כשאמו של ג'פרי לוי חזרה מבית החולים והודיעה לו שאחיו התאום, ג'ונתן, נפטר ממחלה ולא יחזור הביתה יותר, הוא שאל: "זה אומר שאני יכול לקחת את כל הצעצועים שלו?". לוי היה אז בן 6. "זה נשמע נורא", אומר היום לוי (59), אספן צעצועים עתיקים, המוכר כמומחה בינלאומי בתחום, "אבל כילד לא באמת הבנתי את המשמעות האמיתית של הדברים האלה".
לפני שנתיים הוא עלה ארצה מספרד, ולפני כשלושה חודשים פתח בתל אביב את הגלריה לצעצועים עתיקים, המציגה אוצר בלום של משחקי ילדים עתיקים משנת 1860 ועד 1950. הגלריה נמצאת בתוך מרכז מסחרי שכונתי קטן ברחוב ארלוזורוב. על אחד הקירות תלויות כתבות ממוסגרות על לוי, שפורסמו במגזינים ברחבי העולם. לוי עצמו נראה כמו ילד במגרש משחקים, מתרגש מהצעצועים שמקיפים אותו ומאלה שעוד יגיעו. לשאלה אם הוא מגדיר את עצמו כמכור לצעצועים, הוא משיב, "אני לא אוהב את המילה 'מכור', כי יש לה קונוטציות של סמים, אבל צעצועים הם בהחלט חלק מהדנ"א שלי".
חלק גדול ממאות הצעצועים שברשותו הם למכירה. בודדים אינם למכירה, מכיוון שהוא שומר אותם לעצמו, למשל מטוס עם מגיני דוד שהוטבעו על כנפיו ב–1936 כמחאה על החרמת מפעל צעצועים יהודי בידי הנאצים. "קניתי את המטוס הזה מאספן בניו יורק, שהיה אספן של צעצועים נאציים והיה נאצי בעצמו", מספר לוי. "כבר הציעו לי 20 אלף דולר עבור המטוס הזה, אבל אמרתי שאני לא מוכר אותו בגלל החשיבות ההיסטורית שלו".
סירה ב-180 אלף דולר
כמו שכמעט לכל צעצוע עתיק בגלריה שלו יש סיפור מרתק מאחוריו, כך גם חייו של לוי. הוא נולד בלונדון לזוג הורים יהודים שהיגרו לשם מאוסטריה. אביו היה פיזיקאי ומהנדס, אמו לימדה צרפתית. המשפחה שמרה שבת, ואחרי הלימודים לוי היה מבקר בחדר. האב, שחשש מגילויי אנטישמיות, החליט לשנות את שם המשפחה מלוי ללוויט. "תמיד ידעתי שאני לוי, בכל המסמכים הרשמיים נשארתי לוי, אבל בחוץ השתמשתי בשם לוויט. זה היה הביטחון שלי", הוא מספר. "בשנת 1991 סגרתי את העסקים שלי בארצות הברית, רציתי התחלה חדשה, והחלטתי לחזור ללוי".
איך התחיל הרומן שלך עם צעצועים עתיקים?
"תמיד אהבתי צעצועים, כי אהבתי ליצור מיניאטורות של העולם הגדול. מגיל צעיר הבנתי שצעצועים משקפים את התקופה שבה הם נוצרו. לא אהבתי את האיכות של הצעצועים שהיו כשהייתי ילד, רובם יוצרו אז בהונג קונג, והעדפתי צעצועים איכותיים. לבר מצווה קיבלתי כסף והתחלתי לקנות בו צעצועים עתיקים".
מה היה הצעצוע הראשון שקנית?
"אוטובוס קטן שיוצר ב–1838. הוא עלה לי בערך 6־7 פאונד, זה בערך 30 פאונד כיום. קניתי אותו מחנות יד שנייה. בכל חנות שבה קניתי, שאלתי מאיפה הם קנו את הצעצועים. רבים אמרו לי שהצעצועים מגיעים אליהם מבתים של אנשים שנפטרו. התחלתי לקנות צעצועים, אחר כך למכור אותם, ועל ידי כך לשדרג את איכות הצעצועים שברשותי. החברים שלי חשבו שאני משוגע משום שאני מבזבז כסף על זה".
כיום לוי מתפאר באוסף של בין 800 ל–1,000 צעצועים עתיקים. חלקם נמצא בביתו שברעננה, וחלק בגלריה החדשה. הצעצועים מגיעים מכל העולם, אך רובם מארצות הברית ומאירופה. כל הפריטים אותנטיים וכמה מהם אף נמצאים באריזתם המקורית, ולכן ערכם בשוק האספנות גבוה. הצעצועים עשויים מפח, מעץ או משילוב של נסורת ודבק, וצבועים. מהצעצועים אפשר ללמוד על התקופות שבהן נוצרו, למשל מכונת תפירה מיניאטורית מ–1900 או מכונה להכנת נקניקיות מ–1920. בובה בדמות איש שחור משנת 1907 מעידה על רוח התקופה: לבובה, Coon Jigger שמה, שפתיים בולטות בהפרזה ומפרקי ברכיה גמישים באופן המאפשר לה לרקוד כמצוות אדונה.
