חשש על הגבול: "אם סוריה תיפול, זה יהיה סופו של העולם"

עלי הוא לא שמו האמיתי של העיתונאי שפגשנו באחד מכפרי הדרוזים ברמת הגולן. הוא לא הסכים שנציין את שמו וגם שלא נצלם את הדגלים והתמונות המעטרים את קירות ביתו. אי אפשר שלא לקשר אותם לתמיכתו הבלתי מעורערת בשלטונו של בשאר אל-אסד. עלי הסביר שראיון לעיתון ישראלי עוד יחבר אותו לאויב הציוני, ואין לו שום רצון כזה, אבל לבחור חריף וענייני כמוהו היה חשוב להבהיר את הנקודה שלדעתו העולם מפספס כבר שנים.

"אף פעם לא ידעתם לקרוא את המפה", הוא חייך בציניות. "חאפז אל-אסד בנה מדינה ולא כיסא בשביל בנו. מדינה שיכולה להחזיק מעמד לא שש שנות מלחמה אלא 60 שנה וגם לנצח. העם הסורי לא נבנה אף פעם לפי אזורים או דתות. כשחשבתם שסוריה תיפול, הייתם צריכים להסתכל על הערים הגדולות, דמשק וחלב. דמשק, הבירה, בעלת האוכלוסייה הגדולה, וחלב, העיר השנייה בחשיבותה, שם נמצא המרכז הכלכלי. שתי הערים האלו עמדו לצד אסד. הסונים עם אסד, הדרוזים זה ברור, העלווים עם אסד, הנוצרים עם אסד. העם הסורי עומד מאחוריו. אז איך אתה בא וקובע שיש מלחמת אזרחים? זה סיפורי סבתא. אני לא חששתי לרגע. יש דבר שנקרא 'ההיסטוריה חוזרת על עצמה'. האלפבית הראשון התגלה בסוריה, באוגרית. לכן אם סוריה תיפול, זה יהיה סופו של העולם, כי המעגל ייסגר".

אז על מה בדיוק המלחמה הבלתי נגמרת?

"כל מי שלא רצה מדינה חזקה במזרח התיכון עמד נגד. כל מי שהיה לו אינטרס כלכלי עמד נגד. קו גז שעובר מקטאר ואמור להגיע לסוריה, למזרח התיכון ומשם למדינות אירופה - על זה הבלגן. הסיבה הראשונה והעיקרית היא כלכלית. אמריקה לא רוצה באזור מדינה חזקה בתמיכת רוסיה ואיראן. אבל אתה יודע מה הכי מוזר? שישראל, שיש לה ראש שקט כבר 40 שנה, בחרה להתערב".

השנה ימלאו 50 שנה לכיבוש היישובים בוקעתא, מג'דל שמס, עין קנייא ומסעדה וסיפוחם למדינת ישראל. יחסים מוזרים: מצד אחד, שיתוף פעולה בדרך לבילוי של שלג בחרמון הסמוך. מצד שני, תסכול וזעם על מעמד לא ברור. וימים כאלה, בהם המולדת הסורית מדממת, רק מגדילים את החשד.

"ישראל הסתבכה", עלי הדגיש כל מילה שיצאה מפיו. "זה לא עניין הומניטרי, זה סיפור לגמרי אחר. איך זה שפצועים מהקרבות בסוריה מגיעים לבתי החולים שלכם? בהתחלה דיברו על 'צבא סוריה החופשי', אבל אחרי כמה חודשים התברר שהם מארגוני המורדים. אני במקומכם הייתי יושב בצד ומסתכל עד הסוף, יהיה מה שיהיה".

מדובר בסיוע גם לילדים ולנשים.

"ילדים של מי? לפני שבוע אותו אבא שם חגורת נפץ על המותניים של בתו והכניס אותה לתחנת משטרה בתוך דמשק. ילדה, בת 10, שתפוצץ ותהרוג. על המקרים האלה אף אחד לא יספר לכם. הרי לפי הפרשנות הישראלית, סוריה היא מדינת אויב. אתה לא חייב לעזור לה, אתה לא מכיר את האנשים האלה. אני כועס על ישראל כי הפצועים שהיא מסייעת להם הורגים את משפחתי ואת חברי לאוניברסיטה. אלה פצועים מארגוני המורדים. את זה אף אחד מאיתנו לא מבין".

