. “חינך את הילדים שלו לשנאת ישראל”, הוא קבע.
אולי בימים אחרים רבים היו בוחרים לעמוד לצדו של בגין, שזכויותיו ידועות, אבל מי רוצה לצאת היום נגד הצל? הם מ-פ-ח-ד-י-ם.
רחלי רוטנר
במשך תקופה ארוכה היה רושם שדרכו של ינון מגל לצמרת הפוליטית סלולה. בכל זאת, מדובר במי שהיה קצין בסיירת מטכ”ל, מגיש מהדורת “מבט” והעורך הראשי של אתר "וואלה!". הוא שובץ במקום השישי של מפלגת הבית היהודי וכיהן כחבר כנסת וחבר בוועדת החוץ והביטחון. בנובמבר 2015, רחלי רוטנר, כתבת שעבדה תחתיו, כתבה פוסט על מעללי מגל בימיהם המשותפים באתר "וואלה!".
רוטנר סיפרה שבמסיבת הפרישה של מגל מעולם התקשורת הוא אמר לה: “כל הזמן שעבדנו יחד הייתי חרמן עלייך” ולא חסך בתיאורים. מגל לא הכחיש. הוא הסביר שיש דברים שנאמרים בין ידידים והוא לא היה חוזר עליהם.
אבל למפלגה כמו הבית היהודי, השידוך הזה כבר לא התאים. שיחה עם היו”ר, נפתלי בנט, הביאה לסיום הדרך המשותפת ופרישתו של מגל מהכנסת.
המשטרה, שחקרה את התנהלותו של חבר הכנסת היוצא, קבעה כי לא התגבשה תשתית ראייתית לביצוע עבירות מין - ובפברואר הודיעה פרקליטות מחוז תל אביב על סגירת התיק.
מגל נצפה לאחרונה בתחום היזמות, ואת רוטנר, שעזבה בינתיים את "וואלה!", תוכלו לפגוש על המסך הקטן בתוכנית “החפרנים” וכמובן בפייסבוק, שם היא עדיין מנהלת עימותים חזיתיים.
אלאור אזריה
לכו תדעו איך היה נגמר הסיפור המהדהד של השנה אם עימאד אבו-שאמסיה, פעיל "בצלם", לא היה עומד בצד ומתעד את סמל אלאור אזריה יורה בעבד אל פתאח א־שריף, מחבל חברוני, שכבר שכב על האספלט פצוע ומדמם.
זה קרה ב-24 במרץ, בחג פורים. א־שריף ורמזי א־קסראווי הגיעו לעמדת צה”ל בתל רומיידה ותקפו בסכינים חייל מגדוד שמשון. החייל נפצע קל, והמחבלים נוטרלו במהירות. אל המקום הגיע כוח מסייע ובו סמל אזריה - חובש מהגדוד שתועד כעבור כמה דקות יורה בדוקר הפצוע. הסיפור, שהופץ במהרה לכלי התקשורת בארץ ובעולם, עורר הד עצום - והחייל נעצר והועמד לדין באשמת הריגה.
הפילוג החברתי והפוליטי בארץ תפח בפרשה זו לממדי ענק, ולא נשאר בעל תפקיד שלא השתתף בערבוביה: ראש הממשלה, שר הביטחון, פעילי ימין ושמאל. כל אולם - סולד־אאוט. לא משנה מה יהיו תוצאות המשפט, כנראה אף פעם לא תהיה הכרעה בסוגיה: האם אזריה פעל כחייל מסור שנטרל מחבל מחשש שיש עליו מטען חבלה או כחייל שמינה את עצמו לשופט ותליין.
גידי אורשר
זה שנים מגיש גידי אורשר פינת ביקורת קולנוע בגלי צה”ל בקולו המתקתק. "סולם אורשר" שלו הפך למותג כשבאים לדרג איכות של סרטים. אלא שבגיל 66 אורשר כנראה עדיין לא הפנים את כוחו של פוסט בפייסבוק ואת סף הרגישות הציבורית, וב-9 ביולי העלה המבקר לעמוד הפרטי שלו תוכן שקשה להתעלם ממנו.
“לכל הזווידות, והכחלונים, הש”סניקים מחד והקשת המזרחית מאידך והיללנים המקצועיים מהמזרח: בפעם הבאה שיהיה לכם התקף לב, ותרו על הצנתור ושימו רגל של תרנגולת על הראש – תרופת הסבתא שלכם”. לא ברור איך אורשר המנוסה חשב שהפוסט - ומה שקראתם היה רק ציטוט קטן ממנו - יעבור בשלום. הרי אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תרבות, ימין נגד שמאל, מזרחים נגד אשכנזים, חילונים מול דתיים, אליטיסטים מול עמך.