בין הפריטים גם מקבץ צעצועי ילדים מהשנים 1942־1944, שיוצרו בגרמניה הנאצית - חיילים יורים, חיילים גרמנים עם מסיכות גז, אחות וכלב של הצלב האדום. הצעצוע הכי יקר שמכר לוי עד כה הוא סירה, שיוצרה בסביבות השנה 1895 על ידי החברה הגרמנית מרקלין בהזמנה מיוחדת של שושלת הבסבורג האוסטרית. לוי נפרד מהסירה בשנת 1989 תמורת 180 אלף דולר, ששילם עבורה אספן אמריקאי.
איך הגעת לאוסף עצום כזה?
"כאמור, מגיל 13 התחלתי לקנות צעצועים ברצינות. קניתי ומכרתי, קניתי ומכרתי. בגיל 18 היה לי בלגן עם ההורים שלי. הם רצו שאלך ללמוד באוניברסיטה מקצוע מכובד, אמרתי שאין סיכוי, ובגיל 18 עזבתי את הבית ונסעתי לארצות הברית. שכרתי דירה בלוס אנג'לס והתחברתי עם אספנים שעודדו אותי להמשיך. בגיל 19 פתחתי חנות קטנה בלוס אנג'לס, והלך לי מצוין. תוך תקופה קצרה היה לי מספיק כסף לקנות דירה משלי והתחלתי להתקדם כלכלית. הייתי נוסע כל כמה חודשים לאירופה עם מזוודות ריקות, וחוזר עם מלאות".
בלוס אנג'לס הוא גם החל לצבור חברים מפורסמים. "הייתי טיפוס מאוד מעניין", הוא מספר. "ככה התחלתי להכיר אנשים כמו ריצ'רד גיר, ברוק שילדס, וודי אלן, שהיה חבר טוב שלי ועדיין נשאר חבר טוב שלי. היה לנו נושא משותף - האמא היהודייה".
לדבריו, באותה תקופה הכיר במסיבה בלוס אנג'לס את קים בייסינגר. "זה היה לפני שהיא נהייתה ממש מפורסמת, לפני 'תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים'", הוא מחייך. "אבל כבר אז היא הייתה מאוד יפה, והיינו יחד כמה חודשים. אני עוד זוכר איך הכרנו. בחיים שלי לא עישנתי, ואז במסיבה מישהו גלגל משהו, שכנע אותי לנסות, והרגשתי נפלא. ואז ניגש אלי חבר שלי, ואמר 'תכיר את החברה שלי', ואני אמרתי Hello mommy".
מוסר את המפתחות
המאמי הבלונדינית המשיכה בקריירה, וגם לוי. בגיל 25 הוא פתח גלריה קטנה בלונדון ובגיל 31 סגר את הגלריה בלוס אנג'לס ושדרג לגלריה מפוארת בת שלוש קומות בשדרת מדיסון בניו יורק בשם Mint & Boxed. הוא מציג בפני כתבות בעיתונים שסיקרו את פתיחת הגלריה, בהן הוא נראה לצד מכריו המפורסמים - ביאנקה ג'אגר (אשתו הראשונה של מיק ג'אגר), השחקנית והזמרת סוזן אנטון, ברוק שילדס וריצ'רד גיר.
אבל ב–1991, כשנתיים לאחר הפתיחה, נאלץ לוי להיפרד מהגלריה, במה שהוא מגדיר כאחד הרגעים העצובים בחייו. באותה עת הוגש נגדו כתב אישום במסגרת פרשיית מעילת בנקים. אף שנידון לארבע שנות מאסר, עונשו הומר בסופו של דבר לשנה של עבודות שירות למען הקהילה. "הייתה לי חברה שניהלה את הצד הכספי של העסקים שלי, האמנתי באנשים, ואילו התפקיד שלי היה לרוץ אחרי צעצועים", הוא מספר. "הייתה פעילות בלתי חוקית בצד הכספי של החברה, ונאלצתי למסור את המפתחות של הגלריה לבנק, כלומר להעביר אותה לבעלות הבנק. איבדתי הרבה מאוד כסף, ואיבדתי גם המון צעצועים. מהכסף לא היה לי אכפת. הרגשתי שזו נפילה, אבל זה לא היה סוף העולם. הייתי בשנות ה–30 לחיי, אדם צעיר, אופטימי, וכשדברים קורים אתה לומד מהם. החיים הם ניסיון".
