"החשש שלי הוא שאנשי מחקר יפחדו לומר דברים ויפחדו לחשוב, כדי לא לסכן את עצמם באמירתם, וזה יפגע ביכולתם לחשוב ולחקור כמו שצריך, והרי המחשבה היא הכלי שהמחקר עובד איתו", אומר פרופ' חיים גנז, מרצה למחשבה מדינית מאוניברסיטת תל אביב. "חופש הביטוי האקדמי, האמנותי והפוליטי צריך להיות נרחב ובכל מקום. יש מנגנונים פנימיים בפקולטות שלא מאפשרים לנו להגזים, והגיוני שאנשים יבטאו את תחושותיהם".
הרקע לדבריו של פרופ' גנז, הוא החלטתו של שר החינוך נפתלי בנט מהשבוע שעבר, בכובעו כיושב ראש המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), למנות את פרופ' אסא כשר לגבש המלצות לכללי אתיקה למוסדות להשכלה גבוהה.
צעד זה נעשה בעקבות הטענות הרבות שנשמעו בשנים האחרונות מצד ארגוני ימין על פוליטיזציה באקדמיה, והוא נועד, ככל הנראה, לצמצם את ההשפעה הפוליטית של השמאל בקמפוסים. בכתב המינוי ששלח בנט נכתב כי “לאחרונה מגיעות אלי תלונות רבות בדבר תופעות מתמשכות של חפיפה בין פעילות אקדמית לפעילות פוליטית. כפי שבא לידי ביטוי גם בהחלטות עבר של המועצה להשכלה גבוהה, יש למנוע מצב שבו סטודנטים או מרצים יסבלו מדחייה, השתקה, הדרה או אפליה בשל זהותם או בשל השקפותיהם האישיות, ובכלל זה עמדותיהם הפוליטיות”.
אך המרצים במוסדות להשכלה גבוהה מסרבים ליישר קו עם הגזירה. יותר מ-500 מהם כבר חתמו על עצומה נגד המהלך, שבה הכריזו כי "נתעלם לגמרי ממסקנות ועדת כשר... לשלטון אין שום סמכות לקבוע כיצד להתבטא באקדמיה".
"המהלך הזה הוא בפירוש ניסיון להטיל מגבלות על החופש האקדמי, זה איום ונורא, אין מילים", אומר פרופ' גנז. הוא מסכים שישנם אנשי אקדמיה שמעירים הערות שאינן במקומן, אבל לטענתו, העובדה הזאת לא אמורה לגרום לפוליטיקאים לחוקק חוקים בעניין הזה. "יש לכך אמצעים לא משפטיים, לא התקנת כללים או חקיקת חוקים, אלא ביקורת במסגרת הקהילה והמוסד", הוא אומר.
"זה מנוגד לרוחה של האקדמיה. חופש ביטוי הוא זכות שמאפשרת גם התבטאויות שקריות או פוגעניות. צריך לעשות הבחנה בין מרצה שלא מלמד את מה שהוא צריך ללמד כי הוא עוסק בפוליטיקה לבין מרצה שמעיר הערות פוליטיות לחלל האוויר, שזה אנושי. מרצה הוא מורה דרך ואינטלקטואל, שאמור להיות המצפן של החברה".
לא תינוקות של בית רבן
החופש האקדמי נחשב לנשמת אפן של האוניברסיטאות. הוא נועד לאפשר מחקר והוראה, לבחון את הידע הקיים, לערער על מוסכמות ולהטיל ספקות. הבטחת קיומו המוסדי עוגנה בהחלטת הממשלה בחוק המועצה להשכלה גבוהה (1985). "מוסד מוכר הוא בן חורין לכלכל ענייניו האקדמיים והמנהליים, במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו", נכתב בסעיף 15 בחוק.
אך לצד החוק שנועד לאפשר חופש אקדמי, מתנהל בשנים האחרונות מאבק נגד חדירת הפוליטיקה למערכת החינוך. במסגרת מאבק זה עלתה לכותרות פסילתו של משרד החינוך את הספר "גדר חיה" מאת דורית רביניאן, המתאר רומן בין יהודייה וערבי, להוראה בתיכונים בטענה שהוא מעודד התבוללות.
כמו כן, משרד החינוך ניסה החודש למנוע מהרצאה של "שוברים שתיקה" להיערך בגימנסיה הרצליה בתל אביב בטענה שמדובר ב"חומרי הסתה". שבוע לפני כן הוזמן מנהל תיכון "אדם" בירושלים לבירור במשרד החינוך בעקבות הרצאה של "שוברים שתיקה" שנערכה בבית ספרו.
