אם יש למקומות דנ"א, כיכר ציון נושאת את כל המידע התורשתי של ישראל: מפיגועי טרור קשים ועד הפגנות שתוצאותיהן ניכרות עד היום. כאן נערכה הפגנת הענק נגד הסכם השילומים עם גרמניה בשנת 1952, כאן הפגינו הפנתרים השחורים נגד הקיפוח העדתי בראשית שנות ה־70. שנים לאחר מכן יצאה מכאן הפגנת ענק בהשתתפות עשרות אלפים נגד תוכנית ההתנתקות עם השלטים "ההתנתקות קורעת את העם". וכאן, לפני 21 שנה בדיוק, באוקטובר, נערכה הפגנת הימין נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', עם הכרזה המפורסמת של רבין ז"ל במדי אס־אס, בזמן שעל מרפסת הנואמים בכיכר עמדו אריאל שרון, בנימין נתניהו ומשה קצב, ולצדם רחבעם זאבי (גנדי).
מאז החודש שעבר הכיכר שינתה את פניה. האדריכלים הירושלמים מיה עתידיה, תמיר מנצור כרמל ומעין טוקי כרמל עיצבו אותה מחדש במסגרת תחרות עירונית כ"קרחת יער אורבנית", מקום ישיבה נוח ומוצל, שיתאים למופעים ולפעילויות מיוחדות שמקדמות חיבורים בין בני אדם.
"יזמנו את תחרות האדריכלים כי הרגשתי שהגיע הזמן שכיכר ציון תייצג את הערכים והתפיסות האורבניות החדשות שנושבות בעירייה ובעיר", אומר סגן ראש העירייה ויו"ר תנועת התעוררות, עופר ברקוביץ', "מרכז העיר עבר התחדשות מסיבית, יש בו שגרת תרבות, מיצבים מודרניים ויזמים חדשים. מרכז העיר חוזר להיות לב פועם ומפגש של אנשים יצירתיים. הרגשנו שהגיע הזמן לצבע אחר, לצל, לירוק קליל בעיניים לצד האבנים ההיסטוריות המחייבות.
רצינו ליצור מקום נעים שבו לא רק יעברו ויערכו הפגנות, אלא מקום מפגש אמיתי, שמאפשר שיח אמיתי ורגוע בין האנשים המגוונים - סוד קסמה של העיר". העיצוב האדריכלי נופל על קרקע המצויה בבעירה תמידית. השעה היא שעת ערב מאוחרת. על מחצלת גדולה שנפרשה במרכז הכיכר יושבים אנשי התנועה הירושלמית, עם חילונים ודתיים שמבקשים להפוך את ירושלים לעיר פלורליסטית ופתוחה לכלל תושבי ישראל.
מעגלי השיח והשיתוף הם חלק מהפעילות שלהם בכיכר ציון. אחרי הרצח של שירה בנקי במצעד הגאווה הבינו אנשי התנועה שהם עדים לשבר עמוק בחברה הישראלית. שבר שהם חלק ממנו. הם ישבו שבעה ציבורית בכיכר ציון והזמינו את עוברי האורח להצטרף אליהם למעגלי שיח, מחשבה, הקשבה ואהבת חינם. מאז זה קורה מדי יום חמישי. הם מתיישבים מטרים ספורים מהדגלים השחורים שמניפים ילדי להב"ה (ראשי תיבות: למניעת התבוללות בארץ הקודש) בפיקודו של בנצי גופשטיין. בערב זה המתכונת של מעגלי השיח מצומצמת בגלל החגים.
על ההנחיה מופקדת דינה ויינר, מורה בבית ספר. לצדה האיש שלה, הפסיכולוג הקליני דני קאן, המתמחה בטראומה. הנושא הערב: את מי הייתם מארחים בסוכה ומי האושפיזין הבלתי קרואים.
"גם אם אנחנו מארגנים משהו עם קבוצות של מכינות צבאיות או תלמידי בית ספר, זה תמיד ספונטני ואף פעם אי אפשר לדעת אילו שיחות יצמחו כאן ומה ייצא מהמפגשים", אומרת שרה וייל, מנהלת הפרויקט מטעם התנועה הירושלמית ואקטיביסטית להט"בית דתייה. יש כמובן מתנגדים אבל וייל לא מתרגשת. "אנחנו לא באים להיות מנוגדים לאף אחד. אנחנו באים להדליק את האור. לא חייבים להסכים אחד עם השני אבל כן חייבים לגור ביחד, וכדי שזה יקרה אנחנו חייבים להכיר אחד את השני ואיך לדבר בצורה מכבדת. לא יודעת כמה אני משפיעה על אנשים שאני פוגשת פה, אבל אני יודעת איך הם משפיעים עלי".