בעקבות ההסתבכות לוי לקח פסק זמן מהצעצועים, וגם התגרש מאשתו, שממנה יש לו שלושה ילדים. "שנתיים לא עשיתי כלום, חיכיתי שכל העניינים החוקיים יסתיימו, ואחר כך המשכתי למכור צעצועים בלי גלריה", הוא מספר. "גיליתי שוק חדש בדרום אמריקה, לא ידעתי ספרדית באותה תקופה, והתחלתי ללמוד ספרדית. אחת המורות, סוזי, הפכה בסופו של דבר לאשתי השנייה. אחרי שהתחתנו החלטנו לגור בספרד. קנינו בית יפה, וב-1997 פתחתי גלריה בוולנסיה. אחר כך עברנו לקורדובה, העתקתי לשם את הגלריה שלי, וב–2014 סגרתי את הגלריה ועלינו ארצה. אבל הגלריה עדיין מאוד פעילה אונליין ומאוד פופולרית (galerianavarro.com). מוצעים בה הרבה מאוד צעצועים עתיקים למכירה, עם הסברים".
מהו הצעצוע שיש לו הערך הרגשי הרב ביותר עבורך?
"אוטובוסים תמיד היו הצעצועים המועדפים עלי. יש לי אוטובוס שיוצר באנגליה בשנת 1959, והוא יקר לי לא כי הוא עלה הרבה כסף. בגיל 4 הייתי צריך ללכת עם אמא לאיזושהי בדיקה בבית חולים, עברנו ליד חנות צעצועים וראיתי בחלון הראווה פירמידה של אוטובוסים. נעצרנו ליד החנות, רציתי לקנות אוטובוס אחד, אבל אמא לא קנתה לי כי זה היה מאוד יקר. רק בגיל 20 מצאתי את האוטובוס הזה שוב אצל אספן בגלאזגו בסקוטלנד, ואפילו בקופסה המקורית. שילמתי הרבה כסף עבורו, והאוטובוס הזה נמצא אצלי בבית".
"כולנו ילדים בנשמה"
הצעצוע העתיק ביותר שנמצא ברשותו של לוי הוא משחק הימורים על סוסים שיוצר בצרפת בשנת 1860 ומתומחר ב–1,500 דולר. הצעצוע הכי יקר שנמצא בגלריה הוא משאית כחולה, שיוצרה בשנת 1906 בגרמניה ומחירה הוא 38 אלף שקל. "אני לא מתקן צעצועים, גם אם יש בהם פגמים או חלקים חסרים. אצלי הכל אותנטי", מצהיר לוי, שב-1990 הוציא לאור את הספר "The World of Antique Toys", שנחשב לתנ"ך של אספני הצעצועים.
איך יודעים אם הצעצוע אותנטי?
"זה עניין של ניסיון. צריך גם לדעת באילו חומרים השתמשו באותה תקופה, זה ממש מדע שלם".
עד כמה התחום נפוץ?
"מאוד. כשהייתי נער והתחלתי לאסוף צעצועים, חשבו שאני משוגע, אבל עם השנים אנשים התחילו להבין את הערך של זה. בעולם יש כיום לפחות חצי מיליון אנשים שאוספים צעצועים עתיקים, חלק מהם ממש אובססיביים לכך ולא ימכרו את הצעצועים שלהם. מתוכם יש 3,000־5,000 איש המוגדרים כרציניים ביותר, ומתוך אלה כ–300 הם המקצועיים ביותר".
ועד כמה התחביב הזה מפותח בארץ?
"יש כאן מעט אספנים. אבל לפני כחודש פתחתי עמוד בפייסבוק וקיבלתי מאות לייקים והמון תגובות. נכנסים לגלריה גם הרבה אנשים שהם לאו דווקא אספנים, אלא למשל מעצבי פנים שמחפשים פריט מעניין לבית של הלקוח שלהם. זה למשל קהל שבכלל לא חשבתי עליו. אגב, שואלים אותי הרבה פעמים אם הלקוחות שלי הם גברים או נשים, ואני אומר שכולנו ילדים בנשמה. יש הרבה צעצועים שהם יוניסקס, אבל עדיין רק 20% מהלקוחות הם נשים".
את הצעצועים שלו משיג לוי מאספנים, מדילרים וממכירות פומביות. הרבה פעמים הוא גם מחליף צעצוע בצעצוע עם דילרים. אף שהגלריה הבינלאומית שלו פועלת אונליין, הוא עצמו דווקא ממעט לקנות בדרך זו. "אני קונה מעט מאוד אונליין, כי כך אתה לא באמת לא יודע מה אתה קונה", הוא מסביר. "אני מעדיף לראות פיזית את הצעצוע. לפני שבועיים הייתי בגרמניה, בעוד חודש אני אסע לשם שוב. גרמניה היא כיום מרכז למכירות פומביות ודילרים של צעצועים עתיקים".
