משכן הכנסת הראשונה הופך למוזיאון: בחזרה לדיונים של קום המדינה

רבים מכירים אותו כ"בית פרומין", אבל בפי ירושלמים ותיקים ייזכר הבניין בן שלוש הקומות ברחוב המלך ג'ורג' 26 לעולם ועד כבניין "הכנסת הישנה", מקום משכנו הזמני של הפרלמנט הישראלי ממרץ 1950 ועד לחנוכת המשכן הקבוע של כנסת ישראל בגבעת רם באוגוסט 1966. בימים אלה פושט המבנה ההיסטורי צורה ולובש צורה חדשה־ישנה בעקבות ההחלטה להפכו למוזיאון הכנסת, שיתעד את פעולתו של בית המחוקקים בשנותיו הראשונות ועד למעברו למשכן החדש.

מאחורי מעטפת חיצונית של תערוכת רחוב, תמונות ענק של ראשי המדינה ובאי המשכן בעת שהבניין שימש כמשכן הכנסת, המקיפות ומחפות את המבנה ההיסטורי כולו, נעשות עבודות שחזור ושימור קדחתניות שנועדו לשוות לבית פרומין את מראהו המקורי. העבודות כוללות את שחזור אולם המליאה, לרבות הכורסאות של פעם, חדרי הוועדות ויציע הקהל. אפילו המזנון המיתולוגי שבו ישבו דוד בן־גוריון, גולדה מאיר, משה שרת, משה דיין, לוי אשכול וגם מנחם בגין ושאר גדולי האומה יחדש ימיו כקדם. פרק מיוחד במוזיאון יוקדש למסע הנדודים שעשתה הכנסת מאז טקס ההכרזה על הקמת המדינה במוזיאון תל אביב ועד למעבר לבית פרומין.

מחפשים בית קבוע

עם הקמת המדינה ועד סוף שנת 1949 נערכו ישיבות מועצת המדינה הזמנית וישיבות הכנסת הראשונה במספר מקומות בתל אביב: במוזיאון תל אביב, בבית דיזנגוף ובבניין קולנוע קסם, כשברקע קרבות מלחמת העצמאות. ב־26 בדצמבר 1949 העבירה הכנסת את דיוניה לבניין הסוכנות היהודית בירושלים. באותה עת נערכו באו"ם דיונים על בינאומה של העיר. בן־גוריון, שהחליט להקדים תרופה למכה, הכריז כי ירושלים היא בירת הנצח של ישראל ולב לבה של המדינה, ובהנחייתו קיבלה הכנסת בינואר 1950 החלטה הקוראת לבנות בעיר את קריית הממשלה ואת משכן הכנסת.

לצורך כך חיפשו בבירה המחולקת והמצולקת, עיר שבלבה חומה ועליה ליגיונרים ירדנים, אכסניה מתאימה. לאחרונה הצליחה הדסה גרינברג־יעקב, מנהלת פרויקט ההקמה של מוזיאון הכנסת, לאתר את הפרוטוקול של הישיבה מ־11 בינואר 1950, של "ועדת משנה לסידור עבודת הכנסת עם שובה לירושלים", כדי לחפש מקום ראוי לבית המחוקקים. בדיון שנערך בבניין הסוכנות היהודית השתתפו יו"ר הכנסת הראשונה יוסף שפרינצק וחברי הכנסת נחום ניר, יזהר הררי, שמואל כץ, יונה (כסה) קוסוי ואהרון ציזלינג, כשלצדם בדיון המרתק גם שר האספקה והקיצוב דב יוסף, מושל מחוז ירושלים אברהם בירן, מפקח מחוז ירושלים סא"ל מישאל שכטר ומזכיר הכנסת משה רוזטי.

