ההקפצה, הזירה המדממת והטיפול ברגע האחרון: כך ניצל רב"ט מיינץ

הידיעות מיום 31 באוקטובר התמקדו במוחמד תורכמאן, איש מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, שיצא ממונית סמוך למחסום פוקוס, ביציאה הצפונית מרמאללה, והחל לרסס ברובה קלצ'ניקוב את החיילים באזור. כמעט אף אחד לא התעכב על הידיעה בדבר שלושת החיילים הפצועים, אפילו שמותיהם לא הוזכרו. בכל זאת, אף אחד לא מת ומפצוע בינוני אחד כבר לא מתרגשים כאן. העיקר שהמחבל נוטרל וחוסל. סביב שולחן פיקניק בשילה הקדומה, אתר היסטורי בדרום השומרון, הפגשנו את רב"ט גלעד מיינץ, שנפצע באורח בינוני, עם שני הפרמדיקים, רס"ל נופר מגן וסמל יניב לויכטר, והחובש סמל דניאל ניסנברג, שהגישו לו את הטיפול הראשוני מציל החיים. פגישת מחזור כדי להציג רשומון על אירוע שהפך לחלק משגרת חיינו.

גלעד מיינץ התגייס לצה"ל בחודש אוגוסט 2015. הוא חשב תחילה לשרת בחיל מודיעין, אבל איכשהו מצא את עצמו במפקדת התיאום והקישור ברמאללה. מדובר ביחידה שחייליה עוברים הכשרה בת חודש וחצי ובסופה מוצבים בנקודות המעבר בין שטחי הרשות הפלסטינית למדינת ישראל. מחליטים מי רשאי להיכנס ומי לא. "חשבתי שזה יהיה מעניין לעבוד מול האוכלוסייה הפלסטינית ולראות את הצד השני. לדבר איתם ביום-יום זה מרתק", מיינץ מציג את עבודתו. "אנחנו מטפלים לרוב בהיתרים הומניטריים. בתי חולים, בקשות של מסחר, איחוד משפחות. אם ניתן יותר דגש בלהסביר לתושב מה אנחנו עושים ולמה, יכול להיות שהיחס שלו לצבא קצת ישתנה, יהיה יותר סימפתי, ונוכל למנוע את החיכוכים הבאים".

רק שביום שבו נפצע, מיינץ לא היה במשרד, כהרגלו, אלא ירד למחסום. בפיקוד המרכז העבירו לא מזמן פקודה שלצד החיילים שבודקים את הנכנסים יעמוד גם איש מפקדת התיאום והקישור. "זה אמור לעבוד כמו במחסום רגיל", מיינץ מסביר. "אם מישהו לא מבין למה הוא לא יכול לעבור, או נתקל בבעיה, אנחנו משמשים כגורם מייעץ לחיילים, מקור הידע שהם יכולים להיעזר בו".

לא רחוק

מחסום פוקוס שוכן ממש ליד ההתנחלות בית אל ומשמש במשך חלק משעות היום כמחסום VIP. נציגי ארגונים בינלאומיים, אנשי שגרירות ורפואה זוכים שם לקיצור הליכים. באותו יום עמדו במחסום, לצדו של מיינץ, שלושה חיילים מחטיבת הצנחנים. עבורו זו הייתה הפעם הראשונה שבה התנסה בתורנות. דווקא היה אקשן: פלסטינים תושבי ארצות הברית שרצו לצאת לסידורים, אזרחית רוסיה שגרה ברמאללה ועובדת במוזיאון ביריחו. מיינץ דיבר איתה ברוסית, שפה שהוא מכיר מהבית.

"לא היה מתח באוויר, או משהו כזה", הוא נזכר. "רוב החיילים שעובדים עם האוכלוסייה המקומית רגילים לראות את הפלסטיני, מבחינתי זו הייתה שגרה, אבל כמובן שאתה מסתכל כל הזמן לצדדים, בודק שאין סכנה כלשהי". האמבולנס של חטיבת בנימין עצר לא הרחק מהם. הוא היה בסבב מוצבים, מעקב שגרתי אחרי תנאי התברואה. סמל יניב לויכטר, הפרמדיק, ניצל כמה דקות פנויות כדי להצטרף לחבר'ה במחסום, שאל אותם מה המצב, אם יש חדש. רצה קצת למתוח איברים לפני שיחזור לאמבולנס וימשיך בדרכו.

