באב אל וואד לא היה חסום: המיתוס והמחדלים במלחמת תש"ח

ותיקי חטיבת הראל יחד עם חיים גורי, שכתב את “באב אל-וואד" שכולל את המיתוס “שיירות פרצו בדרך אל העיר", יצאו למלחמה על כבודם. הם נחרדים מהאפשרות שיזהו את מורשתם עם זו של רחבעם זאבי, גנדי, כפי שהציגו אותו אילנה דיין ועמרי אסנהיים ב"עובדה" - כאונס נשים וכחברם של פושעים. אלא שגנדי, שיום הזיכרון הרשמי שלו יחול ביום שני הקרוב, לא היה מן הסתם היחיד מוותיקי הפלמ"ח שכתמים מהסוג הזה דבקו באישיותו, מה גם שכמה מחבריו הטובים לנשק אף יצאו להגנתו בזמן שרונאל פישר פרסם ב"חדשות" את מעלליו, עוד בשנות ה־80. לכן עלה טיעון נוסף נגדו: הוא לא נלחם בבאב אל־וואד ולכן אין סיבה להנציח אותו בשער הגיא, משום שמעשה זה פוגע בלוחמים שנפלו בקרבות על פריצת הדרך לירושלים. טענה זאת, שרבים ממורי הדרך וממפיצי המיתוסים השקריים על מלחמת העצמאות בציבור הרחב שותפים לה, מלמדת שייתכן ופעולות תש"ח נשכחו - וייתכן שיש מבין המתנגדים מתחסדים ומיתממים. אחדים מהם הם אלופים, אנשי רוח, מומחים בתולדות ארץ ישראל ומורי הלכה בשיח הישראלי. והאמת היא שלא רק שחטיבת הראל לא פרצה את הדרך לירושלים, אלא, כפי שילמד הקורא, אולי בעצם דווקא הייתה אחראית למצור על העיר.

פה אני עובר

בארבעה וחצי החודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, שבהם התחוללה מלחמת דרכים והשיירות לירושלים ולמקומות אחרים בארץ הותקפו, חטיבת הראל כלל לא הייתה קיימת. השם “הראל" לא נישא בפי חברי ההגנה ובחטיבת הפלמ"ח. באותה תקופה ליוו יחידות שונות את השיירות לירושלים, לרבות אנשי הגדוד החמישי והשישי של הפלמ"ח, וגם נוטרים ואנשי חטיבת גבעתי ואנשי חטיבת עציוני הירושלמית.

האחריות לחזית הדרך לירושלים הוטלה בשבוע הראשון של המלחמה על הפלמ"ח. מפקדו, יגאל אלון, מינה את קצין המבצעים של החטיבה, יצחק רבין, לפקד על גזרה זו, בתיאום עם מישאל שחם, אחד מעוזריו של ראש אגף המבצעים בארגון, יגאל ידין, שהיה אחראי למלחמת הדרכים בכל הארץ. באותה תקופה הדרך לא הייתה חסומה, אבל מדי פעם ביצעו בה הערבים פיגועים, כפי שמבוצעים היום ביהודה ושומרון. לכן כלי הרכב של ההגנה נסעו בשיירות, אבל רכבים של אנשים פרטיים, של קיבוצים ושל ארגוני אצ"ל ולח"י נסעו פעמים רבות בנפרד, וברוב המקרים לא נפגעו.

תפקודם הגרוע של מלווי השיירות בחזית הדרך לירושלים בתקריות שהתרחשו, לא נעלם מעיני המשקיפים האמריקאים בארץ ישראל. כשהיה מפקד החזית, יצחק רבין, ראש ממשלה בפעם הראשונה, אי שם בשנות ה-70, הוא פרסם מאמר בשם “המערכה על ירושלים", שהכתוב בו מדבר בעד עצמו: “חודש מארס (1948) היה תקופת השפל של כוחותינו, ואולי תקופת השיא של הכוחות הערביים, ואין זה מקרה, לדעתי, שדווקא בחודש מארס נסוגה ארצות–הברית מתכנית החלוקה וחזרה לתכנית הנאמנות של האו"ם על ארץ–ישראל. זו הייתה הפעם הראשונה ולא האחרונה, שבה קבע המצב הצבאי את המדיניות". האפשרות שמדינת ישראל כלל לא תקום בגלל “פורצי הדרך לירושלים" גרמה לדוד בן גוריון ולידין להזיז את רבין מתפקידו המבצעי ולמנותו כקצין קשר בין מטה הפלמ"ח למטכ"ל. את מקומו כמפקד החזית תפס פקודו, מפקד הגדוד החמישי של הפלמ"ח, שאול יפה.

