ב-10 במאי 1943, כשלושה שבועות לאחר פרוץ המרד בגטו ורשה, שהפך לסמלה של ההתנגדות היהודית בשואה, הגיחה מתוך תעלת הביוב בפתח הבניין ברחוב פרוסטה 51, בצד הארי של העיר, קבוצה של שרידי הלוחמים בגטו. על מבצע החילוץ מבין שרידי הגטו הבוער, דרך תעלות הביוב, פיקד שמחה (ראטהייזר) רותם המכונה "קאז'יק". בין הלוחמים המחולצים הייתה לוחמת צעירה ונועזת בשם פנינה גרינשפן-פרימר.
אתמול, בגיל 95, הובאה גרינשפן-פרימר למנוחת עולמים בחלקת ההגנה בבית העלמין בחולון ונטמנה בסמוך לחלקת הקבר של בעלה חיים פרימר. עם מותה נותר כעת קאז'יק (92) אחרון מורדי הגטו שעודם בחיים. "את פנינה חילצתי בשעתו מתוך תעלות הביוב של גטו ורשה. עם השנים הלכו לעולמם כל חברינו, ונותרנו רק שנינו. כעת פנינה הלכה ואני נשארתי לבד כאחרון לוחמי הגטו", סיפר קאז'יק בשיחת טלפון מביתו בירושלים. "פנינה הייתה לוחמת לכל דבר. היא החזיקה מעמד כל כך הרבה שנים עד עצם היום הזה. יום אחד גם אני אצטרף אליה. שלחתי טלגרמה למעלה ואני מחכה לתשובה. ייתכן שאחכה עוד הרבה שנים. אני זוכר הכל ואני מניח שעוד אבקר פעם אחת בוורשה כדי להגיד שלום לאלה שכבר אינם".
גרינשפן נולדה בשנת 1923 בפולין בעיירה נובידבור למשפחה מסורתית וציונית. היא הייתה בת זקונים אהובה על הוריה. לאחר פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 עברה עם משפחתה לוורשה, שם חיו בגטו. ב-22 ביולי 1942, ערב תשעה באב, החלו הגרמנים בגירוש הגדול מגטו ורשה, שבמהלכו נשלחו כ-260,000 איש למחנה ההשמדה טרבלינקה, ושם נרצחו. עם תחילת הגירושים הוקם בגטו ארגון מחתרת לוחם ביוזמת נציגיהן של שלוש תנועות הנוער הציוניות השומר הצעיר, דרור ועקיבא. באוקטובר הצטרפה מפלגת פועלי ציון, וקם "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל, ZOB). כעבור זמן קצר הצטרפו אליו תנועות נוער נוספות ומפלגות לא ציוניות, כגון הבונד והקומוניסטים. מרדכי אנילביץ', בן 23, חבר השומר הצעיר, מונה למפקד האי"ל. תנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר הקימה גוף לוחם משלה, "הארגון הצבאי היהודי" (אצ"י, ZZW).
גרינשפן, שהייתה חברת מפלגת פועלי ציון שמאל, הצטרפה לאי"ל ונמנתה עם הקבוצה שלחמה באזור "המברשתנים" בגטו, שנקרא על שם בתי מלאכה למברשות שפעלו בו, בפיקודו של מארק אדלמן. בתקופת ההכנות למרד עסקה בהברחת נשק ופצצות אל הגטו ובגיוס כספים למאבק. בסרט "המורדים האחרונים", סרטם התיעודי מ־2006 של יעל קיפר־זרצקי ורונן זרצקי, המגולל את סיפור מאבקם ההרואי של לוחמי הגטו, סיפרה גרינשפן כיצד גייסה כספים באיומי אקדח: "היה לנו מודיעין. היו מאתרים את היהודים האמידים בגטו, אלה שיש להם בבית תכשיטים וזהב ויהלומים. היינו באים אליהם ומבקשים בטוב. פעם, פעמיים, שלוש. רצו - נתנו. לא רצו, נתנו גם כן".