תסכול מושרש

ביוני 2015 אמבולנס צבאי שפינה פצועים מסוריה הותקף ליד מג'דל שמס. ההמון לא סתם מחה על הסיוע, הוא ביצע לינץ' והרג את אחד הפצועים, בחשד שהוא לוחם ג'בהת א-נוסרה.

הכעס על ישראל ברמת הגולן הוא לא נקודתי, לא רק של עיתונאי, הוא מושרש ועמוק. תסתובבו בכפרים ותמצאו שהתמיכה במשטרו של אסד עדיין איתנה, כמעט חסרת פשרות. לכן במג'דל שמס משוכנעים שבחרנו בצד הלא נכון. "ישראל עוזרת לפצועים. התעמולה של העיתונות שלכם לא מחביאה את זה, זה גלוי לעיני כל", קיבל את פני בחיוך נאזם חאתר, מגדל תפוחים מוכר במג'דל שמס. "עוזרים לפצועים שנמצאים מהכפר חאדר במערב ועד הגבול עם ירדן. ישראל נותנת מזון ותרופות".

פגשנו את חאתר בפרלמנט הקבוע, שממוקם אצל חסן פח'ר א-דין, בעל אטליז במרכז היישוב, מעוז תמיכה נלהב במשטר אסד. "כל מי שבחלב או בלטקיה או בחומס קרוב אלי, וכל מוות כואב לנו כאב עז", הבהיר הקצב, שהזמין אותנו להצטרף. "לא רציתי גם שאף אחד מהאנשים הקרובים לאסד ימות, אבל אלה מדאע"ש וג'בהת א-נוסרה שילכו לאלף עזאזל. לכן חבל שהחבר'ה שלכם עוזרים לפצועים המורדים".

לידי ישב עלי איברהים, גם הוא מענף גידול התפוחים. "הצבא הסורי תפס נשק שכתוב עליו בעברית. מראים את זה בטלוויזיה כל יום. היום אין שלום בין סוריה לישראל, אז מה עובד לטובתכם? להחליש את הצבא הסורי. יכול להיות שאתם, האזרחים, רוצים שלום, אבל יש מי ששולט עליכם וזו אמריקה והיא מחפשת מסחר בנשק, חיה על הדם. אם ישראל הייתה נותנת יד למדינות ערב בסביבתה, היא הייתה היום מלכת המזרח התיכון, אבל לצערי היא לא בעניין".

חאתר מיהר להתערב: "אם יהיה כאן שלום, מפעל אחד של מסטיק בישראל יספיק לה כדי לחיות. היא נקודה קטנה בים ערבי שעכשיו ישן, אבל תהיה בטוח שהוא עוד יתעורר ואז תצטערו. היה לנו בשנות ה-70 מורה לעברית, איתן, שהיה אומר ‘אני מדמיין לעצמי שיום אחד הפועל קריית שמונה תשחק נגד קבוצות מירדן, מצרים וסוריה'. דמיון של איש חילוני. אחרי כמה שנים היה שלום עם מצרים וירדן ואז רצחו את יצחק רבין. מי רצח? לא ערבים".

באטליז של חסן יושבים אנשים מבוגרים, שראו כבר הרבה בחייהם ועדיין מדברים על סוריה החזקה והגדולה, למרות השבר הגדול מעבר לגדר.

"אספר לך סיפור קטן", ביקש חסן הקצב. "הראו בטלוויזיה רק עכשיו ארבעה ילדים בני 11, בחלב המזרחית, שחילקו אלפי כיכרות לחם, מנות פלאפל וכוסות תה לתושבים. זה מראה לך כמה העם שלנו חזק, אוהב אחד את השני. סוריה לא עשירה כמו סעודיה, אבל התלמיד, מכיתה א' עד שיסיים אוניברסיטה, ישלם לממשלה רק 140 דולר. האיש החלש, זה שאין לו כסף, חי כמו האיש שיש לו. תאמין לי שהיו שם חיים טובים לכולם. אני דרוזי ואין אחד שאני לא בקשר איתו. אצלנו אומרים 'הדת לכל איש, המדינה לכולנו'. מדינה חילונית. בגלל זה 130 מדינות שלחו טרוריסטים לחלק ולהחליש, אבל סוריה לא תיחלש. היא תחזור להיות כמו שהייתה ואפילו במצב טוב יותר".

