מחלון משרדו של עו"ד דן עופר רואים היטב את גלי הים הנשברים על חופיה של תל אביב. ימים בהם העננים שחורים והגשם לא מפסיק להכות. חורף קודר כזה תמיד מזכיר לעופר את מה שקרה לפני 40 שנה, ב־3 בינואר 1977, חמישה קילומטרים צפונית מכאן, בחוף תל ברוך. הרחק משאון העיר, ביום סוער במיוחד, במכונית הוולוו הממשלתית, אביו, שר השיכון אברהם עופר, הצמיד אקדח לרקתו ולחץ על ההדק.
“התאבדויות לא קשורות לאשם או לחף מפשע, הן קשורות לאובדן עולמך", הסביר דן כשנפגשנו. “המקרה הכי נפוץ זה בני זוג. בגידה, נטישה ואז או שמתאבדים בעצמם או שרוצחים ומתאבדים, אבל הרקע הוא שבר גדול. זה מה שקרה לאבא. הוא הבין שתוך זמן קצר יצולם נכנס למתקן משטרתי למטרת חקירה, כמו שאולמרט צולם עשרות פעמים, והכותרות יהיו ‘ידלין ככה, עופר ככה'. יתחילו לשאול איך ממשכורת של שר אפשר לקיים שתי משפחות. הוא הבין שמבחינת הדימוי העצמי עולמו נחרב. הקריירה הפוליטית, המשפחה".
סיפורו של עופר מתאים לספר רב־מכר, לסרט הוליוודי. יש בו מכל טוב ובשפע. שר שמחזיק מאהבת ומתנהלת נגדו חקירה בנושא שחיתות. עיתונאי שחוקר במרץ, איש משטרה בכיר שמנסה לצוד, ולחץ שהולך וגובר, כשמוזיקה דרמטית מובילה אל הסוף הטרגי. לפני כשנה הלכה לעולמה שושנה, אשתו של אברהם עופר, בגיל 92. עד יומה האחרון הייתה חזקה וצלולה. באותו בוקר התכוננה לצאת להרצאה שגרתית בבית האבות “משען", אבל נפלה ומתה.
במשך שנים היו אלה שלושת ילדיה, אבל במיוחד דן, הבכור, שאספו חומרים רבים במטרה לטהר את שמו של האב, שלטענתם היה ונשאר חף מפשע. הבנים חיכו עד שאמם תיפרד מהם כדי להעלות אתר אינטרנט “אברהם עופר - בעיני הבן" ושם הם מגוללים את סיפור העלילה, באופן ממוסמך ומנומק, ומסבירים מדוע לדעתם נעשה עוול גדול לאביהם.
“הייתי בן 32 כשאבי התאבד וידעתי שיש גברים שמנהלים פלירטים וחיים כפולים", דן מתנער מהר מאוד מהתמימות. “אמוציונלית, הרצון לנקות אותו היה יותר חזק מהכעס למה הוא חי ככה. אמי ידעה אבל לא הזכירה ותמיד התאבלה על מותו. היא חיה את תפקיד אשת השר, אשתו של אברהם עופר, והדחיקה את חייו הכפולים. כל הזמן הייתה שואלת ‘נו, מתי אתה יוצא עם התחקיר על אבא?'. לא סיפרתי לה על ההתקדמות. לא רציתי שהיא תלחץ, כי אני לא יכול בלי לספר את סיפור חייו המלא".
מפא"יניק בדם
אברהם עופר היה מה שנקרא מפא"יניק בדם. עשה את דרכו למעלה אחרי שבין היתר שימש כמזכיר המפלגה במחוז תל אביב, הקים את מועצת הלול בתנובה, וכיהן כמנכ"ל החברה ההסתדרותית שיכון עובדים. ב־1969 נבחר לכנסת מטעם המערך וחמש שנים לאחר מכן מונה לשר השיכון בממשלתו של יצחק רבין.