החלטה הרת גורל
עם פרוץ מרד גטו ורשה תקפו מורדי הגטו, וגרינשפן ביניהם, את הגרמנים המופתעים באקדחים, בבקבוקי מולוטוב, ברימונים ובמוקשים. "מה שעבר עלינו לא ניתן לתאר במילים", הספיק לכתוב מפקד המרד, אנילביץ', בטרם נפל. "נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר. הגרמנים ברחו פעמיים מן הגטו... חלום חיי קם והיה. ההגנה העצמית בגטו הפכה לעובדה. ההתנגדות היהודית המזוינת והנקמה הפכו למעשה. הייתי עד ללחימה מופלאה ומלאת גבורה של הלוחמים היהודים".
ב-19 באפריל 1943, לאחר כמה שבועות של לחימה שהפתיעה את הגרמנים ובלמה את ניסיונותיהם לחדור לגטו, החליטה מפקדת הצבא הגרמני לחסל את הגטו בהרעשה ארטילרית והתקפות מן האוויר. כמו כן, החלו הגרמנים להצית ולפוצץ כל מרתף וכל בונקר שבו מצאו המורדים מחסה. הם הבעירו את בתי הגטו באופן שיטתי. אל הבונקרים והמקלטים, שבהם הסתתרו יהודים, הזרימו גז רעיל וזרקו פצצות עשן.
מפקדת מורדי הגטו החליטה לנסות להציל את הלוחמים שעדיין נותרו בחיים. על החילוץ דרך תעלות הביוב הופקד קאז'יק, שתיאר בעבר את רגע המפגש הגורלי עם גרינשפן בתעלות הביוב: "תעלת הביוב המרכזית בוורשה גובהה כשני מטרים, והשפכים זורמים בזרם אדיר; צריך היה מאמץ כביר להחזיק בצדי התעלות שלא להיסחף בזרם; צריכים היינו לזחול על גחוננו כדי לעבור בהן... הרגשתי איך הזמן אוזל. הגטו היה שרוף עד היסוד. ערימות של גוויות התגוללו ברחובות, בחצרות ובין עיי המפולת. התחלנו לחזור. תוך כדי הליכה הייתי מאותת בפנסי - שמא בכל זאת נותר מישהו ומסתתר כאן. לפתע שמעתי רחש בתעלה צדדית. נדמה לי שהבחנתי באור מהבהב. האם גרמנים הם אלה, או שמא יהודים? עצבי היו מתוחים עד קצה הגבול, האצבע ליטפה את הדק האקדח. אני מוכן לירות. משהו עצר בעדי. אני ממתין וחוזר על ססמת הארגון. המתח עולה... מהתעלה הצדדית מגיחה פתאום קבוצה של עשרה לוחמים שהכרתי. ביניהם, הראשונה שראיתי, הייתה פנינה גרינשפן. אתם יכולים לתאר לעצמכם מין פגישה כזו, פתאומית, בתוך תעלת הביוב?"
גרינשפן וכ-40 ממורדי הגטו עלו על משאיות שהמתינו בחוץ. אף שבתעלות נותרו עוד כמה עשרות לוחמים, קאז'יק לא היה יכול להמתין עוד, ומחשש שהגרמנים יחסלו את אלה שכבר יצאו, קיבל החלטה הרת גורל. הוא סגר את מכסה תעלת הביוב והבריח את גרינשפן וחבריה הניצולים. אלה שנותרו למטה בתעלות חוסלו אחר כך בידי הגרמנים. באביב 2010 הוקמה אנדרטה בפתח תעלת הביוב, המנציחה את מעשה הגבורה והחילוץ של מורדי הגטו.