שרת התרבות מירי רגב נתנה לו אפס בסולם האישי שלה, ואפילו ראש הממשלה נתניהו אמר כי לאדם בעל דעות חשוכות וגזעניות מסוג זה אין שום מקום בשידור הציבורי בישראל. גינויים וצעקות קמו מקיר לקיר. בתחילת החודש שעבר פרסם אורשר התנצלות כדי לכבות את השריפה. “צר לי אם פגעתי במישהו ואני מתנצל לפני כל אלה שהבינו אותו אחרת ממה שהתכוונתי אליו". המבקר שב לתפקידו בתחנה הצבאית.
אורי ששון
בדרך כלל ההתלהבות מהמדליסט השני באותה אולימפיאדה קטנה יותר. בכל זאת, לא הוא היה מי שפתח את פלומבת הלחץ, או בשמה השני – “מתי כבר נעמוד על הפודיום?”. הג’ודוקא אורי ששון בכלל אכל אותה. לא רק שירדן ג’רבי הקדימה אותו בטלפון מראש הממשלה, יום התחרויות שלו באולימפיאדת ריו נקבע לשישי ה-12 באוגוסט, מועד קצת בעייתי מבחינת טבלת הרייטינג.
אלא שששון, שסוחב אחריו יותר ממאה קילוגרם של אתלטיות ונשמה, ייזכר כמי שעלה לפודיום בסטייל. כנראה הקרב מול המצרי אסלאם א-שאבי, בשלב המוקדם, הכניס אותו לפנתיאון הגבורה הישראלי, סנטימטרים מבר כוכבא.
היה ספק אם המצרי בכלל יופיע, ובסופו של קרב טעון פוליטית וספורטיבית הוא עלה על המזרן וקיבל על הפתיחה איפון לתפארת. ששון היה יכול לזרוח משמחה לאידו של המפסיד, להוציא את כל הרגשות החוצה, אבל הוא בחר לרדוף אחרי המצרי כדי ללחוץ את ידו. התמונה של היד המושטת, מול הסירוב של המתחרה, שווה יותר מאלף שגרירים.
ששון סלל דרכו למדליית ארד מכובדת, אבל גם גילה שבלוחם הקשוח מסתתרת נפש עדינה ופיוטית.
הילי סובול
בתואר הלא מחמיא “הפשע של השנה” זוכה כנראה הרצח המזעזע של הילי סובול. אחותה התאומה שירי ובן זוגה (של שירי) דוד ערן, שני צעירים בני 18, עומדים כעת בגינו לדין על רצח, קשירת קשר לפשע ושיבוש מהלכי משפט. המקרה הזה יכול להפוך בקלות לסרט, בטח לפי כתב האישום, שמשרטט טלנובלה טרגית. מסופר בו על מערכת יחסים מתוחה והרסנית בין שתי אחיות, בנות לאם יחידנית, שהגיעה בסופו של דבר לידי הירצחה של אחת האחיות.
על פי כתב האישום, ב-18 בפברואר, סמוך לשעה אחת בצהריים, הצטייד ערן בכפפות ובשני סכינים, ומשעדכנה אותו חברתו שירי כי אחותה הילי נמצאת איתה בביתן, בשכונת נחלת יצחק בתל אביב - הוא הגיע למקום. בחדר המדרגות דקר את הילי למוות ביותר מ-130 דקירות. שירי התקשרה למוקד המשטרה וטענה שמישהו שאינה מכירה, כנראה ערבי, דקר את אחותה. באותן דקות הסתתר ערן בחדר של אמן.
בחודש שעבר שוחררה שירי למעצר בית והיא אמורה להסתובב עם אזיק אלקטרוני.
ענת גבריאל
זו לא הייתה השנה של יוניליוור ישראל, החברה שמייצרת ומשווקת מוצרי צריכה שהרבה מהם אנחנו פוגשים על בסיס יומי – מוצרים של תלמה, קנור, ליפטון וכו'. 2,500 עובדים יש לה רק כאן, בארץ. אבל מה לעשות - גם אימפריות נופלות בקטנות. בתחילת אוגוסט התברר שהיה זיהום בקווי הייצור של "קורנפלקס אלופים" ו"דליפקאן" והחל להיווצר מחסור בחנויות. בחברה הכחישו בהתחלה את הבעייתיות, אחרי זה הודו שהיו תקלות, אבל הסבירו שהמוצרים לא יצאו אל השוק כלל.
ואז מצאה תושבת פתח תקווה אצלה בסלסלה אריזה מהתאריך האסור. ההכחשות ופניות הפרסה שעשתה האימפריה רק החמירו את המצב. משרד הבריאות יצא בהודעה חריפה: “התנהלות רשלנית של החברה, הן כלפי הציבור והן כלפי משרד הבריאות”. ענת גבריאל, מנכ”לית יוניליוור ישראל, יצאה בהודעה בכתב: “אני מתנצלת מעומק לבי על האירועים האחרונים”, כתבה, “תמיד בטחתם בנו, ואני רוצה לשוב ולהדגיש לפניכם את מחויבותנו לספק לכם מוצרים באיכות הגבוהה ביותר ובשקיפות מלאה”.