אבל גם יפה ופקודיו מהגדודים הרביעי, החמישי והשישי, אכזבו. ראשית, בקרב שיירת נבי דניאל מגוש עציון לירושלים ב–27–28 במרץ, שבו מג"ד הגדוד השישי, צבי זמיר, ראש המוסד לשעבר, מגדולי הצעקנים נגד גנדי היום, קבע את מקומו בסוף השיירה. משהיא נתקעה מדרום לבית לחם, הוא הותיר את הפיקוד בידי מפקד מחלקת החוד, אריה טפר. אחרי אירוע זה חדל הגדוד להתקיים, עד שאורגן מחדש כחלק מחטיבה 7, ומאוחר יותר הועבר להראל. אז עזב שוב זמיר את פקודיו בקרב רכס התותחים בלטרון. היותו של זמיר ראש המדברים היום מאפיין את המאבק כולו.

ב–31 במרץ אירע אסון קרב חולדה, שעליו כתב רפאל איתן - אז סמל במחלקה של דוד (דדו) אלעזר - בספרו “יומנו של חייל": “מהמחלקה שלנו נהרגו ארבעה חיילים. זה היה טבח. לא הייתה התארגנות שלנו להתקפת–נגד, אף לא לחילוץ הנפגעים. אחד הנהגים, שהסתתר בקרבת מקום, ראה וסיפר שהערבים התעללו בפצועים ואחר–כך שפכו עליהם דלק והציתו אותם". עובד (עַבֶּד) מיכאלי, מפקד מחלקה בגדוד החמישי, כתב בזיכרונותיו: “יורם טרבס פקד לפוצץ את המשוריין על פצועיו ועליו עצמו". אורי שלם אמר: “הם נשחטו, פשוט נשחטו". כדי להסוות את כישלונם, מפקד הגדוד הרביעי, יוסף טבנקין, שהחליף בקרב את שאול יפה הפצוע, העביר לראש המפקדה הארצית של ההגנה, ישראל גלילי, דיווח שקרי שלפיו הדרך לירושלים חסומה. דיווח שקרי זה היה למיתוס לאומי מכונן של מדינת ישראל, שמפרנס עד היום מורי דרך ומנתק את השיח הישראלי והביטחוני מהאמת ההיסטורית.

שלד הברזל שותק

לאחר שקיבל את הדיווחים הללו החליט בן גוריון לפרוץ את הדרך (הלא חסומה) לירושלים באמצעות מבצע נחשון, שמפקדו היה מח"ט גבעתי, שמעון אבידן, ורק אחד משלושת גדודיו, שעליו פיקד טבנקין, מי שהביא בדיווחו לכל הבלגן, היה של הפלמ"ח. משימת מבצע נחשון הייתה לכבוש את הכפרים הערביים שבין שער הגיא לירושלים. אבידן לא ביצע את המשימה גם משום שקבע את מטהו הרחק מהכפרים, בקיבוץ נען ליד רחובות, וגם משום שטבנקין סירב למלא את פקודותיו. במקום להדיח את טבנקין, הדיחו את אבידן מפיקוד על המבצע והחזירוהו לגבעתי, ומינו את רבין המודח להמשיך במבצע נחשון עם שני גדודי פלמ"ח: הרביעי בפיקוד טבנקין, והחמישי בפיקוד מנחם רוסק, ואליהם הצטרף גדוד 54 של גבעתי, בפיקוד צבי צור. הפלמ"חניקים סירבו לאמץ את השם “נחשון", כדי שלא יאמרו שהם באים אחרי אחרים שהרי הם “ראשונים תמיד", וידין נעתר ללחץ ושלח מברק לכל יחידות ההגנה ולמפקדותיה: “מ–16 באפריל יקבל המבצע להשתלטות על הדרך לירושלים את השם 'מבצע הראל'. אין להשתמש יותר בשם 'נחשון'". רק אז קמה החטיבה שגנדי, כידוע לכל ישראלי כיום, לא לחם בה. בלילה האחרון שבו פיקד אבידן על מבצע נחשון יצאו פקודיו של טבנקין לתקוף את הכפרים ש"חסמו" את הדרך לירושלים, סריס (היום שורש) ובית מחסיר (בית מאיר), ולא ביצעו את משימתם, משום ששמעו יריות בדרכם ליעד. טבנקין סבר שהתגלו ופקד עליהם לסגת.

