"איך מתרוממים?": המשפחה שחוותה טרגדיה כפולה מנסה להתאושש

גלית מגידיש ישבה שלשום בחצר ביתה שבמושב שלווה, הסמוך לקריית גת, ועל ברכיה נחו שני חתולים אפורים, שהתחננו לקבל ממנה ליטוף. ביד רכה, חלשה, היא העניקה להם את מעט החיבה שעוד נותרה לה. למגידיש היו שישה ילדים, עכשיו נותרו לה ארבעה. את מאור, בן ה־19 וחצי, איבדה לפני כשנתיים למחלת הסרטן, ובשבת האחרונה הייתה זו תאונת דרכים קטלנית שגבתה את חייו של בנה אושרי בן ה־15 וחודשיים.

“חשבתי שכבר שילמתי את המחיר, כאילו יש איזו תעודת ביטוח, אבל מתברר שאין”, נאנחה בעצב. “אין ערובה לכלום. רק ביום רביעי אמרתי לאושרי: ‘אני יודעת שאתה מעשן, בבקשה שלא אתפוס אותך. אל תעשן. עדיין לא. תגדל, תסיים להתפתח ורק אז תחליט’. אי אפשר לדעת לא מה יקרה מחר, אלא מה יקרה בעוד דקה. הרגע ישנו ועכשיו איננו”.

התאונה אירעה במוצאי שבת, כאשר אושרי עלה על טרמפ עם החבר של אחותו עדי, בדרכו לפגישה עם חברים בקריית גת. מכוניתם התנגשה באוטובוס, והשניים נהרגו במקום. “יצא שהחבר הגיע אלינו עם רכב, ויצא שאושרי בדיוק היה צריך לצאת והתעקש לעלות על הטרמפ”, סיפרה מגידיש. “דקה לפני הוא קיבל טלפון מחבר אחר שהציע לנסוע עם אחיו, אבל אושרי ענה: ‘לא, אני מסודר’. אחרי שהם עזבו, עדי כל הזמן הייתה בווטסאפ, ופתאום קפצה מולה ידיעה”.

עדי, שלא איבדה רק את אחיה, אלא גם את בן זוגה בשלוש השנים האחרונות, ישבה לידנו, רוב הזמן בשקט. “קראתי שיש תאונה ליד מושב עוזה הסמוך, אבל לא נכנסתי לזה”, שחזרה. “אז החבר, שהרכב שייך לו, התקשר ושאל אם הם עדיין בבית. עניתי: ‘הם כבר היו צריכים להגיע אליך’. הקול שלו החל להישמע מוזר, ואז הבנתי”.

“עדי עשתה בעצמה את החיבורים, ואני בינתיים, בחדר הסמוך, שומעת את קולה”, סיפרה האם. “חשבתי שהיא מתווכחת עם אחותה, נטע”.

“היא שאלה אם אני צוחקת או בוכה. עניתי לה ‘צוחקת, צוחקת’”, הוסיפה עדי.

אלא שהאינסטינקטים של האם אותתו שמשהו רע קורה. “קפצתי עליה: ‘תגידי, מה יש לך, מה קרה? את בוכה’”, מגידיש סיפרה. “התחלתי להבין ממנה שהשניים יצאו ביחד לקריית גת, שהייתה תאונה. הם לא עונים. זה שאושרי לא עונה, זה מתאים. יש לו את הקטעים שהנייד על שקט, בכיס. ‘מצטער אמא, לא שמעתי, לא ידעתי’. התקשרתי לשפרה, אחותי, שיש לה חברים במשטרת קריית גת. ביקשתי: ‘תבדקי של מי הרכב’. שפרה חזרה וסיפרה שהייתה תאונה קשה, ונהרגו אם ובתה. אושרי עדיין לא ענה. שלחתי ווטסאפ ‘למה אתה לא עונה? בבקשה תענה’. עדי התקשרה לטלפון של חבר שלה וסיפרה שענו וניתקו. החלטנו ללכת למקום התאונה. צומת אבן שמואל היה סגור. אמרתי לשוטר: ‘או שאתה נותן לי לעבור או שאני רצה’. נתן. לקח זמן להבין שרואים מול העיניים רכב. היום הבנתי שהגופות עדיין היו שם כשהגעתי, אבל אני חיפשתי את הבן שלי ולא חיפשתי גופה. הכאוס מסביב היה נורא. אמרו שזו ילדה שנהרגה, שני נערים, בן 18, בני 20, בן 40, בת 8. אמרתי להם: ‘לא, זה ילד יפה, עם קוקו ארוך. הוא רזה, נמוך. הוא לא ילדה, הוא ילד. תבדקו שוב. איפה הבן שלי?’. אבא של החבר הגיע אחרינו ומצא את הניידים של השניים בזירה. אני חושבת שזה היה יותר גרוע ממוות להבין שהם שם, ברכב. הגיע מישהו עם ניירת מהמשטרה ושאלתי: ‘איפה הבן שלי?’. ענה שפונו מכאן לבתי החולים סורוקה וברזילי. תחושת הבטן שלי אמרה שלסורוקה פונו הפצועים ולברזילי המתים. נסענו לברזילי. מגיעים לשם ומי יענה? שניהם אינם. רק אנחנו, החולים, אנשי הצוות ואלוהים. איפה הם?”.