“ראינו אותו רק בשישי ושבת. באמצע השבוע הוא אף פעם לא הגיע הביתה לפני שהלכנו לישון", דן מספר. “גם אז, בשבתות, בשבע בבוקר, כבר היה בדרכו לכפר סבא, לפגוש את פנחס ספיר, וכשחזר היה מתחיל המילייה שלו להגיע. לא היינו מבזבזים את היום על טיולים ופנאי. רק בשישי בערב הייתה ארוחה משפחתית. אסור היה לצאת מהבית לפני השעה עשר. איש מלא כרימון, תמיד עם ספר ביד, מקובל מאוד על הבוהמה".
איך הוא היה כאב?
“קשוח, קפדן. מאוד כעוס כשהיינו מביאים ציונים שלא סיפקו את רצונו. דווקא המקצועות ההומניים היו חשובים לו. אמר ‘אדם צריך להיות בן אדם ולהשקיע ברוח'. ישר כמו סרגל. אחת מחוויות הילדות המכוננות הייתה כשהייתי בן 10, אולי 12. אני ואחי גנבנו קרשים מבניין כדי לבנות שולחן פינג־פונג. כשאבא ראה את השולחן, השאלה הראשונה הייתה ‘מאיפה הקרשים?'. נאלצנו להודות והוא לקח אותנו באוזניים לקבלן. היינו צריכים לעבוד שנה שלמה כדי להחזיר. מי שהכיר אותו מקרוב ידע שהוא נקי כפיים".
היה יכול להגיע יותר רחוק בפוליטיקה?
“לא יודע אם היה מגיע לראשות הממשלה, וגם אם המפלגה הייתה זוכה בבחירות של 77'. אני לא מאמין ששמאלן כמוהו היה מצליח להתקדם מעבר לתפקיד הביצועי של שר שיכון, או אולי מסחר ותעשייה. לא מעבר לזה".
המותג המצליח “אברהם עופר" החל למעשה להתפרק בספטמבר 1976, כשהממשלה המליצה על מינויו של אשר ידלין, מבכירי תנועת העבודה, לתפקיד נגיד בנק ישראל. החלו להופיע אז רעשי רקע צורמים במיוחד בשורת תחקירים שפרסם עיתונאי “העולם הזה" יגאל לביב. “התחלתי עם ידלין בגלל חומר שהעבירה לי המתווכת חוה ארליכמן, שעבדה עם אשר בעסקאות נדל"ן", סיפר השבוע לביב. “זיגל (חוקר המשטרה בנימין זיגל - א"ל) התעורר כי ידע שיש לו חומר שהעברתי שנה לפני. חומר שקברו אותו במגירה ולא הסתכלו עליו". היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים, אהרן ברק, עדכן את שר המשפטים בהעמקת החקירה נגד ידלין בנוגע לעסקאות נדל"ן שבוצעו כשהבכיר שימש כמזכ"ל חברת העובדים, ארגון הגג של ההסתדרות הכללית.
“אם אתה חוקר את תקופת מפא"י, או מפלגת העבודה, חוץ מהמקרה של ידלין לא היו מקרים של שחיתות אישית", דן מסביר. “הייתה שחיתות של לסדר פרוטקציה ומקומות עבודה, לעזור בדיור, אבל לא לקחת לעצמך. אתה יכול לשמוע הקלטת ראיון של אבי מאותם ימים עם שלום קיטל שהוא משוכנע שידלין זכאי. הוא יצא נגד המשטרה ואמר שאחרי שיתברר שהכל עורבא פרח, הם כבר יבואו חשבון עם מי שהיה מעורב".
באתר האינטרנט מספר דן שהתייצבותו של אביו לצדו של ידלין הייתה מוחלטת. הוא גם עזר לחברו לנסח מכתב שנשלח ליועץ המשפטי ברק, שבו הודגשה השורה “לא קיבלתי אף פרוטה שחוקה ולא הייתי שותף בכל צורה שהיא באף נכס שלקופת חולים אינטרס בו".
“במובן מסוים, אני רואה בידלין אשם במה שקרה לאבי", הבן משוכנע. “אם בזמן שכתב עם אבא את המכתב לברק לא היה מוסיף כל כך בקלות ‘ולא לקחתי פרוטה' אלא אומר ‘אני אסתדר לבד, תעזוב', היה מרחיק אותו, רומז לו. הרי כשידלין נחקר במכונת אמת הייתה שאלה כללית ‘האם לקחת פעם משהו?', והתוצאה לא הייתה חד־משמעית. התשובה הזו נתנה לזיגל את האות לחפש ולחפור. זו הטרגדיה. אבי התגלגל לפרשת ידלין, שבאופן טבעי הולידה את פרשת עופר".
