צעירים ולא אדישים: אלה השגרירים שלנו בחו"ל שעושים פעולות הסברה

ההרצאה שהייתה אמורה להיערך ביום חמישי שעבר באוניברסיטת קליבלנד שבאוהיו, ארצות הברית, עמדה בפני סכנת ביטול. ארגונים פרו־פלסטיניים, ששמעו ששני קצינים מצבא ההגנה לישראל עומדים להגיע לקמפוס, עוררו מחאות, החתימו עצומות וקראו לצאת להפגנה. בסופו של דבר התקיים האירוע במיקום שנקבע רק ברגע האחרון ובאבטחה משטרתית. "אנחנו לא מופיעים בפני אלפים, אבל מה שחשוב הוא הנוכחות בקמפוס”, מסביר כעת סרן במיל’ מתן כצמן, אחד משני הקצינים.

"חשוב להעביר לסטודנטים את התחושה שיש קהילה פרו־ישראלית, שיש עשייה. הרי יש כאן מלחמה על מי ממלא את הוואקום, וכשיש עשייה, יש דריסת רגל. אנחנו לא באים לחלק פליירים או להפגין עם שלט. אנחנו אשכרה מדברים עם אנשים ומלמדים אותם".

"בפעם הבאה, לפני שאותם סטודנטים ירצו להעלות איזה פוסט לפייסבוק או יחשבו להצטרף להפגנה נגד ישראל, הם יהיו מסוגלים לשאול את עצמם את השאלות הנכונות”, מוסיפה סגן במיל’ שחר לירן־חנן.

כצמן הוא מייסד ויו"ר ארגון "האמת שלי", שלירן־חנן היא המנכ"לית שלו. הארגון נוסד אחרי מבצע צוק איתן בעקבות עלייתם לכותרות של ארגונים כמו “שוברים שתיקה”, שהציגו את צה”ל באור ביקורתי. “אני מכירה את ‘שוברים שתיקה’ כבר הרבה שנים", מציינת לירן־חנן. "בתחילת הדרך אפילו תמכתי ברעיון שחיילים ישראלים מספרים את סיפורם, אבל בשנים האחרונות הם עלו לשיח והתשובות הלאקוניות שנתנו לטענות שהופנו אליהם רק הביאו לסערה תקשורתית ולארגונים כמונו לקום”.

“הקש ששבר את גב הגמל היה שאנחנו נלחמנו בעזה ולא הייתה לנו הסברה”, מוסיף כצמן. "לוחמים אמרו: ‘די, נשבר. תפסיקו לשקר על גבנו בשביל לקדם את האג’נדות הפוליטיות שלכם’. המחאה הובילה ל’האמת שלי’. היום אנחנו מקדמים את האג’נדה של החיילים. אנחנו מדברים באופן שקוף גם על דברים שלא נראים טוב, כי המציאות היא לטובתנו, ואני לא בורח ממנה”.

לא אדישים

בתחילת החודש יצאו השניים, בשיתוף עם הארגון הסטודנטיאלי "סטודנטים תומכים בישראל", למסע הרצאות בארצות הברית שכולל שבע מדינות, עשר ערים ו־11 מפגשים. אליהם הצטרך אביחי שורשן, אף הוא ממייסדי הארגון. מחרתיים מסע ההסברה הזה צפוי להגיע לסיומו באוניברסיטת אורגון.

"חוץ מאותה הרצאה בקליבלנד, שאיימו לפוצץ, כל שאר האירועים פתוחים לכולם”, מספרת לירן־חנן. "אנשים בכלל לא אדישים. הם מגיעים מכל הקצוות ולא רק יהודים ופרו־ישראלים. מגיעים גם נוצרים ומוסלמים, לבנים ושחורים, שנתקלו בפרסומים ועניין אותם לשמוע את הצד של החיילים הישראלים”.