חאתר, הדומיננטי, שוב מיהר להוסיף. "אני מבטיח שהכל ייגמר וסוריה תחזור להיות המדינה מספר אחת במזרח התיכון, אפילו יותר מתקדמת מישראל. לפני כמאה שנה הייתה מלחמת העולם הראשונה באירופה, אחרי 30 שנה הסתיימה השנייה, והנה בנו את היבשת כאילו כלום לא קרה. בסוריה יבנו ויחזרו, ואז ישראל תבין כמה היא טעתה. לפני כשש שנים, כשהמלחמה החלה, הייתה לי שיחה עם עיתונאים מצרפת. אמרתי להם שאסד ירד מהשלטון רק בשנת 2028, אז תזכור ותרשום את זה גם ב'מעריב'. נחיה ונראה".

העם שלכם נטבח על ידי הצבא.

"ברגע שזה הגיע לפגיעה בצבא אין מה לשאול שאלות", הסביר עלי איברהים. "אם אני עומד מול שוטר, זכותי להגיד מה שיש לי בראש, אבל ברגע שמתקרבים לביטחון המדינה זה כבר נגד, אתה לא סורי. אלה שנגד השלטון הסורי הם נגד המדינה. בוגדים. הסכין הגיעה ללב".

חאתר הבהיר: "אסד האבא היה איש צבא ואסד הבן הוא רופא מלונדון. הוא חושב אחרת. בהתחלה הוא נתן למשטרה הסורית לטפל בבעיה, החליט שהיא תעמוד מול ההפגנות, ורק כשראה את כמויות הנשק התחיל להכניס צבא. זוכר מה אביו אמר בחמה, ב-1982? הוא לא דיבר אלא סימן עם הידיים. תהפכו את האדמה עליהם".

חאתר התכוון לטבח בחמה ב-2 בפברואר 1982, אז אסד הורה על תקיפת העיר בניסיון לבלום ניסיון הפיכה. על פי ההערכות, נרצחו בהתקפה חסרת המעצורים בין עשרת אלפים ל-25 אלף סונים.

"ברגע שהייתה מלחמה מול עזה, ישראל הרגה גם את מי שלא היה לו נשק והתחבא מאחורי הבניינים", עלי איברהים ניסה להשוות בעוצמות. "מעל אלפיים ילדים ונשים שלא עשו כלום, אז אל תתחילו".

פרדוקס החיים

שש שנים עברו מאז תחילת המלחמה, והקרבות גרמו לפילוג ביישובים ברמה. אומנם תומכי האופוזיציה הם מעטים ופחות קולניים, אבל עדיין אפשר לשמוע אותם. במרחק 200 מטרים מהאטליז, במשרדי "אל-מרסד", המרכז לזכויות האדם הערבי ברמת הגולן, יושב סלמן פח'ר א-דין, קרוב משפחה של חסן הקצב. הוא מחזיק בדעות פוליטיות שונות, אופוזיציונר בדם. “אני רחוק ממנו כמו מג'דל שמס מתל אביב", הסביר חסן עוד בתחילת הפגישה.

סלמן בן ה-62 הוא טיפוס. תמיד היה פטריוט סורי, אבל גם אאוטסיידר. לא בעד המשטר בסוריה וגם לא בעד החיים תחת שלטון הכיבוש הישראלי. כשאמרתי לו שסוף-סוף הוא יכול להרגיש כאן מוגן, הוא חייך באי-נחת. "אפשר להגיע למסקנה שהיום החיים שלנו יותר בטוחים - וזה הפרדוקס", סלמן צחק כשישבנו במשרדי הארגון. "רק שגם כאן החיים לא מתוקים. אתה חי במדינה שדוחה אותך. בסוריה אתה לא רצוי כאופוזיציונר, בישראל בגלל עצם היותך ערבי. מבין? אתה ארעי פה ואם יזדמן להם פעם ייפטרו מאיתנו. לא רוצים אותי שם ולא פה".