בדרך כלל וייל מצוידת בדגל גאווה שעליו מתנוסס מגן דוד. "אנחנו חלק מהחיים בכיכר ובמרכז העיר. פשוט נמצאים, עם כל השוני בין האנשים: חרדים, ערבים, שמאלנים, ימנים, כל מה שיש כאן בכיכר, בניסיון לתת מקום פתוח. הרעיון הוא לתת לאנשים קצת אומץ כדי שיפגשו אנשים שונים מהם. זה אף פעם לא בטוח לצאת מהמרחב שלך. זה חלק מהעניין של לקחת חלק בתיקון החברה שלנו, באמצע המרחב הציבורי. יש כאלה שבחיים לא יישבו איתנו אבל עדיין ירצו להיות חלק, אז הם עומדים בצד, ואנשים שלנו עומדים איתם ומפתחים איתם שיחה".
סלפי עם קסדה
על האופנועים של ארגון איחוד הצלה מטפס ילד דתי. אחד המתנדבים חובש לראשו את הקסדה, ופאות הלחיים של הילד מסתלסלות ממנה החוצה. הם מצלמים סלפי יחד בחיוך רחב. כמה חרדים יורדים מהרכבת ואחריהן שתי נשים מבוגרות.
"בואי נתפוס מונית לפסגת זאב", אומרת האחת לחברתה. אני לא יכולה להתאפק ושואלת למה לא המשיכו בנסיעתן ברכבת, שמגיעה עד למחוז חפצן. "השתגעת?", אומרת לי אחת מהן, "את יודעת כמה פיגועים היו בתחנה של גבעת התחמושת? עכשיו חזרנו מביקור אצל הבת שלי, והיא השביעה אותי שאני יורדת במרכז העיר ולוקחת מכאן מונית. שבשום אופן אני לא נוסעת עד הבית ברכבת. חוץ מזה יש בלגן גם בצפון העיר ועלולים לזרוק עלינו אבנים".
ברחוב דורות ראשונים, מטרים ספורים מהכיכר, יושב בביסטרו בר "בירמן" בעל הבית, דן בירון. זה עשר שנים שבירון, במאי ומוזיקאי יליד ירושלים הרבה לפני קום המדינה, פותח ערב ערב את המקום שלו. בכל יום מתארחים בבירמן מוזיקאים אחרים. הערב זה הפסנתרן לב ליפלבק.
המקום הומה אדם. דתיים ולא דתיים, מקומיים ותיירים. שיתוף הפעולה האחרון שלו הוא עם חומוס עכרמאווי מהעיר העתיקה. "לא הבאתי את זה מתוך רעיון משיחי או סוציאליסטי. זה פשוט החומוס הכי טוב שאני מכיר. 60 שנה אני אוכל אותו", הוא מבהיר. על הדלפק של הקופה סטיקרים שקוראים: "כולנו נגד גזענות" ו"יהודים וערבים נלחמים בגזענים".
"למתבונן מהצד זו נראית אידיליה", אני מציעה. "בואי לא נייפה את המציאות", מנער אותי בירון. "המציאות היא שיש כאן אפליה חמורה ביותר בין יהודים ללא יהודים, ובין יהודים ליהודים. עובדים שלי, ערבים ממזרח ירושלים, עם תעודת זהות כחולה, עם רישיון, הותקפו בידי חבר'ה מלהב"ה, קיבלו מכות כבר ארבע פעמים. אתה מזמין את המשטרה, והיא - או שלא באה או שלא מטפלת. עצרתי שני אופנוענים משטרתיים שמסתובבים פה כדי שהסדר יישמר. הם שאלו את העובד שלי אם הוא יכול לזהות את מי שהכה אותו. אמר להם: 'בוודאי'. אמרו לו: 'חכה פה, אל תזוז'. עד עכשיו אנחנו מחכים שהם יחזרו. אבל נראה שמה שאני רואה כסדר, זה לא הסדר שלהם".
סובחי ומוחמד, עובדי המקום, מצטרפים לשולחן. שניהם חטפו מכות מחבורה. "יש לי דרגה רביעית בקיק בוקסינג, אבל אני במצב שאני אפילו לא יכול להגן על עצמי", אומר סובחי, "בקלות יכולים לירות בי ולהרוג אותי כי בטוח יחשבו שאני מחבל. אני אוהב את הארץ הזאת, אבל כמו שזה נראה, לא תהיה לי ברירה ואצטרך לעזוב".
בירון, אילו מילות נחמה אתה יכול לתת לעובדים שחוטפים מכות כי הם ערבים?
"אני יכול רק לבאר להם שהם צריכים להיזהר ולעמוד לימינם כמה שאני יכול. אני לא יכול לשנות את המציאות. יש פה גורמים קיצוניים שהמשטרה לא מטפלת בהם. אני הולך עם העובדים שלי לזרוק את הזבל כדי שלא ירביצו להם, ושאם ירביצו להם אני אוכל לתפוס את היהודי שעשה את זה, כדי שיישב בבית סוהר. הבעיה היא שהוא לא יישב, כי ישחררו אותו בבוקר. תארי לך שערבי היה מרביץ ליהודי".
