מחדל הרפואה בדרום: כמה זמן צריך לחכות לטיפול רפואי בנגב?

אלא שבתור אב לשלושה, אשפוז בבית חולים במרכז הארץ גם לא היה אידיאלי. המשמעות הייתה להימצא על הציר שבין קיבוץ סעד, סמוך לבאר שבע, בו הוא מתגורר, לבתי החולים איכילוב, תל השומר ואסותא, שם עברה הבת את הבדיקה. "שלושה חודשים של טרטורים ואתה צריך לנהל משפחה תוך כדי, זו הייתה תקופה קשה מאוד", הוא אומר. "שלא לדבר על הכסף, היינו צריכים לדווח לקיבוץ על ההוצאות, הן הסתכמו ב־1,500 שקלים לפחות". 

הבדיקה העלתה כי אין מדובר בגידול ממאיר, אלא "משהו שבין גידול סרטני למחלה זיהומית", פרנקל מספר. 

כעת בא השלב השני והארוך יותר: שלב המעקב. אחת לשלושה חודשים הוא צריך להסיע את הבת שעה וחצי לכל כיוון, כדי לוודא שמצב הנגע תקין. "זה שורף לך יום, וזה לא נגמר", אומר פרנקל, שמתנהל על הציר שבין ביתו סמוך לבאר שבע לבית החולים תל השומר. "בשביל הילדה זה סיוט. גם ככה הבדיקות האלה לא פשוטות לה, זה לשלוף אותה מהמיטה בחמש וחצי בבוקר כדי לנסוע לבית החולים ולחזור את כל הדרך הזאת, רק מראה לך את הפער בין מה שמקבל מי שגר בדרום ומי שגר במרכז". 

כמו רבים מתושבי הדרום גם פרנקל תולה את האשמה בתקציבי הבריאות המופנים לדרום המדינה. אלה שדובר בהם לא פעם, מעל במות שונות. על כך שהם מעטים מדי ודווקניים מדי, ובעיקר רחוקים מאוד ממתן מענה הולם לתושבים הרבים שחיים בחלק זה של ישראל. 

היום (שלישי) יצוין בכנסת יום המודעות לבריאות ויתמקד באזור הדרום. עמותת מועצת הנגב קפצה על ההזדמנות להשמיע את קולה ביום זה וקראה בפייסבוק לתושבי הדרום להגיע לכנסת. "הגיע הזמן להרעיד את הכנסת", נכתב בפוסט, "זה המאבק של כולנו למען חיים של כבוד בנגב. מועצת הנגב קוראת לכלל תושבי האזור לקום ולמחות על העוול המתמשך בשירותי הבריאות!" 

הוועדה המיוחדת לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי בראשות ח"כ מיקי זוהר (ליכוד), אמורה לתת מענה ישיר למצוקה של פרנקל ולדון במחסור החמור במיטות אשפוז בבית החולים סורוקה בבאר שבע, שהוא הכתובת היחידה עבור תושבי הנגב ומשרת כמיליון נפש. אלא שזה יענה רק על אחד הסימפטומים של הבעיה. שכן לדברי יוהן אטלן, מנכ"ל מועצת הנגב, העניין פה עמוק יותר: "לנו, כתושבי הדרום, אין הרבה אופציות בענייני בריאות. אם אתה תושב הנגב ואתה צריך עכשיו בית חולים, האופציה היחידה שלך היא סורוקה. עכשיו צריך להבין מה קורה בדרום. 70% מהקופות הן של קופת חולים כללית, וסורוקה עצמה היא בבעלות של כללית. כלומר, זה מונופול מועצם. מונופול כפול ומכופל". 

לדבריו, בשנת 2014 התקבלה החלטת ממשלה להוסיף 118 מיטות אשפוז בסורוקה, אך ההחלטה לא יושמה בפועל עד היום. "הממשלה החליטה שהיא צריכה לעשות את זה ועד היום לא עשתה את זה, למרות שאנחנו נמצאים בפערים שרק הולכים וגדלים, כי האוכלוסייה רק גדלה בנגב", הוא אומר. 