שוב היה זה עיתונאי “העולם הזה" יגאל לביב, שהעלה את החשדות. “עופר לא היה המטרה", הוא מדגיש. “הוא נכנס לעניינים כי לא הייתה ברירה. הכל התחיל בחקירה של ידלין, ואז הגיע התצהיר שהגיש עו"ד גושן, שייצג את שניהם וטיפל בעסקאות השוחד. ידלין היה מזכיר חברת העובדים ועופר מנכ"ל שיכון עובדים, והם גזרו קופונים. 80% או 90% ממה שידלין קיבל כחלקו הלך לכיסו הפרטי ואילו אצל עופר הכל הלך למפלגה. במפא"י ידעו טוב מאוד את ההבדל בין ידלין לעופר, ידעו שעופר לקח למפלגה, ומי שלקח למפלגה זה לא נחשב בעייתי".
השיחה הדרמטית
עורך הדין שלביב מספר עליו הוא חיים גושן, בעל משרד קטן, אבל בהיותו חבר מפלגה ופעיל מרכזי בה היה זוכה לטפל בעסקאות הנדל"ן. על פי התחקיר של דן עופר, באחד מימי השישי, אמצע חודש אוקטובר 1976, גושן הופיע בביתו של אביו בשכונת אפקה, וסיפר שבמהלך חקירת פרשת ידלין תפסו אותו במספר עבירות והסבירו לו שאם ישמש עד מדינה, יקבל חסינות. על פי מה שדן שמע מאביו, היה זה החוקר הבכיר, נצ"מ בנימין זיגל, אימת הפוליטיקאים, שביקש מגושן להעיד ששוחד גם עבר לידיו של השר עופר.
גושן, על פי הבן, ביקש מאביו שיפעיל את קשריו אצל שרי המשפטים והמשטרה כדי להיחלץ מהתסבוכת, אחרת הוא עלול להישבר ולמסור עדות שקר נגדו. השר סיפר לבנו שזרק את גושן מביתו תוך שהוא צועק עליו “אני לא מאמין שתגיע לשפל כזה של עדות שקר נגדי".
“באותו ערב באנו לארוחה ואבי אמר ‘כנס רגע לחדר העבודה'. שם הוא סיפר על מה שקרה, הסביר שזיגל לוחץ על גושן להפליל אותו", דן נזכר. “אבי היה נסער. ידע שאין כלום בטענות האלו ובסוף גם התברר שזה ככה. הדבר היחיד שהדאיג אותו היה אם גושן באמת ינסה להפלילו".
יגאל לביב הגיש קבילות למשטרה בנושא השר עופר ובמקביל החל לפרסם כתבות שריח חריף של שחיתות עלה מהן. “עופר היה איש מחנה השלום בכנסת. בתקופה ההיא גם אורי אבנרי, עורך ‘העולם הזה', היה שייך לאותו מחנה ומקורב מאוד אליו", לביב מספר. “לאורי היה מאוד לא נוח לפרסם את החומרים. על ידלין הוא לא אמר מילה, אבל כשישבתי איתו על עופר הרגשתי שהוא היה מאוד שמח אם הכתבה לא תתפרסם. הוא לא עשה דבר כדי לטרפד אותה".
העורך המיתולוגי אבנרי מוסיף: “קרא לי אז יצחק רבין ושאל מה פתאום אני חושף דברים דווקא על היונים במפלגה. הרי גם עופר וגם ידלין היו מהאגף היוני. הסברתי שאחד לא קשור לשני, אבל הוספתי שאני מוכן להעמיד לרשות עופר את ‘העולם הזה'. הוא יוכל לכתוב תגובה, כמה שהוא רק רוצה. עופר לא נענה להצעה, הוא התאבד".