כצמן מספר שבאוניברסיטת מיזורי היה להם מפגש מעניין. "הגיעה סטודנטית שלא נראתה יהודייה והתחלנו לדבר איתה", נזכר. "התברר שהיא סטודנטית לתקשורת ששני הוריה מאפגניסטן. שאלנו למה היא רוצה להיות עיתונאית, והיא אמרה שיום אחד היא רוצה לסקר את אפגניסטן, כי המדינה שהיא מכירה זו לא אותה מדינה שהיא רואה בחדשות. סקרן אותה לשמוע את ההרצאה, כי היא גדלה בבית אנטי־ישראלי, ובסוף היא הודתה שהייתה מופתעת. הסיפור שלה דומה לסיפור שלנו, כי המציאות כל כך יותר מורכבת ומעניינת ממה שמראים בחדשות”.

השניים מספרים בהרצאות סיפורים שליקטו בשנים האחרונות מחיילים, בהם סיטואציות מחיי היומיום שהעמידו לוחמים בפני דילמות מוסריות. לדבריהם, הם מנסים להציג את אותן דילמות באופן מורכב יותר מזה שהוצג בתקשורת העולמית. “אנחנו מעמידים את הקהל בנעליים של החיילים, שואלים מה הם היו עושים בסיטואציות האלה”, מספרת לירן־חנן. “הרגע שהם יושבים ומתחבטים ואף אחד לא אומר דבר - זה הרגע שבו יורד האסימון”.

“כשהם שומעים את הדברים מהחיילים עצמם, הם מבינים שהמציאות שונה”, מוסיף כצמן. “רוב האנשים שבאים להרצאות אף פעם לא שמעו על ההתנתקות, שבה אני השתתפתי כחייל. הם לא יודעים על ההבדל בין המלחמות השונות בעזה, לא מבינים את השוני בין עזה ליהודה ושומרון. כשאתה מספר להם את הסיפורים והחוויות, זה ממש משנה להם את קו המחשבה”.

איך אתם מתמודדים כשמעמתים אתכם עם הכיבוש והיחס לפלסטינים?
לירן־חנן: “חשוב לנו לייצג את הקונצנזוס הישראלי. אפשר לקרוא לזה ‘כיבוש’ או ‘ארץ ישראל השלמה’, אבל מה שחשוב לנו הוא לשים את הדברים בצד ולדבר על איך חיילי צה”ל מתמודדים ביומיום עם הדילמות הקשות. הרי כשהתגייסתי אף אחד לא שאל למי הצבעתי. כשמתן נשלח לעזה, אף אחד לא שאל במי הוא בחר. אנחנו עושים את מה שצריך ומנסים לעשות את זה בצורה הכי מוסרית שאפשר”.

“נלחמים בשקרים"

כצמן ולירן־חנן, בני 29, משתתפים במאבק ההסברתי כבר שנים. הם הכירו בפעילות של הארגון Stand with Us. אף שהעניין לא חדש להם, הם עדיין מתריעים על סכנה שבה הבחינו במסע הנוכחי. “יש בארצות הברית הבדל בין היחס המדיני לישראל לבין היחס בקמפוסים”, טוענת לירן־חנן. “הקמפוסים הם קרקע פורייה לפעילות אנטי־ישראלית, ולך תדע איך זה ישפיע בעתיד על הפן המדיני, כשהחבר’ה האלה יתבגרו ויגיעו לעמדות מפתח”.

למדתם משהו חדש?
“קשה להגיד שמשהו הפתיע אותנו, חוץ מהעוצמה. בשנים האחרונות יש התעצמות של הקבוצות האנטי־ישראליות בפעילות שלהן, מה שגורם להרבה יהודים לנסות להתרחק מהאש. הם רוצים שקט ולא להיכנס לסערה. חלקים מהקהילה היהודית בארצות הברית מתרחקים מהתמיכה בישראל והופכים להיות ביקורתיים יותר”.

אולי ארגון כמו שלכם אינו מספיק וצריך להשקיע בהסברה מאמץ גדול יותר?
כצמן: “אני לא חושב שמאמץ ממשלתי הוא הפתרון. זה קשור למדיניות הישראלית ולקשר של אותם יהודים ליהדות. זה יותר עמוק מפעילות אנטי־ישראלית בקמפוס”.