בשעה חמש וחצי, כשהערב כבר ירד על המחסום, חיילים בעמדת הפילבוקס הבחינו באדם, שהתברר מאוחר יותר כאיש הביטחון הפלסטיני מוחמד תורכמאן, שירד ממונית ליד המחסום ובידו קלצ'ניקוב. "לא ראיתי אותו", משחזר מיינץ. "התחלתי לשמוע יריות ומהפילבוקס צעקו. מיד רצתי לתפוס מחסה מאחורי הבטונדות. ניסיתי לתפעל את הנשק וראיתי שאחד הכדורים של המחבל פגע ממש ליד המחסנית, השבית את הרובה שלי. הבנתי שהמחבל ירה עלי. לא הרגשתי עדיין את הפציעה, כי באותן דקות יש אדרנלין מטורף. יריות, אתה בורח, מנסה להסתתר, להגן על עצמך. יש פחד. כל הזמן הצצתי במטרה לבדוק שהמחבל לא מגיע, כי לא יכולתי להתגונן ולא ידעתי מה קורה עם שאר הצנחנים. רק כשהתיישבתי על המדרכה הבנתי שאני פצוע. כולי דם. רק אז הכאב החל להגיע. כאב חזק וחד".

תורכמאן לא ניגש למיינץ. הוא התקדם לכיוון עמדת הפילבוקס וריסס בקלצ'ניקוב לכל עבר. שני חיילים נפצעו קל מריקושטים לפני שהאיום חוסל. "אתה מחכה לעזרה ולא יודע אם המחבל מת או בא אליך", מיינץ מספר על תחושותיו. "זה כמו חלום, סיטואציה הזויה. לחץ, פחד, וכשאתה מבין שהסיוט נגמר והמחבל חוסל, יש הקלה, אבל גם הבנה לגבי מצבך הפיזי. עד אז לא היה אכפת לי אם אני פצוע, היה אכפת לי אם הוא יירה בי. צעקתי לעזרה. כל החלק התחתון בגוף היה כבר ספוג בדם. הרגשתי את הכאב, אבל באותן דקות לא היה לי מושג מהיכן הוא מגיע".

באותו זמן, באוגדת איו"ש שנמצאת כמה מאות מטרים משם, ישבה רס"ל נופר מגן בת ה-23, חיילת בצבא קבע, וניצלה את הזמן הפנוי כדי לדבר עם ידיד מהבסיס. "שמענו צרורות", מגן מספרת. "אנחנו רגילים ליריות מכיוון רמאללה, אבל לא לעבר הבסיס. הרבה פעמים חוגגים שם עם זיקוקים, או שיש ריבי חמולות. רק שהפעם משהו בירי נשמע מוזר. זה היה ירי חד וממש פה. הלכתי לחמ"ל, שם החלו להכריז פקודות והבנתי שיש פצוע במחסום פוקוס. אוגדת איו"ש עברה שנה מאוד לא פשוטה ומהבחינה הזו התחשלנו. אנחנו יודעים לשמור על קור הרוח הנדרש. יודעים שיש משימה - קודם כל לנטרל את האיום ולאחר מכן לטפל בפצועים. לקחתי את וסט המטפל הבכיר והתחלתי לרוץ לכיוון המחסום".

באותן דקות מכשיר הקשר כבר טרטר, הידיעות על הפיגוע רצו בכל האזור והגיעו גם לאמבולנס החטיבתי, שהיה במרחק של כמה דקות נסיעה, בהתנחלות כוכב יעקב. "כששמעתי על הפציעה, שאלתי את עצמי מי מאלה שעמדתי ודיברתי איתם רק לפני כמה דקות נפצע", מספר לויכטר, הפרמדיק שהיה באמבולנס. "באותה מידה זה הייתי יכול להיות אני. אז במי אני הולך לטפל? הפעלנו צ'קלאקות, נסענו מהר, וכשראיתי את גלעד ישר זיהיתי אותו".