לביב נזכר: “אמנון זכרוני יזם פגישה שבה נכחו עופר, אבנרי ואני בניסיון של עופר למנוע את הפרסום. הנימוקים העיקריים היו שזה יפגע במחנה השלום. לא אמרתי דבר, רק שיש עורך והוא יחליט. זה היה הניסיון היחיד שעשה, והוא עשה את זה בהגינות, לא ניסה לטעון שרודפים אותו".
ומה היה בחקירה?
“ניסו לגמור את העניין, להפעיל לחץ על היועץ המשפטי לא לגבש כתב אישום, אבל לא כל החומר הגיע אליו. כשזה נודע לי, מתוך המשטרה, נסעתי לאהרן ברק הביתה, ביום שישי בערב, ומסרתי מסמכים, ביניהם התצהיר של עו"ד גושן, שהוא כלל לא ידע על קיומו".
איך הרגשת כשעופר התאבד?
“רע מאוד. היית מרגיש טוב אם מישהו שאתה חוקר עליו עושה צעד כזה? כל אדם, שהוא לא נבל, היה מרגיש כמוני".
איום חדש
במכתב שכתב היועץ המשפטי ברק לראש הממשלה רבין אחרי התאבדותו של עופר, הוא תיאר את השתלשלות העניינים: “ביום שישי הסתיימה הבדיקה לגבי רובם המכריע של נושאי קבילותיו של מר לביב, והצוות היה בדעה שאין בחומר שנאסף כדי לבסס את החשדות שהעלה. ואולם באותו יום נמסרה למשטרה הודעה נוספת מפי עד אשר העלתה נושאי בדיקה נוספים. הודעה זו התייחסה למעשים שהתרחשו בתקופת כהונתו של השר עופר ז"ל כמנכ"ל שיכון עובדים ואשר העד היה מעורב בהם אישית. החשד שהועלה בהודעה החדשה חייב בדיקה נוספת והשלמה ומנע מהצוות לסכם את פעילותו. הצוות אמור היה לערוך את הבדיקה הנוספת וההשלמה מיד עם תחילת השבוע שלאחר מכן".
זה היה סוף שבוע, ממש בקצה דצמבר 1976, כשהגיעו אל עופר ידיעות שתיק החקירה נגדו עומד להיסגר. הוא רק לא ידע שעו"ד גושן יממש את איומו בדקה ה־90 וימסור עדות נגדו.
בינתיים רבין זימן לפגישה בביתו, בשבת בבוקר, את היועץ המשפטי ברק ואת שרי המשפטים והמשטרה, כדי לראות איך מטפלים במהירות בנושא. למחרת אחרי ישיבת הממשלה שוב דנו השלושה בשאלה אילו פרטים ניתן לספר לעופר לגבי כיוון חדש של החקירה.
היועץ המשפטי ברק כתב אז: “עמדתי הייתה כי מן הראוי לנהוג במקרה הזה לפי הכלל המקובל שלפיו אין מוסרים לנוגע בדבר פרטים על תוכנה של הבדיקה, אלא לאחר סיומה, דהיינו רק בשלב שבו ניתן להגיע לכלל החלטה אם לפתוח בחקירה מלאה, שבמהלכה ייחקר הנוגע בדבר, או אם להורות על גניזתו של חומר החקירה. עם זאת, ציינתי שאין מניעה למסור למר עופר ז"ל כי הבדיקה נמצאת בשלבי השלמה וכי ייעשה מאמץ לסיימה בהקדם".
ביום ראשון, בפגישה עם ראש הממשלה, רבין כנראה לא התאפק וסיפר לעופר שיש כיוון חדש. גם בדברי ההספד רבין סיפר שעופר אמר לו באותו מעמד “יצחק, האמן לי שאני חף מכל פשע". רבין, גם בהספד, השיב שהוא מאמין.
אלא שבאותו בוקר עופר היה נסער מהידיעה שתיק החקירה עדיין פתוח. הוא נכנס ללשכתו של שר המשפטים חיים צדוק, משם עבר לחדרו של היועץ המשפטי ברק, וביקש ממנו שיחקור אותו בעצמו או שיקפיץ את הצוות החוקר ויסיימו את הפרשה עכשיו. ברק סירב.
