"ראיתי מוות מול העיניים". שרון (שם בדוי), 38, עוסקת בתחום הנדל"ן, גרושה, אמא לארבעה, מדרום הארץ. "התחתנתי מאהבה עם גבר, רופא במקצועו. השנה הראשונה לנישואים הייתה יפה, אחר כך חלה הידרדרות. זה התחיל באלימות נפשית. הוא היה מאוד קנאי, מאוד רכושני, דאג כל הזמן להרחיק אותי מהסביבה שלי, מהחברים שלי, ואפילו מאמא שלי. מכל עבודה שהייתי עובדת בה, הוא דאג להוציא אותי, והיה מאיים שאם אבגוד בו, יקרה לי כך וכך. זה המשיך באלימות מינית. הוא היה מכריח אותי לעשות דברים נגד רצוני, וזה היה נמשך שעות על גבי שעות. בתקופה הזאת לא ידעתי בכלל איך אני יכולה לקום ולעזוב, ולאן אני יכולה ללכת. הוא תמיד הטיל עלי פחד שבמחלקת הרווחה נמצאים האנשים הכי אכזריים עלי אדמות, ושאם אפנה לשם ייקחו ממני את הילדים. הוא גם כל הזמן איים עלי וסיפר לי מה יקרה אם אלך למשטרה. לכן המשכתי לסבול ולחיות איתו באותו בית. מרוב שהייתי 'מתכופפת', כבר בכלל לא הייתי שמה לב שאני 'מתכופפת'. כלומר, היו מחרבנים לי על הראש והייתי אומרת 'זה דבש'. הייתי ממש שפחה.
"לאט־לאט הוא פשוט דאג לסרס אותי. ואז הגיע גם השלב של האלימות הפיזית. פעם אחת הוא שבר לי אצבע, פעם אחרת חנק אותי עד שכמעט יצאה לי הנשמה, וערב אחד אפילו עינה אותי על כיסא הרופא שלו. הייתה לו קליניקה בתוך הבית, הוא הושיב אותי על הכיסא, קשר לי את הידיים, סתם לי את הפה, הידק את הראש למשענת של הכיסא עם אזיקון, ואז לקח סמרטוט, סתם לי את הפה ואמר 'מעכשיו תתחילי לעשות מה שאני רוצה'. הוא הוציא רובה פלסטיק ובתוכו בלון של גז מדמיע. ברגע שראיתי את הרובה, ראיתי מוות מול העיניים. הוא גם התחיל להסריט את הכל, התחיל לענות אותי, לתת לי מכות בבטן, כשאני נמצאת באותו זמן בתחילת הריון. הוא נתן לי מכות עם הרובה הזה, איים עלי עם כלי הרופא שלו, ואמר שהוא הולך לחתוך לי את הדגדגן ושאצא משם נכה. אמר שאם אני מוציאה הגה מהפה, זה ההגה האחרון שלי בחיים.
"התחננתי לנפשי. איבדתי תחושה של זמן, ובאיזשהו שלב הוא שחרר אותי. הייתי חצי מעולפת. הוא הוריד אותי מהכיסא ונתן לי שוקולד ומים כדי שארגע. וגם אחרי המקרה הזה עדיין נשארתי איתו. באותה תקופה גם שיקרתי לכולם. כל הפרצוף שלי היה מפוצץ ממכות, אז מרחתי מייק־אפ ואמרתי שנפלתי. הייתי כמו רוח רפאים שלא מחייכת ולא מדברת. שבועיים אחרי העינוי שעברתי על כיסא הרופא, הוא ניסה לשחזר את זה שוב. הוא הגיע עם אזיקונים ופלסטר, התחלתי לברוח ממנו, הוא רדף אחרי והתחיל לחנוק אותי. כבר ראיתי את הסוף שלי, ואמרתי בלב 'שמע ישראל'. כשהוא 'נרגע', הוא לקח פטיש והתחיל לנפץ את כל הבית. כיסיתי את הראש שלי עם הידיים, התכרבלתי כמו עובר והייתי בטוחה שהפטיש הזה יעוף גם לראש שלי. אחרי שהוא ניפץ את הכל, הגיעו הביתה הילדים. תפסתי אותם, פתחתי את הדלת והתחלתי לרוץ. בהתחלה בכלל לא ידעתי לאן אני רצה, ובסוף נחתתי בדירה הקטנה של אמא שלי. ואז שכנה דתייה שלה, שהיא אישה צדיקה, לקחה אותי יד ביד לרווחה. ברווחה הסבירו לי מה זה מקלט, והגעתי למקלט לנשים מוכות דתיות וחרדיות של עמותת 'בת מלך'. הייתי במקלט הזה במשך שנה עם שלושת הילדים שלי ובהריון מתקדם. שם גם ילדתי את הילד הרביעי. אני מגדירה את המקום הזה כטיפול נמרץ לנפש. היו תקופות שראיתי שחור, הייתי בתהום, כל כך היה לי רע שרציתי למות, לא יכולתי לחיות עוד רגע. כל הצוות של 'בת מלך' היו סביבי 24 שעות ביממה באהבה ובחיבוק.