מבצע הראל נמשך בסך הכל שלושה ימים, בין 17 ל–19 באפריל, ובו הועברו לירושלים שתי שיירות מזון גדולות. הן הגיעו וחזרו מירושלים ללא חסימות בדרך. בינתיים הגיעו למטכ"ל ידיעות מודיעיניות (שהתבררו ככוזבות), שהבריטים מפנים בסיסים בירושלים. בן גוריון כפה על ידין, בניגוד לדעתו, להעביר את כוחות מבצע הראל לירושלים, כדי לתפוס שם את הבסיסים, ומהלך זה מכונה “מבצע יבוסי", שמפקדו היה יצחק שדה והוכפפו לו גם חטיבת הראל וגם חטיבת עציוני. רבין ערער על הפקודה לעלות עם הגדוד החמישי ועם אנשי גבעתי לירושלים, אך ערעורו נדחה.

ב–20 באפריל עלתה לירושלים שיירת ענק בת 350 כלי רכב, שזכתה לכינוי “שיירת הדמים". בראשה נסעו בן גוריון ויצחק שדה, ובסופה רוב אנשי הפלמ"ח וגבעתי בפיקוד רבין, ומדובר היה ב–650 לוחמים. רבין פיקד על הגדוד הרביעי שחנה במעלה החמישה ובקריית ענבים כדי לתפוס משלטים לאורך שער הגיא ולפטרל במשוריינים על הכביש. טבנקין לא מילא את הפקודה. על הגבעות הצפוניות של שער הגיא ארבו לשיירה 30 ערבים בפיקודו של עורך הדין הירושלמי אמיל גורי, שזה היה לו הקרב הראשון. כשעברה מכונית המאסף של השיירה את לטרון, פוצצו פקודיו של גורי גשר קטן על הכביש, כדי למנוע מן המכוניות שיותקפו לחזור לחולדה. הערבים פתחו באש, רוב לוחמי הפלמ"ח וגבעתי נבהלו, קפצו מן המכוניות והתחבאו בתעלות.

מפקד הגדוד החמישי, מנחם רוסק, כתב: “התבלטו מיד חוסר הפיקוד על השיירה והליקוי הקשה שבפיזור הלוחמים. פיזור זה ביטל את ערכם ככוח מחץ וככוח מגן כאחד. האש שהושבה על ידי החיילים, בלי פקודה, לא הייתה מתואמת ולכן גם לא יעילה, ואילו אש האויב הלכה וגברה... פחד תקף את הנהגים. מהם שהמשיכו בנסיעה בקצב מוגבר ומהם שעזבו את מכוניותיהם, נכנסו לתעלות - למצוא מגן בפני הכדורים - והמכוניות העזובות חסמו את הכביש. מלבד סילוק המכוניות הנפגעות, הייתה ההשתלטות על הנהגים הבעיה העיקרית".

רבין יצא בג'יפ למעלה החמישה “להזעיק עזרה". הרי השיחה במעלה החמישה בין רבין לטבנקין לפי עדותו של האחרון:

רבין: “קרה דבר נורא, השיירה הותקפה, מכוניות מפוזרות לאורך הדרך. איום ונורא. הרוגים ופצועים. צריך להחיש עזרה".