על הפרק עמדו שש הצעות למיקום משכן הכנסת: סמינר בית הכרם, בנק אפ"ק, בית הכנסת ישורון, קולנוע אדיסון, בית העם (שלימים נערך בו משפט אייכמן) או בית פרומין. ההצעה המרכזית שעמדה על הפרק הייתה לשכן את הכנסת במבנה של בנק אנגלו פלשתינה (עד שנת 1931 בנק אַפַּ"ק) ברחוב יפו, סמוך לבניין הדואר המרכזי, לא הרחק מהעיר העתיקה, שגם כיום, 68 שנים לאחר הקמת המדינה, עדיין משמשת מוקד לעימותים אלימים ולאירועי טרור.

הבנק היה המוסד הפיננסי המרכזי של היישוב בסוף התקופה העות'מאנית בארץ ישראל, בכל תקופת המנדט הבריטי ואף בראשית ימי מדינת ישראל. ההסתדרות הציונית העולמית, באמצעות אוצר התיישבות היהודים, הייתה בעלת השליטה בבנק, והיא השתמשה בו למימון פעולותיה במשק הארץ ישראלי.

הרעיון לשכן שם את כנסת ישראל עורר ויכוח סוער, כשהמתנגדים משתמשים בעיקר בנימוקים ביטחוניים אך גם בשיקולים מדיניים.

יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק פתח את הדיון, שגם בחלוף השנים עדיין נראה אקטואלי לנוכח המציאות הביטחונית בבירה, ואמר כי הוא מתנגד לרעיון "באופן פסיכולוגי של ביטחון", והסביר: "אנו נצטרך לשבת במקום זה לפחות שנתיים ואין כאן שאלה שהירייה תגיע אליך, אלא המקום נמצא באזור שעלול להפוך לאזור חזית. שם תמיד היה שטח לא כל כך יהודי. אני אלך ואושיב את הכנסת, את הפרלמנט העברי, במקום זה, בבית הגבוה ביותר בסביבה, הנראה לעין כל, הנוח ביותר להפגזה?

"מלבד זאת, בשעת סכנה לא נוכל לשבת במקום זה. איננו 120 אנשי הגנה עם נשק ביד. זהו שטח שעלול להפוך לחזית. באופן פסיכולוגי אינני רוצה להיות בבניין זה. אנו נצטרך לעזוב את המקום הזה תמיד שעה אחת קודם לסכנה. אם יש צורך בהפגנה, אני מוכן לקיים ישיבה אפילו בנוטרדם אבל לא בקביעות להעביר את הכנסת לחזית", הוסיף.

ח"כ יונה (כסה) קוסוי (מפא"י) חיזק: "ההצעה על אפ"ק היא אומנם רומנטית מאוד משום שנעשה לנו מוניטין בעולם כמדינה אמיצת לב שאנחנו יכולים לשבת 80־90 מטר מהגבול, אבל זה רק זה בלבד ולא יותר. איני צריך לשמוע כאן מפי מומחים לביטחון שאפשר להבטיח את המקום, מפני שיש ארצות שגבולותיהן מבוצרים יותר נגד האויב ובכל זאת אין מושיבים את הפרלמנט שלהם במרחק 80 מטר מן הגבול.

"איש לא יוכיח לי – כולנו אומנם אמיצי לב – שאי אפשר לפוצץ בית על כל יושביו אם הוא נמצא במרחק של 100 מטר מהגבול. נוסף לזאת, נניח שהמקום מובטח ב־100 אחוז, הרי אנו נכנסים לבניין זה לשנתיים־שלוש ואם רק תתחיל חליפת יריות בין הגבולות, מפקד החזית לא ירשה כבר לחברי הכנסת להיכנס לאזור זה.

"כל אחד מאיתנו יכול להחליט על הכניסה לבניין זה, אבל המדינה אינה יכולה להסכים לזאת וזה ייראה בפני כל העולם שאנו כל כך מחוסרי ישע ומחוסרי כוח וכישרון, שהיינו מוכרחים לקבוע את מקום מושבה של הכנסת במקום זה. דבר זה הוא בלתי אפשרי, גם אם הבית מתאים מכל יתר הבחינות, ואני מבקש להוריד הצעה זו מסדר היום".