בחינת טבלת זמני ההמתנה הממוצעים לטיפול כלשהו בבית החולים סורוקה, נכון למרץ 2016, מציגה תמונה עגומה. שמונה שבועות המתנה בממוצע לטיפול נוירו־פסיכיאטרי, לבדיקת יתר לחץ דם ואולטרסאונד, או למרפאת פה ולסת והמטולוגיה ילדים. וזה במקרה הטוב; כי ברוב המקרים ההמתנה נמשכת הרבה יותר מזה. 16 שבועות, 20 שבועות, 36 – מופיעים שוב ושוב בטבלאות. ולצדם אפילו המתנה של 44 ואפילו 48 שבועות – כמו במקרה של גנטיקת ילדים או בדיקת שמיעה לתינוקות עד גיל שנה. "זה פשוט בלתי נסבל", כך מכנה פרנקל את המצב שבו הוא נתון בשל מחלת בתו ומחסור חמור במענה הולם באזור מגוריו. "בכל פעם לעשות את הדרך הארוכה בשביל משהו שאמור להיות אלמנטרי ונגיש במדינת ישראל". 

אבל העיסוק בסורוקה אינו מספיק. לדברי יוהן אטלן, בחינה מדוקדקת מגלה ששורש הבעיה עמוק הרבה יותר וגורם להיבטי בריאות רבים כל כך בדרום ללקות בחסר. אולי אם היו מטפלים בנושאים אלה, אפשר היה להימנע מכינוסן של ארבע ועדות כנסת כמעט בנושא אחד. מלבד הוועדה לצדק חלוקתי - שאליה צפויים להגיע גם שר הבריאות יעקב ליצמן, מנהל בית החולים סורוקה, ד"ר אהוד דודסון, ומנכ"ל קופת חולים כללית, אלי דפס - יתכנסו היום גם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, שתדון בנגישות לשירותי רפואת הקהילה בפריפריה; ועדת הכספים, שתדון בתקנות הסיוע לתושבי שדרות ויישובי הנגב המערבי; וכן ועדת החינוך, שתתמקד במצוקת קלינאי התקשורת במערך החינוך המיוחד בדרום. "יש פה עניין שורשי שקושר את הכול", אומר אטלן. "ענין שאנחנו רוצים להאיר עליו, ואנחנו יודעים שהוא יותר קשה להסבר או לספר עליו סיפור, וזה הנושא של שקיפות בתוך מערכת הבריאות". לדבריו, אין נתונים הנוגעים לניתוב תקציבי קופות החולים בחלוקה על פי מחוזות או נפות. "במשרד החינוך זה גם היה ככה עד לפני כמה שנים, אבל תיקנו את זה והיום יש פיקוח ויעילות גבוהים הרבה יותר שם", אטלן ממשיך. 

אפילו דוח אי השוויון שפרסם משרד הבריאות לפני כשנה, ובו סקירה של החלוקה התקציבית של המשרד ופילוח עוגת התקציב על פי קריטריונים רבים – לא מבטא את שאלת התקציב לקופות החולים על פי אזורי מגורים. במצב כזה, היכולת להתחקות אחר הפיזור של הכספים נמוכה, וכפועל יוצא, יש בכוחה של קבוצה קטנה לעשות בתקציב כבשלה, על פי שיקולים לא ידועים, שעלולים שלא להשתלב בהכרח עם האינטרס הציבורי. 

"משרד הבריאות הוא למעשה רגולטור", אטלן מסביר מה זה יוצר בפועל. "כספי ביטוח בריאות ממלכתי שאנחנו משלמים מתבטאים בסופו של דבר בשירותים רפואיים שאנחנו מקבלים. אז לא יכול להיות שאני מקבל מחצית השירותים הרפואיים שמקבל תושב המרכז". 

