בשם האב והסב: נכדתו של ז'בוטינסקי חושפת סיפורים מהעבר

"אומנם אין לנו, עם ישראל, את ההדר, שסבא שלי כה הטיף לו, ובחלק מהעם יש אפילו הדרה של נשים, אבל עצם העובדה שיש לנו מדינה עצמאית עם צבא עברי ואנחנו לא נמצאים חסרי אונים בגלות מוכיחה שהמורשת שלו מתקיימת", אומרת ד"ר קרני רובין־ז'בוטינסקי, נכדתו של מייסד ומנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז׳בוטינסקי, לקראת אירוע שיוקדש לו ולבנו המנוח ערי הערב בפסטיבל מספרי סיפורים, הנערך בתיאטרון גבעתיים, שבו היא תהיה ממשתתפיו.

המורשת מתקיימת, אבל היא איננה נחלת הכלל. כשד"ר רובין, פסיכיאטרית במקצועה, נשאלת אם הליכוד, המפלגה שמתהדרת בהילתו של סבה הנערץ, נושאת ברמה את מורשתו, היא משיבה בזהירות: "לפי דעתם של הפעילים שלה - כן, אם כי אני לא בטוחה שכולם מתמצאים במשנתו".

הליכוד הוא ביתך הפוליטי?
"אני חברת הליכוד ובהנהלה של מכון ז'בוטינסקי".

המדינאי הדגול ואיש הרוח זאב ז'בוטינסקי נולד ב־1880 באודסה שברוסיה של אז ונפטר מהתקף לב בגלות בניו יורק, והוא כמעט בן 60. שלוש שנים לאחר מותו, נולדה שם נכדתו. מבחינתה, מקום הלידה שלה חסר משמעות. אם שואלים את רובין אם היא מרגישה אמריקאית, היא מצטמררת.

לאות כבוד לסבה, היא נקראה עם הגיחה לעולם קרני-זאבה. זאבה, שמן של לא מעטות מבנות התנועה הרוויזיוניסטית, היה לגביה תמיד השם השני, הדחוי יש לומר, שבתעודות. "מעולם לא השתמשתי בשם זאבה. בהיותי בת 10 נולד אחי זאב, וזה היה נראה לי מיותר לחלוטין ונשמע לי נורא אפילו בתור שם שני בתעודת הזהות. לפני שנה וחצי, כשניגשתי למשרד הפנים כדי להוציא דרכון חדש ואגב כך גם תעודת זהות חדשה, ביקשתי שיורידו את התוספת".

ב־1945, בהיותה בת שנתיים וחצי, עלתה לראשונה ארצה עם משפחתה. אולי יש סמליות בכך שהזיכרון הראשון שלה מאז הוא מהפיצוץ המהדהד של מלון "המלך דוד" בירושלים בידי לוחמי האצ"ל, ממשיכי דרכו של סבה. "הלכתי ברחוב עם העוזרת שלנו, ולפתע נשמע פיצוץ אדיר", היא דולה רגע אחד מנבכי הזיכרון, "נרוץ מהר הביתה, תכף יהיה עוצר', אמרה העוזרת".

מאותה תקופה היא זוכרת גם את המפגש המחודש עם אביה, ערי ז'בוטינסקי, שאותו לא ראתה מגיל שנה בשל שהייתו בנכר. "פתאום בא מישהו שלא הכרתי וכאילו גזל ממני את אמא שלי, שעד אז הייתה איתי כל הזמן", היא משחזרת, "כדי לקרב אותי אליו, היה מושיב אותי על ברכיו, מוליך את ידי על שפמו ואומר: 'פוי, שפם!' אחרי כמה ימים, כשתפסתי את העניין, אמרתי לו: 'לא פוי; מותק שפם'. בכך הבין שקיבלתי אותו".

לדבריה, רק בהיותה בת 10 וחצי, לאחר לא מעט תהפוכות שבהן התנסתה משפחתה, התוודעה לראשונה לכך שסבה היה איש חשוב. "אז, כשכבר למדתי בריאלי בחיפה, זה קרה לי. ברגע של משובה משכתי לילדה מהכיתה בצמות. הילדה אמרה לי: 'את מרשה לעצמך לעשות דברים כאלה כי את ז'בוטינסקי'. באתי הביתה בתימהון גדול ושאלתי את ההורים מה זה צריך להביע. אז הם סיפרו לי עליו".