"אני מלמד בין היתר פילוסופיה פוליטית", אומר פרופ' דוד אנוך מהחוג לפילוסופיה והפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, שאף הוא חתום על העצומה. "מה בנט מצפה ממני ללמד בקורס כזה אם לא פוליטיקה שמתרחשת במציאות שבה אני ותלמידי חיים? אם לא אוכל לדבר על הערכים שבהם אני מאמין, זה יהיה לעשות שקר בנפשי. תלמידי אינם תינוקות של בית רבן ולא יהיו מושפעים מדעותיי. מעבר לכך, חיפוש פשוט בגוגל, אפילו במהלך השיעור שלי, יוכל לחשוף בפניהם את הדעות שלי. אני לא מסתיר אותן".
מדוע אתם יוצאים נגד הקוד האתי? מה כל כך רע בו?
"לא כל נושא ראוי להסדרה בכללים רגולטוריים מלמעלה. בעניינים מסוימים ניסיון ההסדרה יגרום יותר נזק. נזק של השתקה. תחשבי על הצעדים שכבר מתרחשים, כמו למשל להביא לבירור מנהלי בתי ספר שהזמינו את ארגון 'שוברים שתיקה'. המנהל הבא, שהוא אדם עסוק ואין לו זמן להגיע לבירורים, לא ייתן לארגון לדבר בבית ספרו. אם את מרצה צעירה ללא קביעות, תעדיפי לשתוק. הבעיה השנייה היא היעדר השיתוף. בשום שלב לא הייתה התייעצות עם אף אחת מהאוניברסיטאות. בנט הוציא בלון ניסוי לתקשורת, ואנחנו לא יודעים אם המטרה היא להנפיק מטרות מחייבות, ומאיזו סמכות".
בארגוני הימין כמובן רואים את הדברים אחרת. "גם לחופש אקדמי יש גבולות וגם לחופש הביטוי יש גבולות", אומר אלון שוורצר, ראש אגף מדיניות בארגון "אם תרצו", שמוביל בשנים האחרונות את הקו נגד הפוליטיזציה באקדמיה. "באוניברסיטה ציבורית שמקבלת כסף ציבורי לא יכול להיות מרצה שקורא לחרם על ישראל. יש פה שורה של אנשים שמנותקים ממה שקורה ולא רוצים לשמוע ביקורת".
אותם מרצים טוענים להשתקה.
"לפני שמונה שנים למדתי פוליטיקה וממשל באחת האוניברסיטאות. המציאות ההזויה הייתה שרוב רובם של המרצים במחלקה היו פעילים בארגוני שמאל קיצוניים והעבירו את האג'נדה שלהם בשיעורים. יש הדרה של הקולות הציוניים. זה לא ששומעים כמה קולות באקדמיה, אלא קול אחד".
הסטודנטים הם ילדים גדולים. לא נראה לי שהרצאה אחת יכולה לשנות את דעתם.
"קחי, למשל, שיעור שעוסק בלאומיות. המרצה מביא תיאוריות שגורסות שזו המצאה מודרנית. חשוב ללמוד את התיאוריה הזאת, אבל להביא גם את הדוגמאות ללאומים שקיימים אלפי שנים. בעצם בשיעור כזה אומרים לנו שהעם היהודי הוא קהילה מדומיינת. זו דוגמה אחת ממה שקורה בפקולטות השונות. לסטודנטים נמאס לשמוע רק קול אחד".
יכול להיות שסף הרגישות שלכם גבוה מדי? הרי המטרה של הוראה אקדמית היא ליצור ריחוק ביקורתי בין הסטודנטים לרעיונות שלהם.
"הדברים מגיעים לרמה כזו שיש מרצים שמכנים אותנו 'חלאות' וקוראים לפוצץ את הפעילות שלנו. אף אחד לא עדין נפש ולא מתרגש מדברים של מרצה כזה או אחר. יש מרצים שמזוהים עם השמאל הקיצוני ונותנים במה לכל הדעות ויש מרצים שסטודנטים ימניים מפחדים לדבר בשיעורים שלהם, שלא מרשים לסטודנטים להקליט או לפתוח מחשב. הכוונה היא לא להשקיט את המרצים, אלא לחזק את הסטודנטים ולתת להם ליהנות מהחופש הביטוי ושהאוניברסיטאות יהיו פלורליסטיות יותר".
לגשר על הפער
הניסיון למנוע פוליטיזציה באקדמיה אינו ייחודי לישראל. כדי למנוע אפליה פוליטית בקמפוסים בארצות הברית ניסה פרופ' דיוויד הורוביץ לקדם חקיקה של Academic Bill of Rights שכוללת בין היתר את זכות הגישה לקשת רחבה של גישות, זכות הסטודנט להיות מוערך על פי הידע שלו ולא על פי אמונתו הדתית או הפוליטית או שתיהן והזכות של הסטודנט להימנע משיעורים של מרצים שמביעים דעות בנושאים שנויים במחלוקת שאינם קשורים לשיעור. הקמפיין זכה להצלחה חלקית במסגרת "חוק הנגישות וההזדמנויות במוסדות להשכלה גבוהה" שעבר בסנאט האמריקאי ב־2006.