לא לשקר

לויכטר ומגן הגיעו אל מיינץ כמעט באותו זמן. הם מצאו שם את קצינת הרפואה החטיבתית, שהגיעה ראשונה אל הפצוע והחלה בלחיצות על האזורים הפגועים כדי לעצור את שטף הדם. מיינץ נפגע משני קליעים, אחד בכל רגל. אחד פגע בירך השמאלית והשני בשוק הימנית.

"בהתחלה הוא נראה ממש לא טוב", לויכטר מספר. "לפני שאתה מכין את המכשירים יש לך אפשרות להבין באיזה מצב הוא. אם הוא חיוור, מזיע, אלו נורות אדומות. גלעד היה מאוד חיוור. שמנו יד על הדופק הרדיאלי, שנותן אינדיקציה לגבי לחץ הדם. היינו שלושה ולא הרגשנו את הרדיאלי. הגדרנו את גלעד כפצוע דחוף ולא יציב, רק כדי שלא נעריך אותו פחות מהמידה ונטעה בדחיפות". לויכטר החל להעניק טיפול ראשוני במקום. "הוא עשה לו פקינג על הירך", מגן מסבירה. "זו פרוצדורה שבה דוחפים תחבושת מיוחדת לתוך הפצע ומפעילים לחץ מבפנים כדי לעצור את הדימום. מקווים שהתחבושת תגיע עד לכלי הדם הפגוע ותחסום אותו".

מיינץ נאנק מכאבים "בהמתנה שהעזרה תגיע אתה מנסה להיות רגוע, ודווקא בטיפול הכל התפרץ", הוא מסביר. "הרי לא צעקתי או נכנסתי לפאניקה אחרי שירו בי. החזקתי את עצמי, זה לא פשוט, וכאן היה איזה פורקן. למרות זאת ניסיתי להיות כמה שיותר קואופרטיבי ולדבר עם המטפלים. סיפרתי שאני בהכרה ואמרתי שמה שהם צריכים, אני אעשה. מוות? אני חושב שאתה תרגיש כשהמוות יתקרב". בזמן שלויכטר טיפל בפציעה, מגן שימשה בתפקיד המרגיעה. "בהתחלה בדקתי את שאר חלקי הגוף, כדי לוודא שאין עוד פציעות", היא משחזרת. "אבל בסופו של דבר לא עומד מולי פצוע אלא בן אדם שנפצע. אני רואה את גלעד צועק ואמרתי שאטפל בו. אנחנו רוצים למנוע את הפוסט–טראומה, שחייבים להתייחס אליה מההתחלה. לטפל בנפש, לדבר עם הפצוע, להסביר מה קרה. דבר שני זה שיכוך הכאב. ראיתי שגלעד צועק ומתחיל קצת להתפרע, אז תפסתי לו את הראש ואמרתי 'גלעד, היה פה אירוע ירי, נפצעת ברגליים, אנחנו מטפלים בך, ניקח אותך לבית חולים'. ברוגע. אם לא אדבר ככה, הוא יילחץ".

לא משקרים לפצוע?

"לעולם לא. כמובן שמנסים לייפות את הדברים, אבל אף פעם לא אגיד לפצוע 'תהיה בסדר' כשאני יודעת שמפה הוא הולך לקבר. זה הגוף שלו, הפציעה שלו. אני באה לטפל בו, והוא צריך לדעת את מצבו. לומדים איך להגיד את זה בצורה הנכונה". בזמן שסיפרה והסבירה, מיינץ הביט במגן. אחר כך הוסיף: "יש להם תפקיד מאוד חשוב. לא רק פיזית אלא גם מענה פסיכולוגי. היום אני מאוד מעריך את זה". השניים סיפרו למיינץ שמעבירים אותו לבית החולים הדסה הר הצופים והודיעו במכשיר הקשר שהם יוצאים לדרך. באמבולנס חיכה החובש סמל דניאל ניסנברג. הם החלו לנסוע ומיד הלעיטו את מיינץ בהקסאקפרון, תרופה מעודדת קרישה, ובפלזמה, שגם היא תורמת לקרישה ומעלה את לחץ הדם.