אבל מן הסתם ידעת עליו גם קודם לכן.
"כשהייתי כמעט בת 5, לאחר שחזרנו זמנית לארצות הברית, ראיתי את אמי אביבה ואת אמו של אבא, יוענה, מתלבשות לבוש חם, ובצאתן מהבית הן אמרו שהן הולכות לבקר את הסבא. כששאלתי 'מה זה', נעניתי: 'כשתהיי גדולה, תביני' לימים הבנתי שהן יצאו לעלות אל קברו".

ילדותה של רובין הייתה גדושת טלטלות. אביה, ערי, מראשי בית"ר, נאסר על ידי הבריטים - ופעילותו התנהלה בין ארצות הברית, צרפת וטורקיה. כשקמה מדינת ישראל, הבין שזה הזמן להעלות ארצה את משפחתו שנית.

המקרר הריק

הבן ערי ז'בוטינסקי, מהנדס חשמל ופרופסור למתמטיקה בטכניון, נבחר לכנסת הראשונה מטעם מפלגת חרות ונפלט ממנה לאחר כהונה קצרת־ימים. "החלקתי על בננה פוליטית ועפתי החוצה', כך תיאר אבא את מה שקרה לו שם", מספרת רובין. לפי עדות אחרת, אגב, נשמע ז'בוטינסקי אומר בשפתו השובבה "התגלצ'תי" ולא "התחלקתי".

ההרפתקה הפוליטית עברה על המשפחה כרוח סערה. "אמא שלי (אביבה לבית קוגון הייתה מיקרוביולוגית במקצועה - יב"א) הפכה ממפא"יניקית לאוהדת שרופה של בגין, בעוד אבא לא הפסיק לריב איתו", מעידה רובין. "זה לא עבר בשקט בבית".

על מה ניטש הוויכוח בין אביך לבין בגין, שסיומו המר הביא לכך שאביך וחברו, הלל קוק, פרשו מחרות חצי שנה לפני פיזור הכנסת הראשונה והקימו סיעה עצמאית?
"בעוד אבא טען שלמפלגה צריכה להיות פלטפורמה ברורה, בגין השיב לו שלחרות יש פריג'ידר מלא רעיונות, וכשהם יגיעו לשלטון הוא יפתח את הפריג'ידר ויוציא ממנו את כל הרעיונות. אבא הגיב על כך באומרו שכאשר בגין יפתח את הפריג'ידר, יתברר כי הוא ריק.

"הם רבו על נושאים כמו הפרדת הדת מהמדינה וביטול הממשל הצבאי. אבא צידד בחוק ביטוח הבריאות הממלכתי ואילו בגין, שדאג לקופת החולים של הסתדרות העובדים הלאומית, התנגד לכך, בדומה לבן־גוריון, שדאג לקופת החולים של הסתדרות העובדים הכללית. אבא דגל גם בשינוי שיטת הבחירות מתוך טענה שאם ימשיכו להיות כאן בחירות יחסיות, זה ינציח את ריבוי המפלגות. מעניין שגם כאן התנגדו בגין ובן־גוריון כאיש אחד להצעה שלו, אם כי בן־גוריון שינה בהמשך את דעתו לכיוון שלו.

"ועוד משהו. כשסיעת חרות החליטה להחרים קבלת פנים שערך ראש הממשלה בן־גוריון לנבחרי הכנסת הראשונה, הלכו לשם אבא וחברו קוק. למעשה, מראשית הכהונה שלהם הם הפגינו קו עצמאי. כך הם התנגדו לשינוי שם האספה המכוננת לכנסת, באומרם שזה יביא לכך שדורות לא תהיה כאן חוקה. אנחנו יודעים היכן עומד היום עניין החוקה".

איך את - הנכדה והבת - ראית את בגין מציג את עצמו כז'בוטינסקאי מובהק, שלא חדל מלצטט את מורו ורבו, ובה־בעת לא חדל מלהתנצח עם אביך, בנו של ז'בוטינסקי?
"נראה לי שאבא היה מבחינת בגין כמו קוץ, ואני לא רוצה להגיד איפה. אבא הפריע לבגין, שראה את עצמו ממשיך דרכו של ז'בוטינסקי - מה שהיה אבא באופן טבעי. אגב, בלוויה של אבא הספיד בגין ברחבת הטכניון את סבא שלי במקום אותו. קוק לא היה יכול לעמוד מנגד וזעק: 'אפילו במותו לא יכולתם לסלוח לערי שהוא 'הבן של' ולהספיד אותו כאיש גדול בפני עצמו'. באותו רגע הרגשתי שאם לא אגיב על הזעקה שלו, תהיה התעלמות ממנה. אז קמתי, ניגשתי לקוק ונישקתי אותו בהפגנתיות.