טבנקין: “היחידות תחזורנה לקריית ענבים תוך שעה, ואז אוכל לשלוח עזרה. אתה תוכל לחזור לכביש עם המשוריינים שלי".

רבין: “יוספ'לה, אני עייף ורוצה לישון. אני נוסע לירושלים".

“שמעתי, נדהמתי, לא הוספתי דבר", סיפר לי טבנקין. “כמעט אמרתי לו: ‘אנשים שאינם מסוגלים לעמוד בקרב, אל יקבלו על עצמם פיקוד'. לצמרת הפיקוד הסתננו אנשים לא מתאימים, שמכריזים על עייפות ורוצים לישון, סימן שהם נשברו. חשבתי אז שיגאל אלון מינה לתפקיד בכיר אדם שאינו יכול לעמוד בתנאי הלחץ של הקרב. עזבתי אותו וניגשתי לארגן את התגבורת".

השיירה לא נזקקה לתגבורת ששלח טבנקין. קמ"ן הראל, זרובבל אראל (צ'יפף) מקיבוץ מעוז חיים, ריכז סביבו חבורה קטנה של לוחמים שתקפה את הערבים והבריחה אותם. 30 מכוניות (משאיות ומשוריינים) הופקרו על הכביש ונבזזו על ידי כפריים מהסביבה. שמונה מהן נשרפו והאחרות חולצו בעזרת הבריטים. כ־200 כלי רכב הגיעו לירושלים, ואחרות חזרו לחולדה עם מטענן. עשרה לוחמים יהודים נהרגו בקרב על “שיירת הדמים", 30 נפצעו ושלושה מהם מתו מפצעיהם. אחד ההרוגים היה מכבי מוצרי, איש מפקדת חטיבת הראל ועוזרו של רבין בפיקוד על “חזית הקו", מתחילת המלחמה. אחרי יומיים דיווח רבין לאלון: “מצבִי קטסטרופה. נשארתי בלי כסף ואין עוזר. מנגנונו של מנחם (רוסק) נפגע".

תפקודו של רבין בשיירה שבה עלתה חטיבתו לירושלים מנוגד לתדמית שמפקדי הפלמ"ח שיוו לעצמם ושתרבות “מורשת הקרב" של צה"ל העניקה להם. בשנים 1960 ו–1961, כשהיה רבין אלוף, סגן רמטכ"ל וראש אג"ם, הוא מסר פעמיים עדויות על מעשיו במלחמת העצמאות לשני סגני–אלופים במחלקת היסטוריה של צה"ל. ניתן היה לצפות שבעדויות פנימיות וסודיות אלה הוא יאמר את האמת על קרב שיירת הדמים, כדי לאפשר הפקת לקחים אמיתית. הוא לא אמר דבר, ועל האירוע כולו הוא העיד: “הגדוד (החמישי) התארגן בלילה בחולדה, ועם עבור השיירה עלו לירושלים, בכל פעם כעשרה אנשים על כל כלי רכב". שקרים והעלמת עובדות בתחקירים ובעדויות הם חלק מן המורשת האמיתית שהנחיל לצה"ל מח"ט הראל, אז למה ילינו פקודיו על גנדי?

יוסף טבנקין חקר לימים את הפרשה ופרסם את ממצאיו בחוברת בשם “המפנה במלחמת העצמאות": “ב–20 באפריל, בשיירת האספקה הרביעית, תקפו הערבים בשטח הנתון לשלטונם בכוח נחות ביותר, אשר תקף רק באש מנשק קל, לא אוטומטי, ובמספר לוחמים אשר ספק אם הגיע לשלושים, מול גדוד פלמ"ח מפואר על מלוא חימושו, כולל עשרים משוריינים... כישלון קרב השיירה ב–20 באפריל היה לקרב הכרעה, וכישלונו הביא לחסימת הדרך לירושלים". אז לא אני הוא “שובר המיתוסים", אלא מפקד הגדוד הרביעי שבר את המיתוס כ-30 שנה לפני.