הדרך היותר מהירה מבית אל לבית החולים בירושלים עוברת דרך אחד הכפרים הערביים, אבל לאמבולנס יש הנחיה לנסוע במקום רק בליווי כוח חמוש. באותו יום אמרו לאנשי האמבולנס שאפילו לא יחשבו להיכנס אל הכפר. צריך לעקוף אותו, משום שיש בו הפרות סדר. "אני זוכר שהאמבולנס נטה מצד לצד כשזרקו עלינו אבנים", מיינץ אומר. "לא יודע אם האבנים פגעו בנו", לויכטר מרשה לעצמו לצחוק. "האמבולנס הזה באופן כללי נוטה מצד לצד".

מה שמדהים הוא שלא מדובר בצוות רופאים מיומן ומנוסה אלא בשני צעירים. במהלך הגיוס, כשהציעו ללויכטר להיות פרמדיק, הוא ניגש לגוגל כדי להבין מה משמעות התפקיד. מגן בכלל לא הייתה בכיוון, שלחו אותה לשם ורק אחרי שקלטה מי נגד מי התמסרה למקצוע. עכשיו הם נסעו באמבולנס עם פצוע ירי ועבדו על אוטומט. "אין לחץ או היסטריה", לויכטר מספר. "אתה אומר 'תביא לי את זה', הוא אומר לך 'תביא את זה'. אנחנו מדברים הכי רגוע בעולם".

אתם חסינים?

מגן: "אני יודעת לנתק את הרגש, כי יש פצוע וצריך לטפל בו. אם אכנס למקום האמוציונלי ואחשוב במי אני מטפלת ומה יהיה איתו, זה ישפיע על הטיפול ואני עלולה לפגוע ולאכול את עצמי - למה לא נתתי את הטיפול המרבי. לכן אתה נותן את המקסימום. מרוכז רק בזה. בבית החולים, אחרי שהעברת את הפצוע לידיים מיומנות, אתה מתיישב ומתחיל לעכל את מה שקרה".

לויכטר: "אני חולק עליה. אני לא חסין. טיפלתי בהרבה אירועים אזרחיים, אבל כשיש חייל, אתה עובד פול כוח ורוצה לעזור, כי באותה מידה זה הייתי יכול להיות אני".

מגן מסתכלת עליו ונאנחת. היא אומנם צעירה, בראשית דרכה, אבל השנים האלה, בגזרה הקשה, גרמו לה לראות כמעט הכל. "אני כבר ארבע שנים חווה את הפיגועים", היא מספרת. "יכולה לצאת איתך עכשיו לטיול על ציר 60 ולספר 'פה הייתה לי תאונת דרכים, פה היה פצוע כזה, שם רכב התנגש בבטונדה, פה דרסו, שם דקרו'. אני חסינה עד שיבוא משהו שישבור את החומה, ואי אפשר לדעת. אחרי שנתיים, כשהייתי בטוחה שאני ברזל, היה אירוע שריסק אותי. זה פחות עניין המוות אלא איך הוא קרה. אירוע שחלחל יותר מכולם, אבל אתה לומד לא לרדת למטה אלא רק לעלות משם".