במסגרת מסע ההסברה הגיעו השניים למקומות שבהם העמדה הלא אוהדת כלפי ישראל נפוצה. באוניברסיטה באינדיאנפוליס, למשל, הם היו ההרצאה הפרו־ישראלית הראשונה שנערכה בקמפוס. “יש שם כ־20 קבוצות פרו־פלסטיניות, אנטי־ישראליות”, מספר כצמן. “את הקבוצה הפרו־ישראלית הקימו לפני כשלושה חודשים. לכן, מבחינתם, הייתה התרגשות שאנחנו באים. הם היו מתים שמישהו ידבר איתם. מאוד העצים אותם שיש ישראלים שעומדים מאחוריהם ותומכים”.

יש יותר נוכחות פרו־פלסטינית בקמפוסים?
“בוודאי, בסוף יש הרבה יותר מוסלמים מאשר יהודים. אי אפשר להתחרות בכמויות. התנועות הפרו־פלסטיניות מצליחות לשתף פעולה עם המיעוטים והקבוצות החלשות, שלקהילה היהודית יותר קשה להגיע אליהן מאחר שהיא נתפסת כחלק מהקהילה הלבנה, האמריקאית”.

במקביל אליהם, גם נציגי “שוברים שתיקה” נמצאים בימים אלה בסבב קמפוסים בארצות הברית. כשכצמן ולירן־חנן גילו זאת, הם יצרו קשר עם סטודנטים באוניברסיטאות שבהן נציגי “שוברים שתיקה” ביקרו ותדרכו אותם איזה שאלות קשות כדאי להם לשאול. “לא עשינו את זה כדי לטרפד את האירוע שלהם”, מבהיר כצמן. “אני לא מאמין בלטרפד או להשתיק או לפוצץ. להפך. אבל היה מקום לשאול את השאלות הקשות שפה בארץ יודעים לשאול, בעוד שם ארגון כזה פועל בוואקום מאחר שלאמריקאים אין מושג על ישראל”.

איך אתם מתמודדים עם ביקורת?
לירן־חנן: “אין לנו בעיה. אנחנו פועלים בצורה מאוד שקופה וגלויה, וכל ביקורת נענית, ועדיין זה קורה מעט מאוד. אנחנו מקבלים יותר אהבה ותמיכה. ההערכה שלי היא שאנחנו מייצגים 80% מהחברה הישראלית”.

שום דבר לא מסיט את השניים מהמטרה. לא מזמן פגשתי את כצמן בגבול מצרים, שם פיקד במילואים על פלוגת חי”ר ותפס את הקו במשך חודש. אחד מחבריו כבר אמר לי עליו: “הוא יגיע רחוק”. לירן־חנן והוא מודים שבעבר “שוברים שתיקה” היו הדלק להמשך פעילותם, ואילו כיום, לדבריהם, מדובר בארגון עצמאי שמטרתו לנהל שיח אובייקטיבי ולצייר תמונה שמתארת את המורכבות שעמה מתמודדים חיילי צה”ל ביומיום.

“בארץ אנחנו עובדים עם נוער לפני שירות”, מספרת לירן־חנן. “חשוב לנו להעלות את הדילמות המוסריות שחיילים מתמודדים איתן, כדי לעזור להם להתכונן לשירות הצבאי ולמה שצפוי להם. בחו”ל קהל היעד שונה והמטרות שונות. אנחנו רוצים לשתף אותו במציאות שאנחנו חווים בישראל. בעיני, אנחנו אחד הארגונים היותר חשובים שקמו בארץ בעשור האחרון”.

מה התוכניות להמשך?
כצמן: “חודש אחרי שהוקמנו, ביוני 2015, קיבלתי פנייה משגרירות ישראל בבריסל. היה שימוע בוועדה לזכויות האדם באיחוד האירופי. הזמינו אותנו כדי להציג את הצד שלנו, ומנגד הזמינו את ‘שוברים שתיקה’ כדי להציג את פעילות חיילי צה”ל במבצע צוק איתן. היה שם פאנל של שעה, ורוב השאלות הופנו אלי. נשמעה ביקורת רבה, אבל הגענו למקום הכי משפיע, והרצון שלנו הוא להתרחב ולהמשיך. אנחנו מוצאים את עצמנו נלחמים בשקרים, והיכן שמכפישים את חיילינו – אנחנו נעמוד ולא נתבייש להגיד שצה”ל הוא צבא ערכי ושקול”.