פה שוכנים עצב ותפארת

מאז “שיירת הדמים" ב–20 באפריל ועד פתיחת דרך בורמה ב–10 ביוני, סמוך לתחילתה של ההפוגה הראשונה, הייתה ירושלים נצורה. אך לפחות עד הכרזת העצמאות והשתלטות הצבא הירדני על מרחב לטרון, ב–17 במאי, לא שלטו הערבים על הדרך לירושלים ואף ברחו מכל מקום שאליו הגיעו לוחמים יהודים מפחד “טבח" כמו בדיר יאסין בקוראם - “דיר יאסין עלנא". ב–27 הימים הגורליים שבין עליית מאות המשאיות לירושלים לבין תפיסת מרחב לטרון על ידי הירדנים, הייתה ירושלים “נצורה" משום שרבין, שרוב הזמן הסתגר במטהו בפנסיון רייך בבית הכרם, לא העז, לא רצה, או לא היה מסוגל להחזיר את המשאיות הריקות לשפלה, אף שנדרש לעשות זאת שוב ושוב על ידי המטה הכללי, ואף שזו הייתה אחת ממשימותיו העיקריות.

המשאיות הריקות נתקעו בירושלים משתי סיבות: האחת היא חששו של רבין לרדת לתל אביב לפני שיסולקו הערבים מדיר איוב על ידי כוחות אחרים של ההגנה; השנייה היא הפיכת 40 ממשאיות השיירה למחסנים ניידים של ביזת הפלמ"ח, שנעשתה בשכונה הערבית העשירה קטמון, לאחר שנכבשה על ידי הפלמ"ח בסוף אפריל. טבנקין מינה את גברוש (גבריאל רפופורט) ל"קצין ביזה", והוא דאג לאחסן אותה במשאיות הריקות שחנו בשכונת בית הכרם. גברוש סיפר: “יוספ'לה (טבנקין) מינה אותי ל'קצין רכש גדודי'. הורדתי מקטמון שתי משאיות עם פסנתרים ושטיחים. אמרו לי שזה בשביל פצועים. הבאנו את השלל לקריית ענבים ומשם לסרפנד (צריפין). נודע לי שחלק מהביזה הגיע לעין חרוד. אחרי המלחמה שמעתי שאנשים פרטיים לקחו מזה לעצמם".

יגאל אלון העיד: “כשתוכנן מבצע ‘יורם', לפני ההפוגה הראשונה ביולי 1948, באתי עם דויד מרכוס לירושלים וביקרנו אצל שאלתיאל במפקדתו. הוא הרצה בפנינו באריכות ובפירוט על ביזת ירושלים". כמה מהבוזזים שציין שאלתיאל היו מפקדים בפלמ"ח, אבל אלון לא הענישם וקידומם בצה"ל לא נעצר. האנשים האלה השתתפו בבניית צה"ל בראשיתו ובעיצוב אופיו. אחרי שהשתחררו משירות פעיל השתלבו בצמרת הפוליטית, החברתית והכלכלית, והשחיתו את ישראל.

הבוזזים ביקשו לרדת לשפלה יחד עם שללם, וחששו כי אם יגיעו המשאיות העמוסות לתל אביב בלעדיהם, הם יפסידו את הכל. לכן, ומשום שעייפה נפשם מן המלחמה במרחב ירושלים, ביקשו מפקדי הראל להוריד את החטיבה עם השיירה לתל אביב, ולשגר לירושלים חטיבה אחרת במקומם. ידין לא נענה.