כשביקשתי השבוע את תגובתו של פרופ' ברק, הוא מסר: “שנים רבות עברו מאז. אינני רוצה לפתוח פצעים סגורים. את כל מה שהיה לי לומר כבר אמרתי".
דן משוכנע שבאותו רגע אביו נשבר, משום שלא ראה את הסוף. “כדי לבסס אישום על שוחד לא מספיקה מילה כנגד מילה, בטח כשאין העברה כספית או מעטפה. אין כלום. הייתה מילה של גושן מול המילה של אבא, שכמובן אמר ‘לא דובים ולא יער'. חקירה אי אפשר לעשות לשר. אי אפשר היה לעצור אותו עד להגשת כתב אישום ואי אפשר לעכב בתחנת משטרה מעבר למשך החקירה, להפעיל לחצים כמו על נחקרים אחרים. לא מצאו דבר. אצל ידלין מצאו הפקדה של מזומן אצל הברוקר שניהל תיק ניירות ערך, וזה תאם בדיוק לתאריכים ולסכומים שגושן העיד".
גם על אביך גושן מסר עדות.
“הוא נתן אבל לא היו בה זמנים ולא סכומים. אחרי מותו של אבי התקשרתי לזיגל, ביקשתי פגישה והוא מיד הסכים. הגעתי אליו למשרד בהרצליה והראיתי לו כתבה מ'ידיעות אחרונות', שבה צוטט שהתיק כבר היה סגור, ידעו בו הכל, והוא היה מוכן להגשה לפרקליטות. שאלתי אם זה נכון וזיגל אמר שלא. המשכתי ‘יכול להיות שגושן אמר אמת לגבי ידלין, אבל שיקר לגבי אבא?'. הוא ענה ‘בהחלט. הוא עבר חקירה מתישה ויכול להיות שזה מה שקרה'. ירדתי למכונית ועל המקום כתבתי תרשומת של השיחה בינינו".
זיגל הלך לעולמו לפני 15 שנה וכך גם עו"ד גושן, שכבר בשנות ה־70 היה איש חולה. דן עופר סיפר שגושן בעצמו יזם פגישה איתו, זמן קצר אחרי מות אביו. “הוא רצה להגיד שלא שילם שום שוחד לאבא", דן אומר. “כשביקשתי ממנו לפרסם את זה, אמר שהוא לא יכול כי זה יכניס אותו לכלא. כעסתי מאוד אבל הוא בשום פנים לא היה מוכן לתת את זה בכתב, להפקיד אצל עו"ד אמנון גולדנברג ושנפתח את זה אחרי מותו. אמר ‘מה יגידו הילדים שלי?'".
מכתב הפרידה
ב־3 בינואר 1977, יום שני לפני הצהריים, אברהם עופר הגיע לביתו וסיפר לאשתו שושנה על העדות של גושן ושהחקירה טרם הסתיימה. הוא אמר גם שבערב הנהג יאסוף אותה לתיאטרון.
עופר כבר לא חזר הביתה. הוא הוציא את אקדחו האישי מהכספת ונסע לחוף הים בתל ברוך. בן 54 היה במותו. בערב, כשלא ידעו היכן הוא, שושנה שלחה את בנה קובי לחפש את אביו בשכונת בבלי בתל אביב. היא ידעה היטב ששם היה ביתה של מאשה, המאהבת. “אחרי מותו נפגשתי עם בתה של מאשה, היא ישבה על הכיסא שבו אתה יושב כעת", דן סיפר כשנפגשנו. “היא באה ללחוץ עלינו לצאת יחד ולזכות אותו. היא התייחסה אליו כאל אב והוא לא היה אביה הביולוגי. אמרתי לה שלביב, העיתונאי, יודע על החיים הכפולים ויש לו תמונה של אבי ואמה בחו"ל ואני לא רוצה לעשות את זה לאמא שלי".