לדבריו, תפקיד משרד הבריאות מסתכם בהעברת הכספים על פי מה שקבע האוצר, אל נותני השירותים - קופות החולים השונות, למשל – ושם הוא תם. וכאן טמונה הבעיה מבחינת תושבי הדרום שיגיעו היום לכנסת. שכן, "המשמעות היא שהוא לא באמת מתפקד כרגולטור, אם הוא היה רגולטור, אם הוא היה נכנס בעובי הקורה, בודק מה קורה לכסף שלנו, לאן הוא הולך באמת", אומר אטלן. 

ולאן באמת הוא הולך?
"לכיסוי גירעונות של בתי החולים. קופת חולים אומרת לעצמה, 'אני מקבלת כסף מהאוצר, לאן אנתב אותו? באזור הדרום אני כמעט מונופול, אין לתושבים ברירה, אז נכסה גירעונות לבית החולים. אבל באזור המרכז, שם יש הרבה אנשים מקופות אחרות, הם יכולים לברוח, אז נשקיע יותר'. מה יוצא? שעם הכסף שלי, כתושב הדרום, הם משתמשים כדי לכסות גירעונות, ואת שאר הכספים שלהם משקיעים לרווחת תושבי אזור המרכז". 

הדוח שפרסם משרד הבריאות לפני שנה מבטא את המצוקה היטב. לפי הדוח, מחוז הדרום מדשדש מאחור כמעט בכל מדד אפשרי. בין אם זה בשלב המקדים, למשל, השיעור הנמוך של המיטות לאשפוז באגפי הילדים ובאגף הפנימי לטיפול נמרץ, ובין אם זה בשלב הבדיעבד – כמו שיעור תמותת התינוקות, שבחלוקה למחוזות אזור הדרום גבוה בהרבה מיתר המחוזות (5.3 מקרי מוות לכל אלף תינוקות, לעומת 3.9 במחוז הצפון ו־2 באזור המרכז). 

עד שנושא השקיפות התקציבית לקופות החולים ייפתר, מקווים תושבי הדרום לפתור גם היבטים משלימים למעטפת הבריאות שעל כל אזרח לקבל. אלה שמכונים פרא־רפואיים, לא מצילי חיים אקוטיים כמו אשפוז בטיפול נמרץ, אבל כאלה שעשויים להיות הכרחיים מאין כמותם למי שמגדל ילדים עם צרכים מיוחדים, כמו עידו בן צבי מבאר שבע. 

"אין מספיק קלינאי תקשורת בכל הסביבה שלנו", אומר בן צבי, אב לשלושה ילדים אוטיסטים. "לשניים מהילדים שלי חלק גדול מהטיפולים הם מחוץ לנגב, ולשלישי, 100% מהטיפולים שהוא מקבל הם מחוץ לנגב, רק איתו זה שלוש פעמים בשבוע. עד כדי כך המצב רע". 

זה דורש ממנו לבלות את רוב השבוע שלו מאחורי ההגה, על הכבישים, בין פסיכולוג ברחובות לקלינאי תקשורת בירושלים. ומאחר שמדובר באוטיזם, השפעת הדרכים מכרעת להצלחת הטיפול, מה שמקשה על בן־צבי עוד יותר. "אחד הבנים שלי צריך להיות בירושלים ביום חמישי", הוא אומר. "אבל אני לא אביא אותו באוטובוס בינעירוני, כי הטיפולים לא יצליחו. אז אני נוסע איתו לירושלים ביום רביעי בצהריים, וחוזר איתו ביום חמישי בצהריים". 

וביום שישי, זה חמש שנים ברציפות, הוא נאלץ לקחת את כל המשפחה ולהרחיק עד רחובות, שם פועל מכון טיפול. "בדרום, אם לבן אדם יש מקצוע נדיר של מטפל באוטיסטים, אז הוא כבר מקבל אצלו בבית בפרבר, בגג, במחסן, במרתף", הוא אומר. "יוצא שלוקחים ילד לפרבר אחד, מחזירים אותו, לוקחים ילד שני לפרבר שני, מחזירים אותו, וככה גם את השלישי. המטפלים של באר שבע, המעט שיש, עובדים כמו נזירים, אצלם במחסן. אין להם משוב מקולגות כמו שקורה במכונים גדולים, מה שאומר שגם אם אתה גאון וצדיק, אתה לא תשמור על רמה גבוהה כשאתה עובד ממחסן ואין לך תחרות. אנשים הולכים למרפא הראשון שהצליח להתפנות". 

