תמונה ראשונה
כשיצאתי מהארץ הוא היה ראש הממשלה החמישי של ישראל והראשון שהיה יליד הארץ. כשחזרתי, הוא היה סתם חבר כנסת באופוזיציה.
חדור במוטיבציית ה"חייבים לעשות משהו", פניתי לאורי זוהר, שהיה פעיל באת"ר - אזרחים תומכי רבין, ואז נודע לי שזוהר הפך להיות פעיל באת"א - אזרחים תומכי אלוהים.
זוג חברים שלנו, ניבה ומאיר, סיפרו לי על חוג חדש, "אורים" שמו. הצטרפנו ויצאנו לדרך, שכללה מפגשים בחוגי בית בכל מיני סלונים של כל מיני דירות. לפעמים היה הסלון עמוס באנשים, לפעמים פחות ולעתים רחוקות הרבה פחות. הוא היה נושא שם את משנתו הסדורה שכללה את חזונו החברתי, הביטחוני והלאומי. תמיד אותה משנה סדורה ומנומקת, בלי לשנות מילה. הוא הרי היה מפורסם במוחו האנליטי.
לפעמים, כשתשומת לבו הייתה מוסטת, היה מפסיק ואחרי אתנחתה קצרה, במקום לשאול "איפה הפסקתי", היה אומר "אוסיף ואומר" וממשיך בדיוק מהמקום שממנו הפסיק.
וכך, במשך כמה וכמה שנים ביקרנו בעשרות סלונים של עשרות דירות בעשרות מקומות בארץ ושמענו אותו נאום.
תמונה שנייה
מערכת הבחירות בעיצומה. חורשים את כל הארץ. עכשיו אלה עצרות עם. קהל של מאות ואלפים. הנאום - אותו נאום. אנחנו, ששומעים אותו בפעם האלף, מפתחים מין משחק מאחורי הקלעים. כשהוא מפסיק לרגע, הראשון שמצליח ללחוש לפניו "אוסיף ואומר" הוא הזוכה.
בעכו הוא מקבל את העצה שלנו בחוסר רצון ויורד אל הקהל ללחוץ ידיים. הוא לוחץ את ידיו של האיש הראשון שנקרה בדרכו ושואל אותו לשמו. האיש אינו עונה ורק מצביע על אוזנו. הוא ממשיך ושואל אותו על משפחתו, הילדים, העבודה, והאיש לא עונה ושוב מצביע על אוזנו. מה התברר? שמתוך אלפי האנשים שהגיעו לעצרת הוא פנה דווקא למאבטח.
תמונה שלישית
מתקרבים לבחירות וחוזרים לסלון. מפגש של אמנים, סופרים ואנשי רוח, שנערך בסלון של בקי פריישטט בתל אביב. הם גודשים את הסלון הקטן. לא כולם הם מה שנקרא "מחנה רבין". רובם שייכים למחנה האחר דווקא. זה לא הולך להיות קל. יש קצת מתח באוויר. כאן הוא נחשב יותר לגנרל ופחות לאיש רוח. אנחנו נדחקים לפרוזדור. משם אנחנו רואים אותו קצת נבוך. מעשן סיגריה אחרי סיגריה. כשהוא מתחיל לדבר, משתתקים כולם. הנאום אותו נאום. כשהוא מגיע למשפט "והנקודה השנייה היא ארצות הברית", הוא מפסיק לרגע. ואני, אחרי חודשים של עצרות המוניות שכחתי כנראה לרגע איפה אנחנו נמצאים, וקולי נשמע בבירור מהפרוזדור כשאמרתי "אוסיף ואומר". הוא הפנה מבט מופתע לעברי ואז אמר "יתרה מזאת", ובחיוך של ניצחון המשיך מהמקום שבו הפסיק.
תמונה רביעית
שבת. מוזיאון ארץ ישראל. מאות נערות ונערים, חניכי הנוער העובד ונוער העבודה, הגיעו מכל קצות הארץ. הם בילו יחד את השבת. לקראת ערב מגיע שיאו של האירוע הגדוש במופעים ובפעילויות. המנחה מזמין לבמה את ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל. הוא עושה את דרכו לבמה, כאשר הצעירים בחולצות הכחולות מקיפים אותו באהבה, נושאים שלטים בידיהם, רוקדים ושרים במקהלה רועמת את הג'ינגל של הבחירות.
"כולנו ביחד רוצים לשנות. פותחים תקופה חדשה", הם שרים. "ישראל מחכה לרבין. ישראל רוצה ביטחון. רבין האיש הנכון. ישראל מחכה לרבין".
רבין מגיע לבמה. השירה נמשכת עוד דקות ארוכות. הוא עומד שם מול מאות הנערות והנערים שלא חדלים לשיר ולנופף בשלטים שבידיהם.
כשסוף–סוף הם משתתקים אחרי דקות ארוכות וכשהוא צריך להתחיל לדבר, הוא עומד מול המיקרופון ושותק, ואז הוא לוחש על אוזני, "תמשוך את זה עוד קצת. תגיד כמה מילים", ונדמה לי שראיתי לחלוחית בעיניו.
תמונה חמישית
מרץ 1993. ראש הממשלה ושר הביטחון הוא יצחק רבין. רוצים לחגוג. רבין מטיל וטו. הוא בא לעבוד ולא לחגוג. מתייעצים עם לאה רעייתו. אולי נגיד שחוגגים לו יום הולדת שחל באותו החודש. לאה מבררת. רבין מטיל וטו. מחליטים על מסיבת פורים. הוא מסכים. לזה אפילו הוא לא יכול להתנגד. מארגנים מסיבה צנועה בחמאם ביפו. רק לאלה שהלכו איתו את כל הדרך מאז חוג "אורים" וחוגי הבית. אבל ראו זה פלא: החוג התרחב מאוד לפתע.
בכניסה לחמאם הוא עוצר, מכניס יד לכיס ושולף ארנק. "בשביל מה הארנק?", אנחנו שואלים. "אמרתם מסיבת פורים, אז זוג כרטיסים ללאה ולי, בבקשה".
אפילוג
במשך 20 שנה הנחיתי את הטקס שעורכות משמרות השלום והדמוקרטיה ביום השנה לרצח רבין. הקבוצה המיוחדת הזו נפגשת מאז הרצח בכל יום שישי, בכל מזג אוויר ליד האנדרטה שבחזית עיריית תל אביב.
היום שוב אהיה שם אבל לא כמנחה. היום שוב אתגעגע אליו ולא אשיר "עוד לא אבדה תקוותנו". היום שוב אשיר שם עם הקהל את "הרעות", שירם של חיים גורי וסשה ארגוב, שהיה כל כך אהוב עליו.
"כבר שנה. לא הרגשנו כמעט
איך עברו הזמנים בשדותינו
כבר שנה ונותרנו מעט
מה רבים שאינם כבר בינינו"