לעומתם אמר ח"כ נחום ניר רפאלקס (מפ"ם), לימים יו"ר הכנסת השנייה, כי "אין זה מתקבל על דעתי שתהיה זו בושה וכלימה בפני העולם כולו אם הכנסת תשב במקום זה. בעולם בין כך אין מבינים כיצד זה מסדרים בירה על הגבול. לכן אין כל הבדל אם הכנסת יושבת במרחק של 100 מטר מן הגבול או 500 מטר".

לוויכוח הצטרף ח"כ יזהר הררי (פרוגרסיבים), שדווקא הביע תמיכה במעבר לבניין אפ"ק. "טרוריסט, אם הוא עובר את ה־100 מטר הראשונים, יכול כבר להגיע לכל מקום שירצה בירושלים", הסביר לחבריו ואמר כי אין מקום נוח יותר לצלוף עליו מאשר הבניין שבו הם מקיימים את הדיון, בניין הסוכנות היהודית.

"אומרים לנו שבמקרה שתתחיל איזו פעולה לא נוכל לגשת למקום. אותו הדבר חל גם על כביש ירושלים, לכן גם נימוק זה נופל", טען. הוא גם סיפר שהציע לשר הביטחון לאסור על התקשורת לפרסם שהכנסת התכנסה בתל אביב אם בניין אפ"ק יהיה תחת ירי או הפגזה.

"לדעתי, אם שר לא יגיע בזמן הדבר לא מוכרח להיוודע ברבים ואין בכך כל אסון, אבל אם הכנסת לא תתכנס בשעה וביום שעליה להתכנס, ייוודע הדבר בעולם וזו תהיה לנו בושה וכלימה ולכן אמרתי זאת גם לשר הביטחון, היות ועשינו ג'סטה ועברנו לירושלים ויתברר שאין אפשרות להיות בירושלים בשעה ארבע והיא תתכנס בתל אביב, לא יורשה לעיתונאים לפרסם באיזה מקום התכנסה הכנסת".

ד"ר יוסף בורג (חזית דתית מאוחדת ולימים מפד"ל), שהיה ידוע כפוליטיקאי מתון וזהיר, העלה נימוק נוסף מדוע בניין אפ"ק אינו מתאים לדעתו. "אני חושש לפירושים הפוליטיים שייתנו בעולם מהעברת הכנסת למקום זה. אנו עוד לא הגענו לשום הסדר בעניין ירושלים וכבר מושיבים את הכנסת במקום זה. דבר זה עלול להתפרש בעולם באופן בלתי רצוי לנו, לכן הייתי מוותר על עניין אפ"ק".

סגן אלוף שכטר, כמי שצפה פני עתיד, ניסה להסביר לחברי הכנסת כי "ירושלים בכל מקום נתונה להפגזה באותה מידה, בין אם זה 10 מטרים מן הגבול ובין אם 500 מטרים", וציין כי הבעיה הקשה ביותר היא אבטחת המקום "בימי שלום" מפני טרור.

"כאשר המקום נמצא במרחק של 150 מטר מן הגבול ברור שקיימת בעיה כזו. ייתכן שלו היינו עושים כמו האנגלים וסוגרים אזורים צבאיים היינו מגיעים לתמונה שונה. על כל פנים, בימי שלום לשמור בפני טרור הרי זה אחד הדברים הקשים ביותר. בזמן שמתחיל משהו להתרחש אין בכלל גישה לאזור". שכטר המליץ דווקא על בית הכנסת ישורון, ושפרינצק תמך.

הדיון נמשך עוד שעה ארוכה, שבה עלו ונפלו בזו אחר זו הצעות למקם את הכנסת בקולנוע אדיסון או בבית הכנסת ישורון ("הרב הראשי מתנגד"). בתום הישיבה הצביעו שלושה ח"כים נגד המעבר לבנק אפ"ק לעומת שניים שתמכו. לבסוף נשארו על הפרק שתי הצעות בלבד - בית פרומין או בניין הסוכנות.

