"אני חושב שזה יפה שנותנים את פרס ההתנדבות על שמו של אלעד, הוא היה התגלמות ההתנדבות. יפה שנותנים במה לאנשים לקבל את הפרס הזה ואת הזכות הזאת. אלעד עד מותו לא קיבל את הבמה, הוא היה עושה דברים בשקט, לא מחצין ורץ ומספר לעולם כמה שהוא עושה. הוא עבד לפי ערכים ואידאל וחשוב לתת במה לאנשים האלה שאנחנו לא תמיד שמים לב אליהם כי אנחנו שקועים בבעיות שלנו".
את הדברים האלה אומר בר אשכנזי, אחד החברים הטובים של אלעד ריבן ז"ל, לקראת טקס פרס שר החינוך לנוער מתנדב ע"ש אלעד, שנספה באסון השריפה בכרמל כאשר התנדב בצופי האש. הטקס יתקיים הערב (24.1) בפעם השישית, בבית בירם בבית הספר הריאלי בחיפה, בנוכחות שר החינוך נפתלי בנט ובמהלכו יוענק הפרס לעשרה בני נוער.
שש שנים חלפו מאז אסון הכרמל שבמהלכו 44 בני אדם נהרגו. אלעד ריבן היה בסך הכל בן 16 כשנהרג לאחר שיחד עם רס"ל דני חייט ורב-כבאי אורי סמנדייב ניסו להציל את 38 נוסעי אוטובוס הסוהרים (אסון אוטובוס הסוהרים בו נספו 44 בני אדם, 38 באוטובוס ושישה שניסו להציל את נוסעיו, ע"ל). שלושתם קיבלו את "עיטור הגבורה של שירותי כבאות והצלה". בר אשכנזי ושגיא פלד, שהיוו יחד עם אלעד שלישייה בלתי נפרדת, היום כבר בני 22. הם משרתים בקבע בצה"ל בעוד אלעד נשאר נער שכל החיים לפניו. בשיחה גלויה הם מספרים על הקושי להמשיך בתחנות החיים בלי החבר הטוב שהיו רגילים לחלוק איתו הכל.
"היינו שלישייה ועשינו הכל יחד"
"הכרנו בכיתה ו', אלעד עבר לבית הספר שאני למדתי בו. מכיתה ו' היינו החברים הכי טובים כשבכיתה ז' עלינו לחטיבה ואז גם שגיא הצטרף. היינו שלישיה ועשינו הכל יחד", נזכר אשכנזי. "היינו נפגשים כל הזמן, מטיילים, יוצאים בערב ביחד. לכיבוי אש רק אלעד הלך, הייתה לו תשוקה מטורפת לזה והוא המשיך את ההתנדבות שלו מעבר לכיתה י' ועשה הרבה יותר משמרות ממה שהוא היה חייב".
את אותו היום, השני בדצמבר 2010, היום הראשון לשריפה בכרמל, הם זוכרים היטב. "היינו בשיעור לשון, ישבתי ליד אלעד והוא אמר שיש לו טלפון ממכבי האש", נזכר פלד. "זה היה חשוב לו, הוא תמיד היה להוט בנושא והוא יצא החוצה לדבר בשירותים. עדיין לא ידענו שום דבר על השריפה. יצאנו החוצה ומפה לשם התחילו לבוא הרבה חברים והוא נעלם. אחרי שעה-שעתיים ראינו ענן עשן, משהו מטורף".
"לא הייתה תחושה מסוכנת או משהו כזה", מציין אשכנזי. "גם באותו היום כשהוא הלך, לא היה איזשהו פחד. הוא יצא באמצע שיעור אחרי שכנראה קיבל שיחה מאחד הכבאים שהכיר. צחקנו כי הוא אף פעם לא ביקש לצאת באמצע שיעור. הוא חזר לכיתה ואמר שיש שריפה ענקית, יצאנו להפסקה והוא פשוט נעלם. הוא לא אמר יאללה חבר'ה אני הולך, אלא נעלם בשקט שלו".
"הבנו שמשהו קורה"
"אמרנו החבר'ה איזה מטורף זה שאלעד הלך לכבות את זה. ההרגשה הייתה שזה יהיה מגניב לחזור לבית הספר כמו גיבור", פלד מוסיף. כששני חברים נוספים מהשכבה שהתנדבו בצופי האש חזרו לביתם בשעות הערב, החברים החלו להיות מודאגים. "חשבתי כל הזמן שלאלעד יהיה סיפור", מסביר פלד. "ניסינו להתקשר אליו אבל לא נפל האסימון, אתה דואג אבל לא מאמין. התחלנו להתקשר אחד לשני והתקשרנו לאמא של אלעד. יום אחרי זה כינסו את כולנו בשישי בבוקר בבית הספר ואז הייתה אווירה שחורה. זה כבר לא היה 'איזה מגניב שאלעד יחזור'. הבנו שמשהו קורה".