בציבור הישראלי דווקא יש אמפתיה כלפי אזרחי סוריה.

“זה מה שנקרא לצאת ידי חובה. הרי במלחמה ובשלום אנחנו שכנים, תרצה או לא, אבל בישראל, לדעתי, צריכים להחליף פאזה ואז החיים שלכם יהיו יותר קלים".

למה אתה מתכוון?

"זה פסול לחשוב שאתה שווה יותר ממישהו אחר. את המחיר לא תשלמו היום אלא בעוד עשר שנים. כמו הסורים שקיבלו דיקטטורה וחשבו שזה הטוב ביותר והיום משלמים עם ריבית. למצב הקודם הם לא יחזרו, הרי יותר גרוע מזה לא תמצא".

השפה של סלמן עשירה וציורית. הוא ישב מולנו חבוש בכאפייה אדומה. אמר שאנחנו מייחסים את זה לפלסטינים, אבל על פי קשירת הכאפייה שלו מדובר בפריט לבוש מהעיר חומס שבסוריה. "אני סורי ואצלי דמוקרטיה, קִדמה ורוח הזמן חשובות מכל דבר אחר. לכן היום זה תקדים היסטורי שממשלה מחליטה להרוס עם", הוא לא חסך במילים. "כל המלחמות היו בין מדינות, אבל זו מלחמה בין המדינה לעם. אתה שואל איך אני מרגיש? בקיצור נמרץ, חרא אופטימי".

מה זה אומר?

“כשמכינים חביתה רוצים להשיג צבע כתום ולכן שוברים ביצים. במקרה שלנו, יותר מדי ביצים נשברו ואף אחד כבר לא אוכל. אם סוריה תישאר בסוף הלחימה כישות, זה יהיה פיצוי טוב".

ואם אסד יישאר?

"יכול להיווצר מצב של החמרת יתר, אובר-דוז שאפשר למות ממנו. הרי יש מגבלה לכוח, הוא לא יכול לפתור את כל הבעיות. המלחמה הזו כבר הקהתה את החושים. אתה יכול לשבת היום ולאכול בזמן שאתה רואה חדשות. אני למשל לא פותח טלוויזיה. יש לי ילדים קטנים בבית, אני רוצה שיהיו רגישים לחיי אדם. יש זילות בערך החיים. כנראה שזו אחת הססמאות של אסד שתפסה: 'או הוא, או אף אחד אחר'. בסוף נישאר בלי שניהם".

עו"ד כראמי אבו-סאלח, שעובד עם סלמן בארגון, אומר שלפני שנים להיות אופוזיציונר בכפרי הסביבה נחשב יותר קשה. שני הצדדים היו בטוחים שיסיימו מהר את המערכה, הייתה התלהמות, אבל כשהלחימה רק נמשכה ונמשכה, היריבות נכנסה לתוך שגרה אפורה. "כשהזמן עבר, ראו שהמאבק רק גורם להרס והרג חפים מפשע. שני הצדדים הבינו שאין טעם להמשיך להתנגח והחליטו לפחות לשמור על הערך האנושי", סיפר אבו סאלח. "היום יש יריבות בהילוך נמוך".

רק שהשנים האלו של חילוקי דעות פנימיים כבר קרעו משפחות. "בשבוע שעבר ראיינו אותי לטלוויזיה הסורית ואמרתי 'נולדנו סורים ונמות סורים, והאזרחות שלנו תמיד תהיה רק סורית'", סיפר טליה אבו עוואד מהכפר בוקעתא. “יש לי קרוב משפחה שהתהפך בדקה אחת. ראה מה קרה במצרים ובתוניסיה, איך הצליחה שם המחאה, וחשב שזה הזמן לעלות על הגל, להצטרף לאופוזיציה. היום אני לא מדבר איתו. הוא רופא שמחזיק מרכז רפואי. עברנו משם. מה מעניינים אותי האינטרסים שלו אם הוא לוקח כסף ומעביר לג'בהת א-נוסרה? חמישה בני משפחה שלי נהרגו בג'רמנה, ליד דמשק, האחרון לפני שמונה חודשים, אז אני אתן לו פרנסה?".