"בגין התפוצץ מהסיפור הזה וקרא לי לשיחה. הוא התמרמר בה על כך שבתור הנכדה אני מפנה לו עורף. אז אמרתי לו: 'אתה מוכן לסלוח לאויבים שלך, אבל לאנשיך אתה בכלל לא מוכן לוותר'. באותה שיחה היה לנו ויכוח מר על שמואל תמיר, עוד אחד שחרות לא יכלה להכילו".

כמנהיג חרות, ולאחר מכן כמנהיג הליכוד, בגין היה אמור לקרב אתכם, בני משפחת ז'בוטינסקי, הלוא כן?
"כשבגין שאל אותי למה התרחקנו, השבתי לו שלא מקובלת עלי התנהגותו כלפי אלה שהוא דחק הצדה. אגב, אבא היה אומר: 'אם הייתי יכול לסלוח למפא"י על העבר שלהם, הייתי מזמן מצטרף אליהם ומתקדם אצלם'. מכיוון שלא היה יכול לסלוח, נשאר בחוץ עד מותו. איך הוא נהג לומר? - 'אני פוליטיקאי שמתפרנס ממתמטיקה".

בין הבכי לצחוק

קרני רובין־ז'בוטינסקי הסתדרה מצוין כנושאת השם ז'בוטינסקי בבית הספר הריאלי בחיפה, וזאת מסיבה פשוטה: כמעט מעולם לא קראו לה בשם זה. "כשהיו קוראים לתלמידים בכיתה בשמות המשפחה, לי היו קוראים קרני", היא מספרת, "מכיוון שהייתה תלמידה ששם משפחתה היה כך, כשהיו קוראים 'קרני!', שתינו היינו קמות".

הרגשת מחויבת לשם ז'בוטינסקי?
"תלוי בעיני מי. אבא עמד על כך שאתנהג כפי שאני רוצה. לכן הוא, שהיה מראשי בית"ר, התנגד שאלך לתנועת הנוער שלהם, לבל אהיה שם 'הבת של' ו'הנכדה של'. אז הלכתי לצופים. עם אמא היה פעם סקנדל. באיזה מופע בצרכניה על הכרמל או משהו כזה, כשהלכנו כל החבר'ה מהצופים למקום הזה שהיה של מפא"י. 'את לא יכולה להרשות לעצמך ללכת לשם', אמא מחתה ואבא כעס עליה נורא ואמר: 'קרני יכולה ללכת לאן שהיא רוצה'".

איך היה ערי ז'בוטינסקי בתור אבא?
"אבא פנטסטי. כבנו של מי שהיה אומר שבית הספר אינו אלא בזבוז זמן, הוא תמיד נמנע מללחוץ עלי בכל הנוגע ללימודים. אבא הבין אותי. בתור דיסלקטית קשה הייתי תלמידה בינונית; אז עוד לא ידעו מה זה. אהבתי סיפורי בלשים, בעיקר של אגתה כריסטי, ואבא היה מקריא לי מהם עד המקום שבו הרוצח עמד עם הסכין מאחורי קרבנו. אז היה אומר 'אני גמרתי להקריא לך. אם תרצי, תמשיכי בעצמך' - ובכך עודד אותי לקרוא הלאה. לימים, כשניסיתי לעשות אותו דבר עם הבן שלי, ערי, הוא אמר: 'אז אל תקריאי'".

נראה שהדיסלקטיות שלך לא בלמה אותך.
"סיימתי את לימודי הרפואה בהתמחות בפסיכיאטריה - וזה המקצוע שלי, אם כי במשך עשור הייתי נציבת הקבילות לחוק ביטוח הבריאות הממלכתי, מה שאבא כל כך חתר אליו בזמנו".

מדברייך הוא מצטייר כאדם עם הומור.
"לאבא היה הומור בלתי רגיל, וזה ליווה אותו גם אחרי המוות. לא אשכח איך ביום האחרון של השבעה הגיעו אלינו חבריו, הנוצרים המרונים, שאהבו אותו מאוד, והתחילו לספר דברים מצחיקים שהם זכרו ממנו. זה היה מדהים. בעודנו עטופים בצער שלנו, התפקענו מצחוק. אז פתאום קלטתי כמה קרוב הצחוק לבכי.

"ואם כבר מדברים על הומור, הרי משהו שהתחיל ברצינות. לאחר שאבא פעל למען תושבי השכונות בחיפה, כשפרצו ביולי 1959 המהומות בשכונת ואדי סאליב, הגיעו אלינו המארגנים שלהן פתאום בשעת ערב מאוחרת. הם ישבו אצלנו וישבו, עד שאבא הבין שהם פחדו לחזור הביתה מחשש שיאסרו אותם. אז הוא התקשר למי שהתקשר, ובעקבות שיחה זו הם חזרו הביתה בשמחה ובששון. למחרת, כשראש העירייה אבא חושי מחה על התערבותו, הוא השיב לו: 'אם היית אבא אמיתי, הם היו באים אליך לעת צרה".