גרינשפן עצמה הנציחה את קורותיה בספרה "ימינו היו הלילות" (הקיבוץ המאוחד, 1984), שם תיארה את רגע החילוץ מתעלות הביוב: "הייתי כל כך מדולדלת וכושלת עד כי בקושי עליתי בסולם המוביל למעלה ומצווים היו לסייעני במשיכה מלמעלה ובדחיפה מלמטה. רק כאן, לאורו של היום, יכולנו להיווכח מה נותר בנו מן המראה של בני אדם רגילים. אני עצמי, נוסף על הלכלוך שדבק בי כמו בכולם, מכוסים היו פני בפצעים. היינו כל כך מזוהמים ונעווי מראה שלא הכרנו זה את זה. בוקר של אביב קידם את פנינו. פנים של אנשים שאינם אלא צלמי בלהה. בעלותי למעלה ראיתי ליד הפתח שתי משאיות. היו אלה כלי רכב שבאו לקחתנו ולהוציאנו מן המקום... כדי שלא ישגיחו בנו בעוברנו בעיר, שכובים היינו על קרקעיתו של הרכב, זה ליד זה. וזה גל על גבי זה. כך עברנו על גשר הוויסלה, שם עמד משמר גרמני. הפקודה הייתה שאם אנשי המשמר יעצרו אותנו, עלינו להיכנס עמם בקרב. אך המשאית עברה ללא תקלה, וכך הגענו אל חורשות לומיאנקי, שם מצאנו חבורת לוחמים שגם הם עברו את תעלות הביוב".
בזאת לא תם מסע תלאותיה של גרינשפן. מהגטו הבוער הצטרפה אל שורות הפרטיזנים ביערות וישקוב. בסרט "המורדים האחרונים" מסופר הסיפור הבא: אחרי המרד, כשלחמו כפרטיזנים ביער, חולים, רעבים ומוכי קור וכינים, פשטו מדי פעם גרינשפן וחבריה על אחוזה חקלאית באזור כדי להביא מעט אוכל. ערב אחד, אחרי שאכלו, הסתירו את המזון שנשאר בתוך גזע עץ. בבוקר גילו שאחד מחבריהם, שהיה בתורנות שמירה, אכל את כל האוכל שהסתירו. במפקדה הוחלט לחסלו, והמשימה הוטלה על גרינשפן, שהאיש שחיסל את האוכל היה מפקדה הישיר. אך היא סירבה. "אמרתי להם: יש לי כדור אחד, אני לא אבזבז אותו עליו. שאני אהרוג יהודי? זה לא".
מקץ חודשים ארוכים של שהייה ביערות חזרה גרינשפן שוב לוורשה ונקלעה אל התופת של המרד הפולני. היא נאסרה בידי אנשי המיליציה הלאומנית "ארמייה קריובה" ועמדה בפני חקירות מתישות שמהן נחלצה ביד המקרה והנס. עם תבוסת הגרמנים נפגשה בוורשה עם השרידים המעטים מבין חברי הארגון היהודי הלוחם, שהפכו מאותו רגע עבורה למשפחה אחת, לאחר שהוריה, אחיה, אחיותיה וכל בני משפחתה נרצחו. בין חבריה הלוחמים, שרידי הארגון, היה גם ידידה הקרוב מימי הגטו והיער, חיים פרימר, שעמו יצאה בנתיבי הבריחה וההעפלה. ב־1945 התגשם חלומם הם הגיעו ארצה, וכאן הקימו את ביתם.
עם ניצולי הקבוצה של קאז'יק נמנו בין היתר מפקדה של גרינשפן, אדלמן, שנשאר בפולין, הפך לדמות מוכרת ונשא שם כמעט לבדו את מורשת מורדי הגטו. בין מורדי הגטו שעלו ארצה היו מאשה ויעקובק פוטרמילך, אנטק צוקרמן ובת זוגו צביה לובטקין, אהרון ומרים כרמי, סטפן גראייק, מבכירי מפלגת פועלי ציון בגטו, ואוסקר הנדלר, שלא היה לוחם, אבל היה "חבר נפש".