פלאיירים משני צדדים
חזרה לכיכר. כמות הפלאיירים המחולקים פה לא מביישת אף קמפיין טרום בחירות. "אל תהיו תמימים! המציאות היא לא שחור־לבן", כתוב באחד מהם, הקורא לשיח משותף. "חברה חזקה היא חברה פתוחה. כולנו חיים בירושלים והיא של כולנו. כולנו יכולים לחיות פה יחד. בואו נדבר על זה!".
נער בחולצה שחורה של להב"ה מחלק פלאיירים אחרים לגמרי. "פתחו לנו שער", כתוב בהם. "הכי קל זה להאשים, להאשים אותנו הבנות, ההורים, החברים... ויש הרבה אשמים. פתחו לנו שער ועזרו לנו לשוב לעם היהודי. עזרו לנו להקדים תרופה למכה".
יש לו שרידי מבטא אמריקאי. בן 16 בקושי, כבר שנה וחצי פעיל. "אנשים דתיים חושבים שהארגון ממש חשוב", הוא אומר, "ושתדעי לך שהחוק הראשון שאנחנו מקבלים בוואטסאפ הוא לא להתקרב לשמאלנים כי אנחנו לא רוצים לעשות בעיות איתם".
איך מזהים שמאלנים?
"אפשר, הם מסתובבים עם הפלאיירים האלה", הוא אומר, ומצביע על קבוצה של אנשים שעומדים כמה מטרים ממנו.
דיברתי עם כמה חבר'ה שחטפו מכות רצח.
"אנשים כאלה מורחקים מיד מהארגון. תוך שנייה. בנצי מרחיק אותם. העניין הוא שכל אחד יכול לבוא ולקנות חולצה של להב"ה ולהסתובב איתה, גם אם הוא לא חלק מאיתנו. הרבה לא יודעים מה אנחנו באמת עושים, אבל המדיה מוציאה לנו שם רע. הכל סטיגמות. הנה, אני פה, מדבר איתך כדי שתביני מי אנחנו באמת".
חבורת נערות מתקרבת אלינו. כולן מחויכות, כולן לובשות חולצות להב"ה. "אני הצטרפתי היום", אומרת לי אחת מהן. קטנטונת, בת 15, פעילה בתנועת נוער. "זה חשוב!", היא מסבירה בעיניים בורקות. אחר כך ילחש לי הצלם הצמוד אלי שהיא בלגניסטית. פעילה מוכרת. "אני הגעתי למסקנה שזה הגיל שאני רוצה לתרום בו", אומרת חברתה, "את כבר בוגרת מצד אחד, מצד שני עדיין אין לך בעל וילדים. את צריכה לראות את המבט של אמא שלי בעיניים כשאני אומרת שאני הולכת לפעילות. כל חצי שעה אני שולחת לה הודעה, שתדע שהכל בסדר".
לא אצל כולם זה כך.
"בואי נגיד ככה: אבא שלי גם היה פעיל פעם. אמא שלי פחות מתלהבת, אבל היא יודעת ששומרים עלינו. ערוצים שמאלניים מדווחים: 'יהודי נדקר בידי נער פלסטיני'. לא 'נער פלסטיני דקר יהודי'. אנשים לא הולכים מכות סתם ותוקפים סתם". אחר כך היא חוזרת במדויק על המשפט ששמעתי עשר דקות קודם לכן ממישהו אחר: "חוץ מזה המדיה מוציאה לנו שם רע. הכל סטיגמות".
על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), אוכלוסיית ירושלים היא הגדולה והמגוונת ביותר מבין ערי ישראל, גדולה פי שניים מתל אביב, העיר השנייה בגודלה בארץ. כל אחת מקבוצות האוכלוסייה החיות בה גדולה ומשמעותית בהשוואה לזו שבערי ישראל האחרות: היהודית הכללית (חילוניים, מסורתיים ודתיים), האוכלוסייה החרדית והאוכלוסייה הערבית.
ואולי הכל ניסיון להפיג איזו בדידות קיומית. על פי נתוני מכון ירושלים למחקרי מדיניות והלמ"ס, 22% מהיהודים בני 20 ומעלה בישראל מרגישים תחושת בדידות לעתים קרובות או לפעמים. רק בירושלים השיעור מעט נמוך יותר. מרכז העיר, המקום שמניב הכי הרבה היכרויות והכי הרבה התנגשויות, הוא ישראל בקפסולה.
"ירושלים לא שונה בשום דבר משאר הארץ, אבל הכל פה בריכוז גבוה", מסכם דן בירון. ואיש אחד, עם דגל ישראל ענק, צועד הלוך ושוב על פסי הרכבת ומסביר: "אני פשוט אוהב את הדגל ואת הארץ הזאת". "כמו כולם", משלים אדון מבוגר מאוד עם מבטא צרפתי כבד, "אבל לכל אחד יש את הדרך שלו להראות את זה".