"במהלך שהותי במקלט התגרשתי. אחרי שנה יצאתי משם עם הילדים, שכרתי דירה ופתחתי בחיים חדשים. הייתי עשר שנים בכלא בזמן הנישואים שלי, יצאתי מהכלא הזה והרווחתי את החופש שלי. אני מאוד רוצה שכמה שיותר נשים יהיו מודעות שהן לא צל של אף אחד, אלא אישיות בפני עצמן. וכמובן, שלא יתנו לאף אחד לפגוע בהן, אפילו לא במילה".
"הייתי פשוט ריקה מבפנים"
יעל (שם בדוי), 55, עוסקת בתחום הכספים, גרושה, אמא לבת, ממרכז הארץ
"בגיל 26 התחתנתי, כמו כולן, מאהבה. הייתי ילדה טובה מבית דתי, ואילו הוא היה חילוני. כבר בחתונה הוא והמשפחה שלו ניסו להמעיט בערכי. באלבום של החתונה, למשל, הכלה כמעט ואיננה, ובתמונות מככבים החתן, הוריו ובני משפחתו. ואז מתחילים החיים עצמם. אני הייתי משכילה יותר ממנו, זה כנראה איים עליו, ואז כל דבר הכי קטן ושולי, כמו למשל להזיז נייר ממקום אחד של השולחן לשני, הפך להיות מריבה. על כל דבר שהייתי עושה, הייתי מקבלת הערות כגון 'את לא בסדר', 'את לא שפויה', 'את לא מתפקדת כמו שצריך', 'האוכל שלך לא טוב'. זה היה מגיע למצב אבסורדי שהוא היה מביא סירים מהבית של אמא שלו, ואת האוכל שהייתי מכינה היה זורק מול עיניי לפח. אנשים מסביבי ראו שלא טוב לי, אבל אני לא ידעתי להסביר מה קורה לי וגם התביישתי לספר.
"במשך חמש שנים גם לא הצלחתי להיכנס להריון. כמובן, גם בזה הוא האשים אותי, אפילו שכל הבדיקות שלי היו תקינות. התחלנו בטיפולי פוריות ונכנסתי להריון מהפעם הראשונה. ואז הגיעו ההורים שלו ודרשו שאם ישאלו למה רק עכשיו אני בהריון, שאגיד שהבעיה הייתה אצלי ולא אצלו. בטמטומי הסכמתי והייתי מספרת לכולם שהייתה לי בעיה. ילדתי בת, ואז קרה 'הנורא מכל', כי מבחינתו ומבחינת משפחתו נולדה בת ולא בן, וזה רק הוסיף לחגיגה. נאלצתי לשמוע הערות כגון 'את לא בסדר', 'את לא מוכשרת', 'את אפס'. הייתי בבית עם תינוקת ועברתי התעללות נפשית. הרגשתי שאני רק הולכת ודועכת. אנשים חשבו שאני נמצאת בדיכאון אחרי לידה ולא באמת הבינו שרע לי בנשמה. כנראה בגלל כל המתחים שהייתי שרויה בהם, פיתחתי אסטמה. הייתי נורא עצבנית, אבל בבית הייתי מאוד שקטה, ממש כמו חתול שלו.
"הוא היה צועק עלי ועל הילדה, וכל הזמן גם ממשיך באמירות שלו שאני לא בסדר, שאני מטומטמת, שאני משוגעת, שאני לא שווה שום דבר, שאני לא יעילה. התחלתי להאמין שאני מטומטמת, שאני לא שווה שום דבר. הרגשתי שאני אפס שהולך ברחוב. הייתי פשוט ריקה מבפנים, האמנתי שאין בי שום דבר טוב. לא חשבתי לעזוב כי התביישתי. התביישתי להודות שנכשלתי. יום אחד היה לי כל כך רע שאמרתי לעצמי שאני מסיימת את החיים שלי, ושעדיף שאני אמות כי ממילא אני לא שווה שום דבר. מצאתי את עצמי במטבח, לקחתי סכין, רציתי לחתוך את הורידים, ואז הוא פתאום נכנס וצעק 'יאללה, תהרגי את עצמך, אולי כדאי כבר שתמותי כדי שיהיה שקט פה', ונתן לי סטירה. הסטירה הזאת בעצם גרמה לי להתעורר. באותו רגע פתאום אמרתי לעצמי שאני לא אמות, שאף אחד לא שווה את זה. קיבלתי כאילו הארה.