כאן קונסים

ביום שבו נפגשנו, אבו עוואד הוציא את דגל סוריה מהארון, לבש בגדים ייצוגיים ונסע לכפר השכן, מסעדה, כדי להיות נוכח בהלווייתו של אסעד אלולי בן ה-70. אלולי נפטר בכלא הישראלי, שבועיים אחרי שנכנס אליו משום שלא שילם קנס כבד אחרי שהורשע בבנייה בלתי חוקית. הדרוזים אמרו שלבו של אלולי, סורי גאה, נשבר בתא, והמוות הטרגי הדליק מהר מאוד את כפרי רמת הגולן. שוב היה זה התסכול והזעם. לא רק שסוריה שלהם פצועה קשה ומדממת, גם תלאות של 50 שנות חיים תחת שלטון ישראלי לא מסתיימות.

אבו עוואד זוכר שרק לפני פחות משנה גם הוא קיבל קנס, 55 אלף שקל, אחרי שהציב מאחורי הבית קונטיינר ללא אישור. השופט הציע לו תשלום קנס או מאסר בפועל. הדרוזי בן ה-45 בחר לשבור חסכונות ולשלם, אבל לא לפני שאמר באולם בית המשפט: “אתה מעניש אותי? אתה צריך להיענש. אתה הכיבוש. זו אדמה שלי, אדמה סורית של הורי".

טליה עדיין כועס, אבל הפנים שלו נשארו מחייכות בזמן שהכניס אותנו לביתו החמים. בחוץ הטמפרטורה החלה לצנוח, בישרו על שלג שעומד לרדת למחרת, והוא לא פסח על אף אחד מכללי האירוח. "מבית דרוזי אתה לא יכול לצאת סתם ככה", הוא צחק כשלצד כוסות הקפה שמזג גם העמיס מתוקים. “אתה נכנס מתי שאתה רוצה, אבל אתה לא יוצא מתי שאתה רוצה".

החיוך שלו לא מסגיר את הכעס של הסורים מרמת הגולן, אבל כשהוא מתחיל לדבר אפשר לחוש בו מיד. “אתה מסתובב בכפר ורואה כמה אנשים מאוכזבים ממה שקורה כאן", הוא אומר. “לא מרחיבים את תוכניות המתאר ועכשיו באו אלינו בהצעה חדשה - רוצים לתת אדמות של שכנים שלנו, כפרים אחרים, כדי שנבנה לילדים שלנו. מי ייתן להם? אולי אחרים ייקחו, אני בחיים לא. זו לא אדמה שלנו, ידוע למי היא שייכת, אז איך אבנה עליה? איך אחתום על התחייבות למדינת ישראל כשזו לא אדמה שלה ולא שלי? אפילו שזה כיבוש ואני תחת כיבוש, זה לא שלי".

טליה מספר על חיים קשים. הוא היה חקלאי, אבל היום צמצם את היקף הפעילות משום שהכלכלה המקומית ספגה מכה אנושה מהמלחמה. רוב המקומיים גידלו תפוחים ובמשך שנים העבירו את הסחורה לסוריה דרך מעבר קוניטרה, אבל מאז שאנשי ג'בהת א-נוסרה השתלטו על המקום היבול תקוע בארץ.

"אנחנו מאוד קשורים לאדמה", טליה סיפר. “אבל אם היא מביאה לנו הפסדים אז משתחררים ממנה. אם השקעתי השנה בקרקע 20 אלף והחזרתי עשרת אלפים, בשנה השנייה והשלישית המחיר שלה יתחיל לרדת. המדינה מעוניינת שלא נהיה קשורים לאדמה, רוצים את האדמות שלנו, אבל יש יתרון גדול לדרוזים, הם נשארים במקומם. לא עוזבים, גם אם ימותו".