כמו אטלן, גם הוא ממקד את הבעיה לא בתקציב, אלא בניטור והמעקב אחריו, הווידוא כי הוא מגיע למקומות הנכונים. "יש מעט מאוד מקומות בארץ שמלמדים בהם קלינאות תקשורת", אומר בןצבי. "ואף אחד מהם לא בנגב. לא בית ספר לקלינאות תקשורת ולא לריפוי בעיסוק. הבת שלי הלכה ללמוד בגן תקשורתי, אבל הוא היה בלי קלינאי תקשורת. איפה נשמע כדבר הזה? אז האחראי שם הצליח למצוא סטודנטית לקלינאות תקשורת. יותר טוב מכלום"

משירותי בריאות כללית נמסר בתגובה: "ההשקעות שכללית משקיעה בדרום גבוהות ביותר. שירותי הקהילה מתרחבים כל העת, ובחלק מהאזורים בדרום הם משופרים משמעותית מהמקובל והנהוג במרכז הארץ. אחת הבעיות הקשות היא הזמינות שנובעת בין השאר ממחסור בסגל רפואי. בנושא זה אנו מצרים מאוד על ההחלטה של האוצר והבריאות להפסיק מ־2017 את מענק הפריפריה. במענקים אלו יש תמיכה ועידוד לכוח אדם רפואי נוסף להגיע לאזורים אלה ולהקל את זמינות השירותים.

"נציין כי אחוז המומחים בקרב רופאי המשפחה הוא הגבוה ביותר בארץ וגם המצטרפים להתמחות ברפואת משפחה בדרום הוא הגבוה משאר חלקי הארץ. ההתמודדות של יישובי הנגב עם הפערים שהוצגו היא חלק מההתמודדות והאתגר במחוז דרום. לאורך השנים אנו מובילים תוכניות ופעולות להנגשת שירותים רפואיים וחיזוק משמעותי של הרפואה הקהילתית: במחוז 191 מרפאות ראשוניות, שבעה מרכזים לרפואה יועצת, עשרה מכוני הדמיה, 16 מכוני פיזיותרפיה ועוד. המחוז מציע אשפוז ביתי כחלופה לאשפוז למטופלים הזקוקים לטיפול אינטנסיבי וצמוד, תוכנית שיקום אורתופדי ונוירולוגי אקוטי בבית, שירותי פיזיותרפיה ביתית, צוות רב־מקצועי הכולל רופא ריאות למטופלים מונשמים בביתם, צוות רפואי לחולים המרותקים לביתם ועוד. כמו כן, אנו מפעילים ניידות המגיעות ליישובים מרוחקים יותר ברפואת עיניים, רפואת נשים, ממוגרפיה וניידת כללית סמייל הפועלת במגזר הבדואי. לרשות המטופלים שירותי רפואה מרחוק ושירותים און ליין, שאחוז השימושים בהם בפריפריה הוא הגבוה ופריסת שירותי הלילה שבאחריותנו ביישובים השונים היא הגדולה בדרום".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "עלות סל הבריאות כוללת ומחולקת נורמטיבית בין הקופות לפי מאפייני המבוטחים, כגון גיל, מגדר ומקום מגורים. בחוק ביטוח בריאות ממלכתי אין קשר ישיר בין החלוקה הנורמטיבית לבין השימושים, ועל פי החוק יש לוודא כי כל מבוטח קיבל את השירותים להם הוא זכאי על פי החוק, והמשרד כרגולטור, בשיתוף עם נציבות קבילות לחוק, מפקח שאכן כך קורה. צמצום הפערים בתחום הבריאות בין מרכז לפריפריה עומד בראש סדר העדיפויות של המשרד והנהלתו, ומוקדשים לכך משאבים רבים".