הבן החליט לצאת למסע טיהור שם אביו בידיעה שיפרסם את תוצאותיו רק אחרי מותה של אמו. הוא ראה במכתב הפרידה של אביו מעין בקשה־צוואה ממנו ומאחיו. אברהם עופר רשם בכתב יד: “זה שבועות ארוכים שמענים אותי, שופכים את דמי, מעלילים עלי עלילות ומתעללים בי. הפעם לא חסו עלי ועל בני משפחתי. אין לי ספק שהאמת תצא לאור ויתברר שלא מעלתי ולא גנבתי ושהכל השמצות ועלילות שווא. אך אין לי כוח לשאת זאת יותר ואינני רואה גם טעם בהמשך, גם כאשר צדקתי תצא לאור".
במשפט האחרון רואים שעופר מחק את המילה “אם" ושינה אותה ל"כאשר", מה שנתן סימן לבן. “ראיתי שאני יכול לגרום ל'כאשר' לקרות", הוא אומר. “אין פה בית משפט שדן ומחליט אשם או זכאי. ברור שמבחינה משפטית אי אפשר היה להאשים אותו ואני משוכנע לחלוטין שהוא לא לקח לעצמו אגורה. הוא הרי לא השאיר לנו כלום חוץ מהבית שבנה בעשר אצבעותיו באפקה, סלון ושני חדרי שינה, ודירת סטודיו בירושלים, קומת קרקע בכניסה לבניין, שגם היא הייתה ממושכנת".
אובדן הבושה
אחרי ידלין ועופר הודיע ראש הממשלה רבין באפריל 1977 על התפטרותו מהתפקיד בעקבות פרשת חשבון הדולרים. בחודש מאי, אחרי 29 שנות שלטון, חיים יבין הודיע על מהפך - הליכוד תפסה פיקוד, ומנחם בגין נכנס למשרד ראש הממשלה.
“המהפך לדעתי קרה בגלל השחיתות המערכתית ולא האישית", דן עופר משוכנע. “אמרו ‘אלה כולם אשכנזים שאוכלים לבד את העוגה, ואנחנו המזרחים לא משתתפים בחגיגה'. זה בא מהקיפוח הזה ולא מידלין שלקח מגושן".
צדקו?
“לדעתי, כן. התפיסה הזו שהמפלגה וחברת העובדים וההסתדרות הן המדינה, זה היה עולמם של כל הפעילים המפלגתיים".
למה לא הלכת לפוליטיקה?
“בגלל איך שאבי סיים. אם כל הפעילים במפא"י היו תומכים בו כמו המערכת של ש"ס, שתמכה בשעתו באריה דרעי, אז יכול להיות שהוא היה מתגבר על המשבר, אבל הפנו לו גב. חוץ מלובה אליאב אף אחד לא עמד לצדו".
בימים הראשונים אחרי מותו של אביו, ניסה דן עופר, שהפך לעו"ד מצליח בתחום המשפט המסחרי, ללחוץ גם דרך ראש הממשלה רבין. הוא ביקש שיסיימו את החקירה בנוגע לאביו כדי ששמו ינוקה ציבורית ולא תישאר מעליו עננה.
היועץ המשפטי ברק דחה את הבקשה והסביר לראש הממשלה שבסעיף 207 לחוק סדר הדין הפלילי נכתב "נפטר אדם, ייפסק כל הליך פלילי נגדו". בסיום המכתב הוסיף: “כלל גדול הוא שאדם בחזקת זכאי הוא כל עוד בית משפט לא קבע אחרת. בחזקת זכאי היה השר עופר ז"ל בחייו וכך נשאר במותו".
דן רוצה שהאתר שהקים יהפוך לפופולרי ושאולי ייצא ספר שיגולל את הסיפור. הוא לא מסתפק בזמן שעבר ובעובדה שעל שמו של השר המנוח נקראו רחובות באשקלון, דימונה, אשדוד ושכונת נווה עופר בתל אביב. רק שאנחנו חיים במדינה שבה פרשיות שחיתות כבר לא מגרדות לה את קצה הבוהן, ומי בכלל חושב להתאבד? שר שהורשע וישב בכלא הוא היום שר הפנים. “עולם אחר", אומר אורי אבנרי, ממרומי גילו. “היום הדברים נעשים כמעט בגלוי. קח את המיליונים של הכספים הקואליציוניים, שחיתות מאל"ף ועד תי"ו. אז להשוות? זה כמו פצצות אטום מול יריות של רובה. אין בושה, להפך".