"יצאתי מהבית בעצבים, התקשרתי לאבא שלי ואמרתי שאני רוצה לעזוב. לקחתי את הילדה שלי, את הבגדים, הספרים והתקליטים, ואת כל השאר השארתי לו. עשר שנים סבלתי את ההתעללות הנפשית שלו. עכשיו אני מבינה שכנראה היה לי כוח סבל מטורף שפשוט דפק לי את החיים. התביישתי להודות שנכשלתי בחיי הנישואים שלי, פשוט התביישתי. נחשבתי לבת המוצלחת של ההורים שלי, זו שלמדה, התקדמה, ופחדתי לאכזב. כמו כן, אחת הסיבות העיקריות שכנראה לא התעוררתי קודם, הייתה העובדה שלא הייתה אלימות פיזית, אלא נפשית. באותה תקופה לא הבנתי עד כמה לאלימות הנפשית יש השלכות קשות. אחרי שעזבתי, די מהר התגרשנו. כיום אני אישה מאושרת, עושה מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה, אבל המשקעים כמובן עדיין קיימים. את סיפורי סיפרתי לאחרונה במסגרת מפגשי 'ביטחון בסלון' שערכה מועצת הנשים בעיריית בת ים. סיפרתי כדי לעזור לנשים שלא מבינות עד כמה אלימות נפשית היא חמורה, עד כמה היא שורפת והורסת אותך מבפנים. אלימות נפשית היא לא פחות חמורה מאלימות פיזית, והיא משאירה משקעים מאוד קשים. לכן, אישה שחווה אלימות נפשית, צריכה להגיד 'עד כאן', ולא להרשות לאף אחד לדרוס אותה ולעשות ממנה כלומניקית".
"בשבילי הוא היה השטן"
רותי (שם בדוי), 53, עוסקת בתחום הרפואה, גרושה, אמא לשניים, מאזור הצפון
"גדלתי בפנימייה. כשהייתי בת 16 וחצי, עברתי אונס קבוצתי ששבר אותי מבחינה נפשית. אחרי האונס עזבתי את הפנימייה. בגיל 18 פגשתי בחור שהיה מבוגר ממני ב־14 שנה. הייתי אז שבר כלי, וחשבתי שהוא חבר טוב ואוזן קשבת. אבל הוא ניצל את המצוקה שלי. יום אחד הוא פשוט אנס אותי והפך אותי לשפוטה שלו בכל מובן אפשרי. הוא פשוט קבע לי עובדות בכל תחומי החיים, ואפילו קבע תאריך לחתונה בלי לשאול אותי בכלל. התחתנתי איתו בגיל 19, והסיוט רק גבר והלך. הוא היה קנאי ועקב אחרי לכל מקום. אם הייתי מדברת עם בן אדם או נפגשת עם חברה, הוא ישר חשב שאני בוגדת. הוא תמיד היה צריך לדעת איפה אני נמצאת, מה אני עושה, עם מי אני מדברת. אנשים מבחוץ, כולל המשפחה שלו, חשבו שהוא מלאך. אף אחד לא ידע מיהו באמת. בשבילי הוא היה השטן.
"כל החיים שלי עבדתי, אבל הוא היה לוקח את כל הכסף שלי, ומקציב לי 20-30 שקלים ביום. וזה עוד לא הכל. רוב הזמן הוא היה חוזר הביתה מאוחר, כשאני כבר הייתי במיטה. ואז היה נכנס בו השיגעון שבגדתי בו. הוא היה נכנס לחדר השינה, מדליק את האור, מוריד ממני את השמיכה ואומר 'אני רוצה שתספרי לי עם מי היית, עם מי הזדיינת'. לא היה לי מה לספר לו, אבל הוא לא היה מפסיק. בסוף זה היה נגמר בכך שהוא היה אונס אותי בכוח. זה נמשך ככה לאורך שנים. היה לו גם ראש מאוד חולה בכל הקשור למין, והוא היה פשוט מתעלל בי מהבחינה הזאת. הוא לא היה מאפשר לי לישון בשקט, כל הזמן היה מאיים, והיה לי מאוד קשה לתפקד. הייתי נשואה לו 20 שנה וכל הזמן סבלתי את זה. לא היה לי אף אחד בארץ, אין לי משפחה, ופשוט לא היה לי למי לפנות ולאן ללכת. הייתי שבורה מבפנים. הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים היו הילדים שלי, האהבה שלי אליהם. למרות מה שעברתי, תמיד הייתי אמא טובה.