ח"כ שמואל כץ (חרות) הציע לעזוב את בניין הסוכנות מוקדם ככל האפשר, "מכיוון שכל שבוע שבו אנו יושבים כאן אנחנו עוזרים להרוס את הפרסטיז'ה של הכנסת. הכנסת נראית עכשיו כמו בית ספר קצת שובב. ברור לי שאנו חיייבים לצאת מכאן בהקדם האפשרי". בסופו של דבר הוחלט לעבור לבית פרומין ונקבע שהבניין יהיה מוכן ב־6 במרץ 1950.

בקשר למזנון, הוחלט שהוצאות העברתו והסידורים יהיו על בעל המזנון ואילו "על חשבון הכנסת יש לסדר את הקערות הדרושות ואת הסידורים לחיבורים חשמליים". כמו כן, כדי לאפשר את התכנסות הכנסת בבית פרומין הוחלט להכין 30 תמרורים שעליהם ייכתב "אין מעבר בשעת ישיבות הכנסת".

בית פרומין הוקם על ידי איש עסקים בשם עזריאלי, תושב הרובע היהודי בעיר העתיקה, שהחליט לקרוא לבניין בן שלוש הקומות על שם משפחת אשתו, פרומין, מבעלי מפעל הביסקוויטים המיתולוגי פרומין. הבנייה החלה לפני מלחמת העצמאות, כבניין מגורים עם שורת חנויות בקומת הקרקע. על התכנון הופקד האדריכל ראובן אברם והוא בנה אותו בהשראת הסגנון הבינלאומי של שנות ה־30.

היזם הניח שמיקומו של הבניין בין שכונת רחביה ל"משולש הירושלמי" ההומה אדם יבטיח לו תשואה כלכלית נאה, אלא שהמציאות הביטחונית טרפדה את כל התוכניות. מלחמת העצמאות, הקרבות הקשים בעיר ומכונית תופת שהתפוצצה בבית המוסדות הלאומיים הסמוך גרמו למשפחה להפסיק את עבודות הבנייה והמבנה נותר שנים כשלד מיותם.

בהחלטת הכנסת הופקע הבניין מבעליו תמורת פיצוי זעיר, ומ־13 במרץ 1950 החלו בו ישיבות הכנסת. אולם המליאה נקבע במרתף, בתוך חלל שנועד מלכתחילה לשמש כסניף בנק, וקומה שלישית הוספה לבניין מלמעלה.

במשך 16 שנים, לאורך שש קדנציות, פעלה הכנסת בבית פרומין, ורק ב־1966, בכנסת השישית, היא עברה לבסוף לגבעת רם. בין המוצגים והאוספים שגייסו למוזיאון הכנסת מנהלת הפרויקט הדסה גרינברג־יעקב והאוצרת מיכל ברושי נחמני נמצא אוסף תמונות נדיר שצילם קצין הכנסת הראשון יונה חצור ונתרם על ידי בנו איתמר. בצילומים נראה משמר הכנסת, בכומתת פונפון, צועד בסך ברחוב המלך ג'ורג' אל מול בית פרומין, לצהלתם של תושבי הבירה הגאים.

מסורת פטיש העץ

אחד המוצגים שיוצגו במוזיאון הוא פטיש העץ של היו"ר הראשון. על כך סיפר מזכיר הכנסת הראשון משה רוזטי לאנשי המוזיאון כי יום אחד, כשישב להכין את ישיבת האסיפה המכוננת, הגוף שקדם לכנסת, נפתחה לפתע הדלת ולחדרו נכנס "יהודי גבוה בעל זקן" שהציג את עצמו כד"ר שליט, מזכירו של הרצל, שפתח את הקונגרס הציוני הראשון בבזל.

"שמעתי שתהיה מזכיר הפרלמנט וברצוני לבקש ממך לשמור על המסורת. את הקונגרס פתחנו בשלוש דפיקות פטיש. אני מבקש שאת ישיבות הכנסת יפתחו בצורה זהה". רוזטי הסכים וכך נמשכת המסורת עד עצם היום הזה.