אביך היה עושה קידוש?
"אף פעם לא. איך הוא היה אומר? - 'הבית שלנו טרף למהדרין'. אפילו לא הקפדנו על הפרדת חלב ובשר, בוודאי לא על בשר כשר. לדברים האלה הוא לא התחבר. שני חגים חגגנו בבית - פסח וחנוכה. בהם הוא ראה חגים לאומיים".

בהקשר זה אפשר לצטט מדברי ערי ז'בוטינסקי בספרו "אבי זאב ז'בוטינסקי": "יש לשחרר את העם מכפייתם של חוקים דתיים (ולשחרר אגב כך גם את הדת מתלותה ברשות ממלכתית). המצב הנוכחי, שבו הרבנות מנסה למחוק כליל את היהדות הרפורמית ואת היהדות החופשית, מביא לפירוד בעם ומקרב אותנו בארץ למצב של מלחמת אחים".

בספר הוא קבל גם על שהכניסו לתוכנית הלימודים מקצועות כמו תודעה יהודית - הוא ראה בהם "תולדה של מיני געגועים אל סיר הבשר של הגלות". תחת לספר לתלמידים על טוביה החולב, יש ללמדם טופולוגיה (ממקצועות המתמטיקה), סבר וחזה את הקמת האוניברסיטה בנגב.

לאחיך חגגו בר מצווה?
"זאבי לא רצה לעלות לתורה כשם שאבא קרוב לוודאי לא עלה לתורה. במקום זה ביקש מסרטה וטיול, שהיה אחד מהטיולים המלהיבים של המשפחה, כשסבא וסבתא מהצד השני עדיין היו בחיים".

"בית חרושת לערבים"

רובין־ ז'בוטינסקי, הבת והנכדה, לא שירתה בצבא העברי, שסבה כה נכסף אליו וכה הטיף לו. "מסיבה בריאותית דחו את השירות שלי שוב ושוב עד שוויתרו לי", היא מספרת, "כנראה, עד סוף ימַי אמשיך להתבייש בזה, אבל לא היה מה לעשות".

ב־1964 הוחלט להעלות את עצמותיו של סבה ארצה סופסוף. "יום אחד גילה ראש הממשלה לוי אשכול את צוואתו של ז'בוטינסקי - ורצה לקיים אותה ולפעול להעלאת עצמותיו ארצה, שלא כדעת קודמו, בן־גוריון", מספרת רובין. "יצאנו לניו יורק, שם היה בלגן אימים במסע של ארונות סבא וסבתא ברחובות מנהטן. האמריקאים בכלל לא הבינו במה מדובר ולא ציפו להמונים כה רבים שיבואו לחלוק כבוד לארונות. הייתה שם שערורייה; רצו להכניס לבית הכנסת את הארון של סבא ולהשאיר בחוץ את הארון של סבתא יוענה. אבא התקומם נגד מה שנראה היה לו כהדרת נשים. נשארנו בחוץ עם שני הארונות בעוד ההספדים הושמעו בתוך בית הכנסת, שהיה צר מלהכיל את הרבבות שנהרו אליו.

"מניו יורק המראנו לפריז, שם עשה ראש הממשלה אשכול ביקור ממלכתי. היה לו נוח לקבל את הארונות שם, הרחק מהמתנגדים בארץ להחלטה שלו. הארונות הוצבו בנמל התעופה על שטיח אדום בהאנגר גדול, ריק ממטוסים. ראש הממשלה לחץ את ידי הורי והלך הלאה. בארץ היו למסע הארונות כמה תחנות בדרך ללוויה הממלכתית בהר הרצל; המונים יצאו לרחובות לקבל את סבא וסבתא. קוריוז נרשם בכיכר הרברט סמואל, בטיילת בתל אביב; שעה שההמונים עברו שם על פני הארונות, אותנו שיכנו באיזה מלון מפוקפק, שחלונותיו פנו לכיכר. לי בדיוק ציפתה באוניברסיטה בחינה על ג'וקים. הבנתי שאם לא אלמד לבחינה בכתב תוך כדי המהומה שבחוץ, לעולם לא אצליח לעבור את הבחינה בעל פה".