"די בסמוך למה שקרה עם האוטובוס קיבלתי טלפון ממישהו בכיתה ששאל אם אלעד דיבר איתי ואמרתי שלא ושאלתי למה שהוא ידבר איתי. הוא אמר שהיה אוטובוס שהתהפך ושיש הרבה הרוגים. זה לא הדאיג אותי יותר מידי אבל התחלתי לעשות טלפונים ופתאום שמתי לב שעברו מאז שהוא יצא שלוש שעות", משחזר אשכנזי. "התקשרתי אליו והוא לא ענה והתקשרתי לאמא שלו, היא אמרה שהיא בלחץ אז התחלתי לדאוג כי הוא היה אדם אחראי שזוכר להתקשר לאמא שלו ודואג להרגיע. אמרתי שאין סיכוי שהוא שכח להגיד אז או שנהרס לו הפלאפון, או שנפצע או שקרה משהו. כל שעה שעברה זה נהיה יותר ויותר מדאיג. צביה (אמא של אלעד, ע"ל) התחילה לנסוע לבתי חולים ואני התקשרתי לכל בתי החולים, תחנות רדיו, עירייה, כיבוי אש, חיפשתי את השם שלו ובחלק מהמקומות אמרו לי שיודעים שלא מוצאים אותו ומחפשים אותו".
פלד מוסיף: "המצב לא היה ברור, כל אחד המציא לעצמו סיפורים עד שבשישי בבוקר כשכולנו הגענו לבית הספר, המנהל הטיל פצצה ואמר שאלעד היה גיבור וכנראה שהוא לא יחזור. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו אמר את זה וכולם בכו".
"הוא אמר שיש גופה ושצריך לעשות בדיקות DNA, כי עוד לא יודעים בוודאות ושייקח עוד כמה שעות עד שיידעו אם זה הוא או לא. זה היה מאוד קשה, עוד לא הייתה תשובה סופית אז כל מיני חבר'ה ניסו לעודד אבל היה לנו ברור שזה הסוף. בערב נפגשנו בבית של המחנכת ובסביבות עשר בלילה הגיע הטלפון ואמרו שזה הוא", מספר אשכנזי.
איך מתמודדים בגיל 16 עם אובדן של חבר קרוב באירוע טראומטי?
אשכנזי: "זה מאוד קשה בטח לחבורה של ילדים צעירים, לא חווינו שום קושי, החיים שלנו היו מאוד יפים. אף אחד לא התמודד עם מוות בטח לא בגיל כזה ובטח לא של הבחור הכי אחראי בחבר'ה. הוא היה המודל אצלי למה זה להיות אחראי. תמיד הודיע לאמא שלו, תמיד לבש מספיק בגדים כשקר, אם היה משהו מסוכן הוא היה מוותר, היה מחושב ומתחשב בעולם. זה היה ממש הבלתי אפשרי, זה היה לא ייאמן, מאוד קשה. זה לא היה ילד שלוקח סיכונים, עושה שטויות ומתחצף למורים או פוגע בחברים. זה היה הילד החייכן, הכי אחראי בעולם, הכי מתחשב ועוזר לכולם ולא רב עם אף אחד. זה הבן אדם היחידי שלא רבתי איתו בחיים. זה היה מאוד קשה".
פלד: "היינו חבורה קרובה של חברים שאפשר לומר שהמקרה הזה חיבר אותנו, זה היה דבק לחבורה. תמיד אמרנו שאלעד היה הדבק של החבורה, אני לפחות אמרתי וגם בחסרונו זה עשה משהו לחבורה. קודם כל אין לך זמן להתמודד בהתחלה, אתה לא מבין כלום מהחיים שלך, כל מה שיש לך זה טקסים, הלוויות ועוד טקס. הרבה תקשורת - ערוץ 2 , גל"צ, בלגן. אתה לא מבין. היינו פשוט ילדים ולא היה לנו כל כך זמן להתמודד עם זה. ההתמודדות הגיעה בשלב יותר מאוחר, על הדברים האמיתיים לא דיברנו אחד עם השני, כל הזמן היינו עם המשפחה, בטקסים, הנצחנו, כתבנו טקסטים אבל לא דיברנו אחד עם השני".