"באיזשהו שלב הרגשתי שאני פשוט לא מחזיקה מעמד. הייתי עובדת לא מעט שעות, ובסופו של דבר הפכתי להיות חולה פיזית ולא רק רגשית. זה היה ערב פסח, הייתה לי משמרת של 16 שעות, הרגשתי לא טוב, הלכתי לרופא, והוא ישר שלח אותי לבית חולים. היה לי ממש רע. ביקשתי מבעלי דאז שיביא את הילדים לבקר אותי, אבל הוא אמר שהם בכלל לא רוצים לראות אותי. נשארתי לבד בבית חולים, והרגשתי שהעולם סוגר עלי, שכאילו חונקים אותי ושאין לי יותר בשביל מה להחזיק מעמד. הייתי מאושפזת בקומה גבוהה, וניגשתי לחלון בכוונה לקפוץ. ואז פתאום צלצל הטלפון. זו הייתה חברה שלי. הרגשתי שהצלצול הזה כאילו העיר אותי. אמרתי לעצמי 'מה את עושה? איך את משאירה את הילדים עם הגבר הזה?'. החלטתי שאני הולכת להתגרש. אמרתי לו שזה נגמר, שאנחנו מתגרשים. ואז הוא צחק לי בפנים ואמר 'מי את בכלל? את כלום, את לא מסוגלת לעשות דבר כזה'. מאותו רגע ההתעללות שלו כלפי רק הלכה והתעצמה.
"הבנתי שזה או להישאר איתו ולמות, או לקום ולהילחם. בעזרת זוג חברים הצלחתי לצאת מהבית ולשכור דירה. ואז התברר לי דבר נוסף - שהוא הכניס אותי לחובות גדולים בבנק. בזמן הנישואים הוא היה מחתים אותי על כל מיני טפסים, ולכן באף בנק לא הסכימו לפתוח לי חשבון. ראיתי שאני לא מסוגלת להתמודד לבד מבחינה כלכלית ורגשית, והגעתי למקלט לנשים מוכות. הייתי שם ארבעה חודשים וחצי. אחרי שיצאתי מהמקלט, ניסיתי להתגבר בכוחות עצמי על כל הקשיים. ואז מספר שנים לאחר מכן נתקלתי בפרסום של עמותת 'רוח נשית', שמסייעת לנשים נפגעות אלימות להשתקם ולצאת ממעגל האלימות. הרגשתי שאני פועלת כמו איזה רובוט, וחיפשתי מקום שאוכל להרגיש בו שייכות. חיפשתי לדבר, לשתף, רציתי שיעזרו לי עם ההתמודדויות השונות של החיים. גם לא היה לי מושג איך אני מתחילה לבנות את עצמי מבחינה כלכלית. פנית ל'רוח נשית'. הם עזרו לי קודם כל בכך שהיו אוזן קשבת עבורי. נרשמתי גם לסדנת העצמה שלהם. בתום הסדנה קיבלתי מהעמותה מנטורית אישית, שוב למפגשים של פעם בשבוע למשך שנה. המנטורית עזרה לי לבנות את עצמי מחדש, להבין מה אני רוצה לעשות בחיים, למצוא עבודה ולדעת איך להתנהל נכון מבחינה כלכלית. המנטורית הייתה מדהימה, ובזכות העמותה חזר לי האמון בעצמי וביכולות שלי, מה שבעצם אף פעם לא היה לי. כיום אני מרשה לעצמי ללמוד ולעסוק בדברים שאני אוהבת. המסר שלי לנשים שעוברות התעללות, ולא משנה מאיזה סוג, הוא לא להישאר לבד. תמיד תדעו שיש למי לפנות. כמו כן, אל תפחדו מהפחד, כי הפחד הוא בעצם שמונע ממך לצאת מהמקום הנורא שאת נמצאת בו. תמיד תדעי, שמחר יכול להיות יום חדש".