לא להירדם

במחסום חיזמה המתינו לאמבולנס ובו מיינץ הפצוע שישה אופנועני משטרה כדי לסייע להם להגיע לבית החולים בזמן. "עוד לא יצא לי לראות דבר כזה", לויכטר מודה. "ההרגשה הייתה שברגע שהאיום נגמר כולם מתעסקים בלהביא את גלעד בשלום ובמצב טוב. בערך 20 דקות של נסיעה, אולי טיפה פחות. הזמן עבר מהר, לא היו פקקים". באמבולנס, בכל פעם כשמיינץ ביקש לעצום עיניים, העירו אותו, רצו שיישאר בהכרה. ניסנברג החובש מספר: "כשאתה מרגיש שהפצוע קצת מעורפל, אתה מנסה לדבר איתו, כדי להשאיר אותו איתך". לויכטר מוסיף, "זה לא יעזור אם אעיר אדם מחוסר הכרה. אני רוצה לראות אותו ער עד שהוא מאבד הכרה, ואז אני יודע שעברנו למצב אחר".

באותן דקות, בבית משפחת מיינץ בנתניה, אמו של גלעד החלה לדאוג. היא הרי החליפה מסרונים עם בנה זמן קצר לפני כן, סיפר שהוא נמצא במחסום, ועכשיו הידיעות בכל אתרי החדשות דיברו על פיגוע והוא לא עונה בסלולרי. "היא נכנסה ללחץ והתקשרה לחברה שעובדת בבית החולים, ביקשה שתברר עלי", מיינץ מספר. "החברה הרגיעה אותה, אמרה שמצאה אותי. ממש באותו זמן התקשר גם המפקד שלי כדי לעדכן אותה. אני צלצלתי אולי שעה וחצי אחרי הפיגוע. אמרתי 'הכל בסדר. מטפלים בי ומצבי יציב. אל תדאגי. תרגיעי את כולם'".

מגן אומרת שאולי היה הפעם בלגן בגלל הטיפול האינטנסיבי, אבל בדרך כלל היא זו שמתקשרת למשפחה. "צריך לדבר עם ההורים בזמן הנכון", היא אומרת. "במידת האפשר, ואם אין לי מה לעשות, אני מתקשרת ומספרת לאט ובזהירות שאני הפרמדיקית שמפנה לבית החולים והפצוע מבקש שתגיעו. אני משתדלת שלפחות ישמעו את קולו, 'היי אמא'. בדרך כלל המחשבה הראשונה של ההורים היא שהילד מת. אתה אומר להם 'לא, הוא כאן ומצבו לא טוב, כי הוא פצוע, אבל אנחנו בשליטה'".

בבית החולים שטפו את פצעי הירי של מיינץ. ערכו בדיקת C.T כדי לוודא ששני כדורי הקלצ'ניקוב לא נשארו בגוף ולא פגעו בעצמות ובאיברים חיוניים. משם הוא עבר לטיפול בחדר ניתוח. מיינץ זוכר שרעד הרבה, לא הפסיק לרעוד. אחרי כשבוע של אשפוז שוחרר לביתו. "אחד הדברים המרגשים שעברתי באשפוז היה המפגש עם הפלסטינים, שאני או חברי נתנו להם את האישורים להגיע לטיפול. זה היה כמו סגירת מעגל", הוא אומר.

לא לעצור

מיינץ בן ה-19 לא רצה לקיים את המפגש עם הפרמדיקים ליד המחסום שבו נפגע, לכן קיימנו את השיחה בשילה הקדומה, שרחוקה משם כ-20 דקות נסיעה. הוא הגיע למפגש בצליעה, התקשה ללכת, ונראה שיעבור עוד זמן מה עד שיחזור לעצמו. "אני מאוד מעריך אותם", הדגיש. "הם מהאנשים היותר מקצועיים שפגשתי. העבודה תחת לחץ זה אחד הדברים שהכי חשוב לעשות ויש לי הרבה מה לקחת מאותו אירוע. הם טיפלו בי, פסיכולוגית ופיזית".

תחזור יום אחד למחסום פוקוס?
"לא קל לשוב לגזרה שבה נפצעת. יש תמיד מחשבות וזיכרונות, אבל אני משתדל לאסוף את הכוחות ולהתמודד. אני מנסה ככל האפשר לחזור לשגרה ולהמשיך. זה חשוב. הרי כשאתה שומע על פיגוע זה תמיד עובר לך ליד האוזן, החיים נמשכים, ולצערי גם הפיגועים יימשכו".