לפני שנפגשנו עם מיכאל ביטון, ראש המועצה המקומית ירוחם, עשינו סיבוב ביישוב המתפתח. כשנכנס לתפקיד, לפני שש שנים, מספר התושבים היה 8,000. היום הוא כבר חצה את ה־10,000 והראש השאפתן מדבר על הכפלת הכמות. באנו לבחון מה מפעל הפיס עשה בירוחם, יישוב פריפריה, שעבור רבים מתושבי המרכז נחשב כסוף העולם שמאלה. אז נכון שלא היה אפשר להתעלם ממועדוני הנוער ומהיכל הספורט המרשימים, אבל כשישבנו ביטון ביקש להפנות זרקור דווקא לנקודה אחרת, שוברת שוויון מבחינתו. "הפעולות שמפעל הפיס עושה הן לא רק עזרה בהקמת מבנים, הן אפילו יותר דרמטיות בחייו של יישוב", הוא משוכנע. "פרויקט כמו ‘טרמינל עיצוב ירוחם'".



מדובר בתוכנית בחסות מפעל הפיס שמופעלת על ידי עמותת "לצאת מהקופסה", שמקדמת מעצבים צעירים ומבקשת להפוך את תחום העיצוב למנוע לשינוי חברתי וכלכלי. "זה בזכות מפעל הפיס", אומר ראש המועצה. "קבוצות של מעצבים צעירים באות לתקופה של חצי שנה, לחוויה של למידה. המעצבים משנים מקום, השראה, נוף. זה פרויקט שרץ כבר שנתיים, ומה שמדהים זה שחלק מהמעצבים אמר ‘נגור פה. נקים עסק'. זו פעולה שיכולה לשנות יישוב, לאו דווקא פיזית, אלא בעזרת ההון האנושי שאתה מביא למקום".



האמנים פועלים במבנה משופץ לא רחוק מבניין המועצה, וכבר נוצרו שיתופי פעולה, למשל בין מפעל חיפויי הקיר "רן–אל" שבבעלות רוני בן–ישי להדר תדהר, מהמעצבים שהגיעו, שילוב שהפך לשותפות דרך. "המעצב הביא ערך מוסף לעסק ונהיה שותף", הסביר ביטון את העיקרון. "יש כמה כאלה. אחד, למשל, עוסק ב'מיחדוש'. לוקח זבל ומכין דברים יפים כמו עציצים, צעצועים. זה חזון".



נשארים בבית


ביטון הוא יליד ירוחם. אף על פי שרבים מחבריו עזבו במשך השנים, הוא בחר להילחם על המקום שבו גדל. "כל חיי אהבתי את העיר", הוא אומר. "הייתי חניך בני עקיבא וחוגי סיירות. תמיד אהבתי את האזור. אנשים טובים גדלו כאן, אנשי מופת, רק שהרבה פעמים החלום שלהם היה המרכז. נגן הגיטרה אבי סינגולדה, השחקנית רובי פורת–שובל. האתגר של מקום כמו ירוחם היה ונשאר לחימה בהגירה השלילית. הרי היו שנים שאנשים טובים עזבו, מעטים הצטרפו ונשארנו בקיפאון דמוגרפי".



ביטון מספר שמשנת 1990 ועד 2010 נבנו עשרות יחידות דיור בלבד, כתוצאה מהפסקת זרם העלייה ומשום שהשוק הפרטי לא ממש התעניין באזור. להנהגת המועצה מונו ועדות קרואות בשל כשל ניהולי מתמשך.



"זה שילוב אובייקטיבי של עיר שנשאה בנטל קליטת העלייה", ביטון מסביר את הסיבות לדעיכה. "הייתה תדמית של הגירה שלילית ושהטובים עוזבים. לא היו פה תקווה וגאווה מקומית. היה משבר פוליטי שבו כל כמה שנים עף ראש עיר. אם לתל אביבים יהיה ראש עיר גרוע זה יהיה לא טוב, אבל לא נורא. בירוחם, דימונה, ערד, ראש עיר גרוע יכול לגרום לקריסת יישוב. יש אחריות לא רק לראש העיר, אלא גם לחברי המועצה, שתהיה פוליטיקה נורמלית".



ביטון הקים, עוד לפני שנבחר לתפקיד, עמותת צעירים שכוונתה הייתה להשאיר את בני המקום. "הקמתי את העמותה כדי שלאנשים פה יהיה מקום, יהיה בית, ויכולת לגייס משאבים. הם יעבדו עם מי שמגיע לעיר בגובה העיניים ולא שהחדש יגיד למקומי מה טוב עבורו. גם לבני המקום תהיה יוזמה".



היום ירוחם היא עיר שצעירים נשארים בה. אפשר למצוא בה רופאים, מרצים, חוקרים מהקריה למחקר גרעיני. "אם תשקיע רק בחינוך, תהפוך למנוע לייצור ולייצוא של הון אנושי", ביטון מבהיר. "איך משאירים? בונים הון חברתי. אנשים עם הון אנושי שמוכנים לחיות יחד ולעשות משהו טוב. מעודדים את בני המקום ואת החבר'ה החדשים לבוא ולהיות יזמי חינוך, חברה ועסקים ומנהיגים פוליטיים. מפעל הפיס משקיע איתנו בסטודנטים. פעם היו פה 50 והיום יש 400. חצי מהסטודנטים האלה נשארים לגור, וזו כבר הגירה חיובית".



