כשנשיא המדינה ראובן ריבלין קיבל אתמול את נתוני דוח המועצה לשלום הילד, תגובתו הייתה "הדוח הזה שולח אותנו לעבוד". זה נכון, אבל אסור שזה יפתיע אותנו. נתוני הדוח של המועצה לשלום הילד קשים: אין שיפור משמעותי לעומת דוחות קודמים של המועצה, כמו גם של עוד עשרות דוחות של גופים ומוסדות אחרים, שמצביעים על נתונים כמעט זהים ולאורך שנים רבות.
כאמור, בשלושת העשורים האחרונים נרשמה עלייה בשיעורי האבטלה ובממדי העוני, ועלייה נוספת בשימוש אלכוהול וסמים. יותר מ-12% מבני הנוער דיווחו כי חשבו להתאבד. מדובר בילדים בכיתה י', שמחציתם אף הכינו "תוכנית פעולה" מדויקת ומסודרת לביצוע.
בשנים 1998-2015, הלך וגדל מספר התיקים הפסיכיאטריים של ילדים ונוער. כמעט מדי יום מתפרסמים נתונים על הפערים ההולכים וגדלים בכל התחומים, בין יישובים בפריפריה לבין יישובים מבוססים במרכז. למעשה, מדי מספר שבועות מציבים לנו מראה מול הפרצוף, ומבשרים לנו היכן אנחנו ממוקמים ביחס למדינות המפותחות ה-OECD.
באיזו עוד מדינה שמעתם על כך שבני זוג עובדים במשרות מלאות ועדיין נחשבים עניים? והילדים שלהם עניים, והם הנפגעים הראשונים? מדובר בתמונת מצב חברתית עלובה, וזה לא מזיז לאף אחד. כל ניסיון לצמצום של העוני בוועדת אלאלוף כשל, וזה לא מזיז לאף אחד, גם לא לראש הממשלה שנכנס בפעם הראשונה למשרדו ב-1996, ולא לשרים הרלוונטיים לאורך השנים. הרבה דיבורים, אפס תוצאות.