את תוצאות המשבר תוכל חברת הענק לדעת רק אחרי שתקרא ותלמד את המספרים בסוף השנה.
נשאת מלחם
1 בינואר 2016 מסמל את אחד משיאי גל הטרור והאימה ששוטף אותנו בשנה החולפת. בעקבות הפיגוע בבר הסימטא בלב דיזנגוף בצהרי יום שישי, נפתח המצוד אחר המחבל נשאת מלחם. המצוד ארך שבוע ולא הפסיק להעלות סימני שאלה על תפקוד המערכת. מלחם הגיע ביום הפיגוע לחנות למוצרי טבע ברחוב דיזנגוף, הוציא מתיקו תת־מקלע מדגם ספקטר ופתח במסע הרג ביושבי הבר הסמוך.
מהירי נהרגו אלון בקל, ממנהלי הבר, ושמעון רואימי, שבא לחגוג את יום הולדתו עם חבריו. כוחות משטרה גדולים הגיעו במהירות והחלו לסרוק את הרחובות הסמוכים בניסיון לאתר את המחבל הבורח. הסברה הייתה כי הוא מסתתר באזור שכונת רמת אביב, שם עבד בעבר.
כיכר רבין הפך לחמ”ל, ותל אביב נראתה באותם ימים כעיר נצורה. אבל מלחם לא היה בה. לאחר הרצח הוא מיהר לעלות למונית. הוא רצח את נהג המונית אמין שעבאן ונמלט בה - כך התברר בדיעבד - לכפר מגוריו ערערה שבוואדי ערה. מלחם חוסל במקום מסתורו בידי צלפי ימ"מ ביום שישי, 8 בינואר.
יהודית באומן
כמה כיף שבים הדיכאון יש קצת טראש “קרדשיאני”. הרי מי חשב שנישואיו של שימי תבורי עם יהודית באומן יתפסו נפח כזה גדול? אבל מתברר שבכל רגע יש תפנית בעלילת הסיפור, ונראה שאפילו לא הגענו לאמצע.
את החתן אנחנו מכירים היטב מפרקים אחרים. את הכלה קצת פחות, אבל יש לה היסטוריה; היא אם לשישה ילדים, סבתא ל-11 נכדים, שמועות גרסו שהיא בתם של כוכבי הקולנוע האיטלקים מרצ’לו מסטרויאני וסופיה לורן, אחת מבנותיה מתמודדת עם אנורקסיה - ואחרת סיפרה בתקשורת לא מזמן על התמכרותה ארוכת-השנים לסמים ולאלכוהול.
הילדים של תבורי לא מרוצים מהשידוך, אביהם סיפר שהם הצמידו לו חוקר פרטי, והיו שטענו שהכלה "כישפה" את החתן. הקשר המשפחתי הגיע עד לפיצוץ וניתוק.
תבורי ובאומן התחתנו בבית העירייה באמסטרדם, ובחודש שעבר ערכו מסיבה בתל אביב. רוב ילדיהם בחרו להיעדר. בראנג’לינה, גרסת המזרח התיכון, רק הרבה יותר עסיסי.
סטטיק ובן אל תבורי
בגני ילדים, בבתי ספר, במכונית, בקניונים - כמה שמנסים לברוח מהצמד סטטיק ובן אל תבורי, פשוט לא מצליחים. בפעם האחרונה שבדקתי ביוטיוב, שירם המופלא "ברבי" עבר את 30 מיליון הצפיות ובישר על שיא ישראלי חדש. אז את בן אל (24), אנחנו מכירים עוד מהתבוריס ומגולסטאר, ופחות מתחום המוזיקה. בגיל 16 הטאלנט לא עבר את האודישנים לכוכב נולד - ואלבום הבכורה שלו, שיצא לפני חמש שנים, לא היה שוס גדול בחנויות.
סטטיק (25) לעומתו, היה די אלמוני. הוא נולד בחיפה, אומץ בן ארבעה חודשים, החל לשיר בגיל 15 - ואת הפריצה לא עשה במסלול הפלייליסט השמרני, אלא ברשתות החברתיות, כשהוציא את השיר “דוביגל”, שמפה לשם הגיע למיליוני צפיות.
החיבור בין שני הצעירים יצר משהו אחר, טרי, שכבר אי אפשר להתעלם ממנו. ימים יגידו אם מדובר בתופעה חולפת או בתחילתה של תנועה. הכותב מנוע מלהביע את דעתו ותקוותו.