אתה חי טוב מהביזנס הזה?
"אנשים תמיד מופתעים ושואלים 'איך אתה חי מזה?'. אני חי בנוחות בזכות הצעצועים".
יש סיפוק בעיסוק הזה?
"כן, כשאני מגלה דברים חדשים. אף על פי שנכתב כל כך הרבה על צעצועים עתיקים, אף אחד לא באמת יודע הכל. ברגע שאני מגלה משהו חדש, זה הכי מרגש אותי. מרגש אותי גם כשאני מצליח למצוא איזשהו צעצוע שחיפשתי שנים".
לדבריו, העיסוק מזמן לו גם לא מעט מקרים הזויים. "בשנת 1985 הייתי בתערוכה לצעצועים עתיקים בפריז", הוא מספר. "היה לי דוכן יפה של צעצועים ובא אספן צרפתי מהעיר ליון עם אשתו היפה. היה לי צעצוע מאוד נדיר של קרקס עם חיות. בני הזוג בילו שעות בהתבוננות על המשחק הזה, ממש הסמיקו מרוב התרגשות. הצעצוע היה יקר מדי עבורם, ואז הגבר אמר ברצינות 'קח את אשתי לשלושה חודשים, רק תעשה לי הנחה ותמכור לי את הצעצוע'. כמובן שסירבתי. בסוף הוא קנה צעצוע זול יותר".
במקרה אחר, שקרה ב–1998, "אספן של ספינות ומכוניות עתיקות משיקגו, שהיה חולה, החליט למכור את כל האוסף שלו במחיר מאוד נמוך", הוא מספר. "הוא שלח הזמנה לשישה אספנים גדולים, ואני ביניהם. המחיר נשמע טוב מדי, לא מציאותי. הוא שלח את ההזמנות והודיע שמי שיגיע ראשון לדלת שלו עם הכסף, יקבל את כל האוסף. למזלי, אף אחד מהדילרים לא היה באותה עת בארצות הברית. אני הייתי בניו יורק, דיברתי עם הבנק כדי שיעבירו את הכסף מהר. זו הייתה סיטואציה מורטת עצבים, אבל בסופו של דבר הגעתי ראשון וקניתי את האוסף. ביום למחרת כבר מכרתי אותו ברווח".
אף שעיסוק בצעצועים מתחבר לרובנו עם תמימות וילדותיות, לוי מספר כי המציאות רחוקה מכך. "זה עסק מלוכלך", הוא אומר. "אנשים שעוסקים בכך באופן רציני מחייכים אליך בפנים, ומאחורי הגב יכולים לדקור אותך. התחרות גדולה. זה עניין של להיות בזמן הנכון, במקום הנכון. חוץ מזה, העסק הזה הוא 90% פסיכולוגיה, כי אתה עושה עסקים עם אנשים אובססיביים, שרובם לא נחמדים. כולם עם אגו, מאמינים שהם מרכז העולם. הם לא באמת יכולים להיות חברים שלך".
השפה העברית עדיין לא שגורה בפיו ולעת עתה הוא מסתדר בישראל רק עם אנגלית. למנטליות הישראלית, לעומת זאת, הוא כבר הסתגל, אף שלדבריו לא היה רגיל לחוסר הסבלנות בכביש ולחוסר אדיבות. "בסופו של דבר, אני זה אני", הוא אומר. "כשגרתי בארצות הברית לא ניסיתי להיות אמריקאי, כשגרתי בספרד לא ניסיתי להיות ספרדי, וגם בישראל אני ממשיך להיות מי שאני. בישראל השגתי את המטרה הרוחנית שלי. בספרד חיינו בנוחות, אבל משהו היה חסר בנפש. רצינו גם לעלות ארצה בשביל הבן שלנו בן ה–16. בספרד לא היה לו אף חבר יהודי, ורצינו שיחיה במקום שבו יש יהודים. חוץ מזה, התחלנו לזהות גם ניצנים של אנטישמיות".
אבל למה לפתוח פה גלריה?
"בכל מקום שבו גרתי פתחתי לגלריה. אני לא מכיר משהו אחר. גם אם אף אחד לא ייכנס דרך הדלת הזאת, לא אכפת לי. יצרתי בועה קטנה משלי שממנה אני עושה עסקים".
מה היעד הבא?
"אין לי מטרה מוגדרת. אני חושב שאם יש לך מטרה בחיים, אתה עלול להתאכזב. אני מעדיף לחיות ללא מטרות. אני אוהב את מה שאני עושה, יש לי משפחה נחמדה, אז מה עוד אני צריך?".