"איזו ברירה יש?"

אושרי נקבר למחרת בבית הקברות הסמוך למושב, לא רחוק מאחיו מאור. “איך מתרוממים ממכה כזו? הכי קשה זה לאחות משהו שבור”, פרצה בבכי. “עוד יותר קשה זה לאחות שבר שכבר איחית”.

מגידיש, שהתגרשה מאביו של אושרי, חיה היום במושב עם ילדיה נצח (25), נטע (19), עדי (18) ושני (9). “איזו ברירה יש לי? אני אבכה כל היום?” היא שאלה. “מאז הגירושים יצא לי לדבר עם הילדים ולהגיד להם שאנחנו חטיבה אחת, כמו כף יד. הם האצבעות ואני השורש, וכולם צריכים את כולם”.

לקח למגידיש, אישה חזקה, הרבה זמן להתגבר על מותו של בנה, מאור. היא מספרת שכמה ימים לפני שאושרי נהרג, בחתונה משפחתית, היא סוף־סוף הייתה אקטיבית ולא פסיבית, כמו באירועים רבים.

“אושרי היה מהשובבים האלה שאתה לא יכול לכעוס עליהם”, היא סיפרה בחיוך. “אהב לחיות. זה הוא שדחף אותי לעשות. אי אפשר היה לעבוד עליו. הוא לא היה ילד של בית ספר ולימודים וציון 100, אלא הרבה חוכמת חיים, אינטליגנט. האחרים יכולים היו לרמוז, אבל הוא היה אומר: ‘את צריכה לצאת מהבית, אלה החיים והם ממשיכים’. היינו רואים סדרות ביחד. הוא היה מבקש: ‘אמא, שבי לידי, זו סדרה טובה’. מרתונים של ‘משחקי הכס’ ו’נמלטים’. יום אחד, כשישבנו ביחד, היה משהו בטלוויזיה שהזכיר את מאור. נאנחתי. הוא אמר: ‘אמא, את צריכה ללמוד לשחרר’. ילד שיודע לכבד ולא משנה מה אמרתי לו, גם אם הרמתי קול או דרשתי בתקיפות, תמיד השפיל מבט. הוא אמר לי פעם: ‘אם לא היית אמא שלי, הייתי מתחתן איתך’”.

היינו שישה

עבור מגידיש, מותו של מאור, בזמנו, היה כמו דקירה בלב. “חודש לפני שחגג יום הולדת 16, גילינו שהוא חולה במחלה הארורה”, מגידיש סיפרה. “סוג מזופת של סרקומה. מצאו אצלו גוש גדול בבטן וגרורות בריאות. מאור היה ילד מדהים, שמשך הרבה מעבר למצופה. משך ומשך. הוא היה נכנס לבית החולים שניידר כמו דוגמן. אם לא הקרחת, לא היית חושב שזה ילד חולה. עם כל החרא של החיים, כשהרופא היה שואל ‘מה איתך?’, הוא היה עונה ‘אני בסדר’. מה בסדר? תגיד לרופא מה לא בסדר. אני זוכרת שכשאמרתי לו ‘אתה חולה’, הוא ענה ‘אני לא חולה, יש לי גוש’. באושרי ובמאור היו קווי דמיון. בדיבור, במימיקה של הפנים, בצחוקים, בנשיקות שנישקו אותי”.

רק שכאן תהליך המוות היה ארוך וגרם לכל הסביבה להבין שהסוף הוא כנראה בלתי נמנע. “זה היה קשה ועדיין קשה”, מגידיש מודה. “אבל המחלה עצמה, ההבנה שהיא ממאירה וכל ההידרדרות גרמו לכך שהיה לנו זמן להפנים, לעבד, לעכל וגם להיפרד. מאור נפרד ממני. הוא ביקש רשות כמה ימים לפני, אמר שאין לו יותר כוח להמשיך. הוא נפטר בבית. בלילה האחרון כולם היו סביב המיטה שלו, חוץ משני, הקטנה. דאגתי שהיא לא תהיה, אבל הוא נפרד גם ממנה. את הפרידה עשו בערב. אפילו שהיה גמור מכאבים, הוא נישק אותה, חיבק והסניף את השיער שלה”.

מאור נפטר ארבעה חודשים לפני טקס בר המצווה של אושרי. התחנה האחרונה שלו, בית הכנסת במושב, הייתה המקום שבו אושרי עלה לתורה. בגלל האבל, המשפחה ערכה טקס צנוע וקטן.

“זה הכי לא פייר”, מגידיש אמרה בעצב. “הייתה תקופה שהתחלנו לחיות ועברנו לגור באשקלון, אבל אז באה המחלה ואכלה גם את הכיס, את המעט שיש. חזרנו לבית אבא”.

אל אוהל המנחמים, בכניסה לבית, נכנסו כל הזמן אנשים. בחור צעיר נעצר ליד מגידיש וסיפר שהוא מורה בבית הספר שבו אושרי למד. לא לימד את בנה אישית, אבל תמיד חשב שמדובר בנער חמד והיה חייב להגיע כדי לומר זאת. מגידיש הנהנה בראשה לתודה. בנייד שלה, ברשימת השירים, מופיע דרך קבע שירו של שלמה ארצי “שישה”, שנפתח במילים “היינו שישה, כתוב על הקיר”.