מתי נפל האסימון שאלעד לא יחזור?
פלד: "בחופש הגדול בין י"א לי"ב זה פתאום נחת במין מכה. זה היה החבר שלך להכל, לכל התוכניות. פתאום הרגשתי בודד ואז התחילה ההתמודדות. אתה ממציא את עצמך חברתית מחדש, תמיד היו לכולנו עוד חברים אבל עדיין הוא העוגן שלך ואתה צריך להמציא את עצמך מחדש. זו הייתה תקופה חברתית חדשה שלא ידעתי איך להתמודד איתה. אני חושב שיש מין הסכם הבנה ביני לבין בר, לא דיברנו על זה יותר מידי אבל שנינו מבינים את העניין".
אתם מדברים עליו?
אשכנזי: "לפעמים עם שגיא יוצא לי טיפה. זה קשה, זה נושא כבד, אנחנו לא רצים לדבר עליו. לפעמים כשזה רק עם החברים אז כן, קשה לנו להיזכר, זה לא נושא פשוט. אנחנו נוסעים לבקר את אמא שלו צביה ואת הבנות (שנתיים לאחר מותו של אלעד, הזוג ריבן הביא לעולם שתי בנות באמצעות אם פונדקאית, ע"ל). בסוף כל אחד לוקח את האבל שלו למקום אחר וצביה לקחה את זה מאוד למקום של לקבל ולדבר עם כל מי שמגיע. הכרתי את כל המשפחה של אלעד ומאז האירוע הקשר מאוד התהדק והתקרב ומאז שהבנות נולדו עוד יותר. יוצא לי לפעמים לדבר על זה עם שגיא, חבל שהוא לא פה, שהוא לא התגייס, המשיך עם החיים שלו וזה כואב".
פלד: "כשאני חושב על אלעד היום, אם הוא היה בן 22 ואיפה הוא היה ואם זה היה משנה לי את התוכניות, אז פתאום זה חסר. הזיכרונות שלי נקטעו יחד איתו. הוא היה שם בהמון המון רגעים מהשנים האלה מבחינה חברתית, בית ספר, המון שיחות שחלקתי איתו, מהדברים הכי קטנים".
"היה עוזר לכל אחד"
"לפעמים הייתי מתעצבן עליו כי הוא היה עוזר לכל מי שבכיתה בשיעורים", אומר אשכנזי. "יש חבר'ה שלפעמים פשוט לא כתבו כלום בכיתה ואז היו מבקשים ממנו שישלח את המחברת שלו. הוא היה עוזר לכל אחד גם אם לפעמים לא רצה. אמרתי לו 'די, אתה לא יכול לעזור תמיד, הם נהיים תלויים בך'. הוא אמר שאם הם צריכים עזרה הוא יעזור להם. הרבה פעמים הוא היה מגשר בין החבר'ה שהיו מאוד מתקשים חברתית וגם בלימודים, מדבר איתם ונחמד איתם וסבלני אליהם כמו שלא ראיתי".
אלעד היה גיבור?
פלד: "הוא מאוד אהב את מכבי האש, את המחויבות אישית, הוא אהב את זה אז המשיך להתקדם שם. אלעד היה אחלה גבר וחבר טוב. בתקופה של ההנצחות זה פשוט ניתק אותי רגשית מכל האירוע, לא הבנתי על מי הם מדברים. אני מכיר אותו, 'למה אתם לא מספרים איך הוא באמת?'. זה לא שקרים, תמיד מציגים דברים בצורה הירואית, המקרה היה הירואי, אבל מוזר לחשוב על חבר שלך בצורה של גיבור, למי יש חבר גיבור? הרבה יותר חשוב שהוא היה חבר".
אשכנזי: "הרבה פעמים כשבן אדם הולך אומרים עליו דברים יפים ומה שמדהים אצלו זה שככה הכרנו אותו. אנחנו לא מייצרים תמונה מוגזמת של בן אדם מדהים, הוא פשוט היה ככה. לא יצא לי לפגוש עוד אנשים כמוהו בשום מקום. אני לא חושב שהוא הלך לשם במטרה למות, אלא במטרה לעזור. היה לו חשוב לעזור ואני חושב שהוא היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון יחד עם עוד 43 הרוגים ועוד שלושה שהצליחו לצאת משם. בסוף זו הייתה אש תופת שהגיעה במהירות שאי אפשר לנסוע בה. תפסה אותם הרוח וזה קשה, קשה לקבל את זה אבל ככה זה".