עלי העיתונאי סיפר כי בגלל משבר התפוחים חיסלו השנה 20% מהמטעים, יש כאלה שכבר מתעניינים בגידולים חדשים, או אחרים שעשו הסבה למקצוע אחר. "כבר ארבע שנים שהתפוחים לא עוברים", הוא סיפר. "הם משווקים בישראל, אבל פה אין להם מקום. הסחורה של הקיבוצים טובה יותר, כי משקיעים בה, אז המחיר שמקבלים יורד לאפס. לא מחזירים את ההשקעה. אם המצב יימשך עוד שלוש-ארבע שנים, אף אחד לא יגדל תפוחים. אנשים לא יוכלו להחזיק את החלקות".

המלחמה בסוריה גם פגעה קשות בחינוך המקומי. הדרוזים מרמת הגולן זכאים במולדתם ללימודים גבוהים בחינם וגם לתוספת של מלגה צנועה, לכן המונים ניצלו את הפריבילגיה. "אתה גר בתל אביב?", טליה שאל. "אתן לך מספרי טלפון של אולי 30 רופאי שיניים באזור, שכנים שלך, שכולם למדו בסוריה".

היום סטודנטים בודדים ממשיכים ללמוד מעבר לגבול. הרוב מחפש תעודות במקום אחר. "מ-2011 כמעט אף סטודנט לא נסע ללמוד בסוריה", עלי עדכן. “עכשיו תמצא אותם בקצרין, צפת, תל חי. מעטים מגיעים לאוניברסיטת חיפה. יש כאלה שהתחילו לנסוע לאוקראינה, רומניה, גרמניה, רק שמדובר בהוצאה כספית גדולה. בסוריה זה היה נוח. הייתה להם משפחה שם, תמיכה. השנים האלה השפיעו עלינו מכל הבחינות".

אין עתיד

את עלי כולם מכירים ביישוב שלו כהוגה דעות. כיוונו אותנו אל ביתו מכפר לכפר וכשהגענו הוא לא היה בבית. צלצלו והוא הגיע טעון באנרגיות. מזכיר אדם שנלחם על מקומו כשר הסברה.

"נולדתי כאן אחרי הכיבוש ואף פעם לא הרגשתי כישראלי, זו האמת", הוא אמר בזמן שמזג קפה, אחת מהכוסות הרבות ששתינו באותו יום. “כל זמן שאתה נולד לאבא ולאמא מסוריה יש לך זיקה לאדמה וגם הרגשה שאתה חי תחת שלטון זר. אם זו לא הייתה ישראל אלא ארצות הברית או ירדן, אפילו שהם ערבים, זה היה אותו דבר. כיבוש הוא כיבוש. אנשים פה לא נגד הישראלים, הם נגד הכיבוש. הרי מה העתיד שלנו? כלום. יש לנו תקרה שלא נעבור אותה.

אם הייתי היום בסוריה, היא לא הייתה קיימת. הבן שלי אמר 'אני רוצה להיות חייל'. נראה לך שיתגייס מחר ויהרוג את בן דודו שחי מעבר לגבול? יש אצלנו קונפליקט פנימי".

אתם מתחתנים עם דרוזים מהגליל?
"אחוז קטן. רוב הנישואים הם בתוך הכפרים שלנו. יש אנשים שלא ירצו להתחתן עם כפרים מהגליל מחשש שייאלצו להתגייס לצבא ולחיות בפחד שתפרוץ מלחמה".

אתה לפחות מרגיש מוגן כאן?

"תהיה בטוח שאף אחד לא יחיה דקה אחת מיותרת. מתי שהוא יצטרך למות, הוא ילך. זו האמונה. אני מקווה שהשנה יהיה סוף לכל הסבל. שיהיה שקט, שלום, ונחזור להיות כמו לפני שש שנים. רק שאני יודע שכמו שיד נשברת ושמו עליה גבס, היא לא תחזור להיות כפי שהייתה. אני מצפה בסוריה לדבר חדש. מקווה שהמדינה תהיה נקייה ממושחתים, גנבים ובוגדים".