אביך לא חדל מלשאוף לחזור לפוליטיקה.
"זה מעולם לא הרפה ממנו. כאב לו מאוד על שלא נתנו לו להיות פעיל ולעשות דברים, אם כי פעל בתנועות חוץ־פרלמנטריות, כמו הליגה למניעת כפייה דתית, התנועה למען שינוי שיטת הבחירות וההתארגנות למען עקורי איקרית ובירעם. עם זאת, הוא ציפה לחזור מתישהו לכנסת".

האם ערי ז'בוטינסקי סבר כי רוב תושבי מדינות ערב אינם ערבים?
"אבי האמין שכל האזור הזה בנוי מעמים קטנים שאינם ערבים ואלה שהם באמת ערבים אינם אלא מיעוט. 'אנחנו בית חרושת לערבים, בכך שאנחנו מחשיבים כל מי שאיננו יהודי לערבי', הוא טען והוסיף שכאשר נרצה לשנות את זה, יהיה כבר מאוחר. במאמרו האחרון על הנושא הוא כתב שלא ירחק היום שבו הם יכבשו את אירופה ויטענו לבעלות עליה, דבר שכמעט מתממש כעת. פשוט לא ייאמן.

"ובאותו הקשר. אבא היה נפעם מהחזרה לשטחי המולדת במלחמת ששת הימים - דבר שהביאו להיות ממקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. ואז, שנתיים אחרי המלחמה, כשחזר מהרצאה על האימפריאליזם הערבי לפני חיילים בסיני, הוא אמר בהתלהבות: 'יש לנו דור חדש, גזע חדש'. כמה שעות אחרי זה הוא מת משטף דם במוח".

אביך גם לא נלאה מלהוליך את משפחתו ברחבי ארץ התנ"ך.
"בטיול בג'נין איבדנו את הדרך. כשאבא ראה קבוצת מקומיים יושבים ברחוב, הוא ניגש אליהם ושאל איך מגיעים לחיפה. המבוגר שבהם נתן לו הוראות מדויקות, ואבא שאל אותו בסקרנות מניין העברית שבפיו. 'בעם הייתי בעכו', השיב האיש שעד מהרה התגלה כי הוא היערן הראשי באזור. 'גם אני הייתי בעכו', אמר אבא והתכוון לתקופה שבה אסרו אותו שם האנגלים על פעילותו נגד הכנופיות הערביות, שהיערן היה מאנשיהן. לא רק שהאיש אירח אותנו בביתו, אלא הוא הפך לידידו של אבא עד מותו".

סבך הלך לעולמו חודשיים וחצי לפני יום הולדתו ה־60. האם אביך חי בצל החשש מהמוות?
"אבא קיבל בשהותו בתל אביב את התקף הלב הראשון שלו כשהיה בן 45, ובמצב הזה הצליח לסחוב את עצמו עד הבית בחיפה תוך כדי נסיעה באוטובוסים. כשהסיפור נגמר בשלום, הוא פיתח תיאוריה ולפיה אם לא יפחד מהתקף לב, לא ימות ממנו".

וכשנפטר ב־12 ביוני 1969 משטף דם במוח, והוא בן 58, זה היה זמן קצר לפני שהוא עמד לרוץ עם שמואל תמיר ברשימת מפלגת המרכז החופשי לכנסת השביעית.

"אכן כך היה, וזה מה שהביא את אמא ואותי לרשימה הזאת. בעוד אמא התכבדה לנעול אותה במקום ה־120, אותי הציבו באחד מעשרת המקומות הראשונים, שנראה כמקום ריאלי. אבל הרשימה זכתה רק בשני מושבים, שעליהם התמקמו תמיר ואליעזר שוסטק".

רובין, שבצעירותה התלוותה לא אחת לאביה בהרצאותיו, לא פנתה לפוליטיקה. ב־1972 נישאה לאסיר ציון המשוחרר אנטולי רובין, מורה לחינוך גופני רפואי. הם הורים לשניים - ערי (41, איש מחשבים) ותמי (39, אשת שיווק). כמותה, גם שני ילדיהם לא פנו לפוליטיקה. השושלת נעצרה.

איך נראית לך הפוליטיקה של היום?
"כמו פוליטיקה. מפריעה לי השחיתות שמתלווה אליה. מצד שני, הייתי רוצה שאנשים טובים לא יפחדו להיכנס לפעילות בה".

והליכוד, הוא היחיד שיכול?
"כאשר אני צריכה לבחור בין נתניהו לבין ציפי והרצוג או לפיד, אין לי ספק במי אני בוחרת - בנתניהו ובליכוד. אני ישנה טוב יותר בלילה כשאני יודעת שהליכוד בשלטון. עם זאת, ברור לי שעד שלא תשונה שיטת הבחירות, לא תוכל אף מפלגה להגשים את מצעה - והיא תצטרך ללכת לפשרות.