בקוד האתי של המכללות והאוניברסיטאות האמריקאיות, שפורסם באותה שנה, נכתב כי האחריות האקדמית דורשת מהמרצים להיות פתוחים לביקורת של עמיתיהם ושל הציבור ובעיקר לבסס את טיעוניהם של ראיות. אולם כפי שכותב פרופ' אמנון רובינשטיין במאמרו "חופש הביטוי אקדמי" מ־2010: "בעניינים חברתיים ופוליטיים אין שום הסכמה מהי אמת או אי אמת, ודברים אלו נכונים שבעתיים לגבי חברה שסועה כמו ישראל".
בשנת 1997 פרסם ארגון אונסק"ו שורה של המלצות בדבר מעמדם של אנשי סגל במוסדות להשכלה גבוהה ברחבי העולם, וטען בין היתר כי סגל ההוראה האקדמי זכאי לחופש המחשבה, ושאין לפגוע בזכויותיהם לתרום לשינוי חברתי באמצעות ביטוי חופשי של עמדותיהם בדבר מדיניותה של ממשלתם.
למרבה ההפתעה, בין התומכים בהגבלת חופש האקדמי ישנם גם מרצים. "לאחרונה אמרה מרצה בארצות הברית בשם אולגה קוקס שניצחונו של דונלד טראמפ הוא פיגוע טרור", אומר פרופ' גוסטבו פרדניק, מרצה לפילוסופיה יהודית. "בדקתי מה תחום העיסוק שלה וראיתי שהיא מרצה לסקסולוגיה בחוג לביולוגיה. למה מישהי כזו יכולה לנצל את הבמה שניתנה לה ולהטיל אימה על הסטודנטים ביודעה שאף אחד לא יכול להתנגד לה?"
לדברי פרדניק, המצב בישראל דומה לזה שבארצות הברית: "יש א-סימטריה ברורה בארץ בפרט ובמערב בכלל בין רצון העם לבין האקדמיה והאליטה האינטלקטואלית, שטועה כל הזמן, אבל מייחסת לעצמה צדק. הפער ברור, והקוד יתרום כדי לגשר עליו".
אתה לא חושש שהכללים החדשים יגרמו להשתקה של הקולגות שלך?
"מה זה להשתיק? את לא רוצה להשתיק פרופסור שמנצל את הבמה כדי לצאת באמירות שמפלות נשים? יש גבולות. חופש אקדמי הוא מצוין כשמדובר בעניינים אקדמיים. אף מרצה לא זכאי להביע דעות שאינן אקדמיות. הקוד האתי הוא צורך השעה. באוניברסיטאות מקובל שאם אתה מרצה לביולוגיה ומביא רעיונות שמאלניים זה בסדר, אבל אם אתה מרצה למדעי המדינה ומביא רעיונות ימניים, אתה פשיסט. בזמן הסכמי אוסלו, למשל, אי אפשר היה להגיד שאתה נגד, זה היה כתם בל יימחה. הלוואי שהקמפוסים היו מרחב להחלפת רעיונות בכבוד הדדי, אבל רוב המרצים הם שמאלנים. אם לא יהיה קוד אתי שינהל את זה, המרצים ישכפלו את עצמם כפי שהשופטים בבית המשפט העליון שכפלו את עצמם".
אולי כדאי שהאוניברסיטאות יגבשו בעצמן את הקוד האתי, וכך אם יהיה מרצה שיתבטא בצורה לא הולמת, יטפלו בכך בקמפוס.
"הסטודנטים לא יעזו להתלונן. ככל שהמרצה מיליטנטי, הוא מטיל אימה, והסטודנט לא רוצה להתעמת איתו. צריך לזכור: זה לא שהבית היהודי או הליכוד ינסחו את הקוד האתי. הוא ינוסח על ידי אנשים מכל הגוונים. אלה שיוצאים נגד הקוד לפני שהוא קיים רוצים לשמור על הזכות לומר את מה שעל לבם, אפילו שזה נוגד את מעמדם. הם משאירים את הקמפוסים כשטח כבוש".
אלא שיש מי שמאמין שפוליטיקה ואקדמיה תמיד ילכו יחד. "בעקבות ניסיון ההפיכה שכשל בטורקיה לאחרונה, אחד הדברים הראשונים שעשה ארדואן היה לפטר את כל הדיקנים", מזכיר פרופ' אנוך. "האוניברסיטאות הן כר של תפיסות פוליטיות, ושלטון שמכיר בערך הפרט והחשיבה מעריך את זה. שלטון שמפחד מאוניברסיטאות ככר של תפיסה פוליטית הוא בדרך כלל לא שלטון טוב".
שר החינוך נפתלי בנט בחר שלא להגיב לכתבה.