"בכל שנה, ב-18 באפריל, יום תחילת חיסול הגטו, הם היו מתכנסים בבית הורי ומעלים זיכרונות, ואני כילדה שמעתי את הסיפורים וגדלתי לאורם", מספרת נטע גולד, בתה של גרינשפן. "אבא שלי חיים נפטר בגיל צעיר, 52, וקאז'יק הפך עבורי לאבא, והוא אף הוביל אותי לחופה", היא מספרת.
מחלוקת היסטורית
בסרט "המורדים האחרונים" קבלו גרינשפן וחבריה על שלא זכו במדינת ישראל ליחס המגיע להם, בעוד שבפולין הם זכו בעיטור גבורה רשמי, "הנשר הלבן", מנשיא המדינה. מי שפעל לתיקון העוול היה אביעד יזרעאלי, עוזר למנכ"ל האגודה להתנדבות. "שמעתי את פנינה גרינשפן שואלת בכאב: 'למה אני צריכה לנסוע לקבל אות מהפולנים ולא מהמדינה שלי?' המשפט הזה לא נתן לי מנוח והחלטתי לעשות הכל כדי שמדינת ישראל תיתן להם את הכבוד הראוי", מספר יזרעאלי. הוא פנה לידידו המנוח ח"כ אורי אורבך, והשניים ארגנו במשכן הכנסת טקס מרשים שבו העניק יו"ר הכנסת דאז ראובן ריבלין את סמל ההתקוממות והגבורה היהודית בשואה ל־26 מלוחמי מרד גטו ורשה, שחלקם כבר לא היו בחיים.
על הטקס העיבה בשעתו מחלוקת היסטורית קשה בין קאז'יק לחבריו מאנשי אי"ל, ארגון יהודי לוחם, שלוחמיו באו בעיקר מקרב תנועות השמאל, ובין אנשי ימין, ובראשם שר הביטחון לשעבר משה ארנס, שטען כי בזיכרון הקולקטיבי ובאתוס הגבורה שהתפתח בעקבות מרד גטו ורשה קופח חלקו של ארגון אצ"י, ארגון צבאי יהודי, שלוחמיו באו בעיקר מקרב חברי התנועה הרוויזיוניסטית ובית"ר. "אמא כאבה את הסיפור הזה עד יומה האחרון והרגישה כי יש מישהו שמנסה לשכתב את ההיסטוריה ולפגוע בה ובחבריה", סיפרה הבת נטע. גם קאז'יק, בשיחת הטלפון שערכנו עמו, נשמע מריר וכועס על מה שנראה בעיניו כניסיון של כאלו, שלדבריו, כלל לא היו לוחמים לקחת ממנו ומחבריו את התהילה.
נטע, בתה של גרינשפן, מספרת כי אמה הקדישה שנים רבות מחייה למפעל ההנצחה, כשהופיעה בפני בני נוער וחיילים בקיבוץ לוחמי הגטאות ובבסיסי צה"ל. "מארק אדלמן סיפר את סיפור הגבורה של מורדי הגטו בפולין, ואמא לקחה את המשימה לספר את סיפורם לדורות הבאים בישראל".
גם נשיא המדינה ריבלין התקשר בסוף השבוע מהודו, שם הוא נמצא בביקור ממלכתי, כדי להביע את צערו על מותה של גרינשפן, והודיע כי יגיע השבוע לביקור תנחומים. "גיבורי גטו ורשה הם סמל לגבורה יהודית בימי השפל הקשים ביותר בתולדות עמנו", אמר ריבלין בעבר. "חובתה של מדינת ישראל, שאמנם לא קמה כפיצוי על השואה, אך על חרבות השואה, להוקיר את אלו שהראו לנו את הדרך שבה יקום עם משיברונו ויילחם על עצמאותו".