ביטון מספר שמדובר בסטודנטים שלרובם יש מלגות, שיתוף פעולה של העירייה ומפעל הפיס. כל אחד מהם צריך לתרום לחברה במשך תקופת הלימודים. "יו"ר מפעל הפיס, האלוף במיל' עוזי דיין, נגיש, זמין ופותר בעיות", מסביר ביטון את החיבור. "אנחנו אומנם עיר קטנה, אבל הוא מקדיש תשומת לב ובכך מכבד את תושבי ירוחם. אומר שהחשיבות שלהם היא כמו של תושבי תל אביב. זה מסר חברתי. הפיס יותר חשוב לפריפריה, משום שלפריפריה אין קרקע ליזמות וכסף. את הקצאות הפיס הפריפריה ממנפת כדי להביא משרדי ממשלה ותורמים".



למה אתה מתכוון?
"למפעל הפיס יש אמות מידה. מקום כמו ירוחם, בגודלו, במצבו הסוציו–אקונומי, זכאי להקצאה של 1.2 מיליון שקל בשנה. מותר להשתמש בסכום לבנייה, לרכישת ציוד או לשיפוץ מבנה קיים. יש הגדרות לאן הכסף יכול ללכת. זו עזרה עצומה משני היבטים: ראשית, אנחנו בונים עכשיו בתים חדשים. אם לא יהיו גנים ובתי ספר, איך אני אאכלס אותם? הפיס עוזר למדינה להקים יותר מהר משהיא התכוונה. שנית, ההקצאה היא סכום יפה, לא עצום, אבל אני יכול ליזום איתה. אם רוצים גינה קהילתית, אני ניגש לגופים כמו כימיקלים לישראל וקק"ל כדי להשיג השלמות. הכסף של הפיס הוא תקציב חלומות, ערך מוסף למה שהתקציב השוטף אינו מאפשר. אנחנו הרי לא יישוב עשיר. מהתקציב השוטף אתה רק צריך לדאוג שלא יהיה מינוס. לנקות, לתחזק את הבסיס. מפעל הפיס משדרג כל מה שיש פה".



שוויון חברתי


ירוחם הייתה בעבר מקום צנוע בדרום. היום יש לה אגם תיירותי, בית מלון ובתים צמודי קרקע. ראש המועצה מתכנן גם לשפץ את המרכז הישן כדי שלא יהיו הבדלים גדולים, צריך שוויון חברתי. 10% מכל מגרש שנמכר מועברים לטובת הפרויקט.



"הרעיון הוא לצמצם פערים בחברה", מדגיש ביטון. "אני בונה 3,000 יחידות דיור חדשות ויש לי אלף משפחות נתמכות. אני צריך לייפות גם את החלק שלהן. עם הפיס אני בונה גינה קהילתית. לוקח מקום ששתלו בו לפני 50 שנה את הרדוף הנחלים, צמח רעיל שזקוק לנחל, ומשום שאין לו מים הוא נראה עלוב. אז מחליפים עכשיו את הגינה, שיגדלו שם נענע, שיבה, מרווה. התושב קוטף שיבה לכוס התה ולא מלכלך, כי הגינה שלו".



בירוחם 85% מבני הנוער זכאים לבגרות. אחוזים מרשימים יש גם בגיוס לצה"ל. כל הפרמטרים שגורמים לאנשים להרגיש גאוות יחידה. "אנחנו גדלים", אומר ביטון. "רוצים להכפיל את מספר התושבים, אבל סתם להכפיל לא מעניין אותנו. אנחנו רוצים לשמור על הקהילתיות והערבות ההדדית, לחדש את הישן שיהיה בעל אופי. לנגב יש הזדמנויות ובשורה, אבל יש גם אתגרים וחסמים. ההזדמנויות הן כמובן עתודות הקרקע הכי חשובות של המדינה. כשצפוף בכל מקום, פה אפשר לבנות ולהוזיל עלויות. רק שצריך גם תעסוקה, תיירות ותחבורה. אלו החלטות מדינה שבאר שבע תהיה בירת הסייבר ובנוסף בסיסי צה"ל יעברו לנגב. אם לא תנצל, זה יהיה חבל. צריך לגרום לאנשים להתפרנס בנגב ולא רק לגור בו".



ביטון צריך עזרה בשביל להשאיר את היישוב על המפה, למשוך גם את מי שהמרכז מפתה אותו. הוא יודע שבמפעל הפיס ימשיכו לעמוד לצדו, לא ישאירו אותו לבד במאבק. "מקום שיש בו מתנ"ס ופארק ודשא והוא לא עשיר, אבל מספר סיפור הצלחה, זוגות צעירים רוצים לגור בו", הוא משוכנע. "אצלנו בכל התחומים רואים טביעת אצבע של מפעל הפיס, שתמיד מוכן לעזור. לפעמים הבעיה היא כסף ולפעמים אחרי שיש כסף זו יכולת הניהול שתוקעת. חיבור נכון ביניהם, זו אסטרטגיה".