אחד מהתירוצים של מפקדי הפלמ"ח להימנע מפעולה של ממש לפריצת הדרך להחזרת השיירה היה שליטת הצבא הבריטי על הדרך. הגורם הזה היה נטול בסיס מאז דצמבר 1947, והוסר סופית לאחר שאליעזר קפלן, גזבר הסוכנות, וחיים הרצוג, איש הקשר עם הבריטים, נפגשו ב–27 באפריל עם מפקד הכוחות הבריטיים בארץ, גנרל מקמילן. בדיווח לבן גוריון כתב הרצוג: “הוא אינו אחראי כעת לכביש לתל אביב. יש לנו חופש פעולה בכביש". אומנם עמדה זו של המפקד הבריטי הבכיר לא מנעה אפשרות של התנגשות בין כוחות ההגנה לבין כוחות בריטיים בגזרה שבין ירושלים לבין חולדה, כיוון שיחידות הצבא הבריטי התפנו משם רק סמוך לסיום המנדט, ונוכחותן בגזרת הלחימה עלולה הייתה ליצור תקריות, כשם שאכן יצרה, בלי קשר למה שהוחלט מגבוה - אך שליטה על הדרך וחסימה מכוונת לא הייתה.

מי שגילה את “דרך בורמה", אריה טפר–עמית, העיד כי לאחר שאחיו מאיר נהרג בקרב נבי סמואל, הוא קיבל רשות לנסוע באחת השיירות לתל אביב ומשם לקיבוצו יגור, לנחם את הוריו. פעמים אחדות הגיעה שיירת הביזה בלילה, עד הכניסה לשער הגיא, שם חנתה עד הנץ השחר, ואז דיווח מפקדה שמסוכן לנסוע וחזר לירושלים. בלית ברירה הלך טפר ברגל עם שניים מחבריו עד קיבוץ חולדה, וכך גילה את הדרך שהושיעה את ירושלים.

על צוקים וטרש

ניסיון אחרון לפרוץ את הדרך נעשה במבצע “מכבי" בשבוע השני של מאי. המתנדב, הקצין הקנדי, בן דונקלמן, לא היה מודע לכל הגורמים שהניעו את התנהגותם ואת עמדותיהם של המפקדים בחטיבת הראל, לא ב–1948 ולא כשפרסם את ספרו “נאמנות כפולה" ב–1976. לדבריו, הוא הבין כי על השיירה לרדת לשפלה מהר ככל האפשר, ועל כן תכנן מבצע צבאי ועמל לשכנע את מפקדי הראל לקבל את תוכניתו. הוא כתב שרבין ומנחם רוסק, מפקד הגדוד החמישי, צידדו בתוכניתו, ולעומתם איתיאל עמיחי, הסמח"ט, ויוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי, התנגדו לה בחריפות.

אין זה מקרה שטבנקין התנגד לתוכנית דונקלמן, שהרי הגדוד הרביעי לחם בקטמון, ועיקר ביזת השכונה הערבית העשירה היה ברשותו. הורדת המשאיות מירושלים עלולה הייתה להוציא מידיו את השליטה על הרכוש היקר. מלבד זאת, מאז קרב שיירת חולדה היה טבנקין חרד מפני מלחמת דרכים וקרבות שיירה, ולכן העדיף לשלוח את כוחותיו לתקוף את מוצב “המסרק" ואת הכפר הערבי בית מחסיר, ולפקד עליהם ממרחק של שבעה ק"מ, כפי שנהג בנבי סמואל, במקום לפקד על שיירה מותקפת.

כוח בפיקוד אורי בן ארי יצא פעמיים לכבוש את “המסרק" ולא ביצע את משימתו בתירוצים שונים. בפעם השלישית הם “כבשו" מוצב ריק וכפר שרוב הערבים ברחו ממנו. הפלמ"חניקים בזזו את הכפר.

אחרי “קרבות" “המסרק" ובית מחסיר הגיע למטכ"ל בתל אביב דיווח מהראל שהלוחמים עייפים ולא יכולים להשלים את המבצע. בינתיים קמה מדינת ישראל, ושלושה ימים אחר כך, ב–17 במאי, הודח רבין מתפקידו וטבנקין מונה למח"ט הראל.

מכל האמור לעיל לא ברור איך הנצחת גנדי בשער הגיא מביישת את מי שהיו אחראים להיעדר אספקה לירושלים. גנדי לפחות באמת לחם באותם ימים במשמר העמק, בזרעין ובמלכיה, ואחד מפקודיו במחלקת “מעוז" המפורסמת, שעליה פיקד, היה אחי, פרופ' רם מואב (מילשטיין) ז"ל.