הכפר הבדואי אום אל־חיראן, שעלה לכותרות בשבוע שעבר בעקבות הפינוי האלים שהתבצע בו, היה ככל הנראה עבור ישראלים רבים יישוב לא מוכר בנגב, שמעולם לא שמעו את שמו. אבל עבור עשרת המתנדבים בדרום של יחידת הרחפנים של עמותת רגבים, שמות הכפרים הבדואיים הלא מוכרים בנגב הם חלק בלתי נפרד משפת היום־יום. הם משתדלים להכיר כל בית ובית בשטח עצום, ובו 75 אלף מבנים - כולם מוגדרים לא־חוקיים בידי המדינה.
“כל שנה נבנים כ־3,000 מבנים לא חוקיים בדרום”, אומר עמיחי יוגב, רכז פעילות השטח של עמותת רגבים בדרום. “המדינה מצליחה להרוס שליש מהם. זה המצב. המדינה לא מוצאת פתרון קבע לבעיה הבדואית, ועד שהיא תחליט על פתרון או תעשה משהו בעניין, אנחנו כאן כדי לעזור לה. אנחנו נכנסים למקומות, רואים מבנים חדשים ומראים לגופי האכיפה וכמובן, לערכאות משפטיות כל פעם שיש צורך בכך. יש למדינה יכולת לפתור את בעיית הבנייה הלא־חוקית, רק צריך להחליט ולבצע”.
יש סיכוי שזה יקרה?
“הכל תלוי במי שמקבל את ההחלטות, אני לא יודע אם זה יקרה בזמן הקרוב”.
עמותת רגבים הוקמה ב־2006 במטרה לעקוב אחר פעילות בלתי חוקית של ערבים באדמות המדינה בתחומי הקו הירוק ויהודה ושומרון ולתעד פעילות כזאת. במסגרת פעילותה העמותה מפעילה כמה רכזי שטח, שעוקבים אחר בנייה לא חוקית של ערבים בנגב, בצפון הארץ ובשטחי C ביהודה ושומרון. המידע שנאסף מועבר לרשויות המופקדות על אכיפת החוק במדינה. במקרה הצורך עותרים נציגי העמותה לבית המשפט בדרישה שיורה לרשויות לבצע את תפקידן.
בנייה לא חוקית בקרב הציבור הערבי היא נושא שהמדינה בוחרת לרוב שלא להתמודד עמו או להתמודד רק עם חלקים קטנים ממנו, בשל החשש מתסיסה בקרב ערביי ישראל. “אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים מתוך שליחות”, אומר עובד ארד, רכז השטח של עמותת רגבים. “השטח שבין גדרה לחדרה הולך ואוזל, עתודות הקרקע נגמרות. אין לנו יותר מדי קרקע, וחשוב שיהיה תכנון. חשוב שלא נשלים עם גזילה של קרקעות מדינה”.
הבדואים בדרום כבר מכירים היטב את אנשי העמותה. “הם מגיעים לשטח, הם עובדים מסודר, עם מפות”, אומר ל”מעריב המגזין” אחד התושבים באזור, שביקש להישאר בעילום שם. “הם לא אלימים, לא מתלהמים ולא מתווכחים, נצמדים לחוק, מצלמים. הם לא מדברים בכלל על אג’נדה - רק על מה חוקי ומה לא, ומה אפשר להשיג בבית משפט”.
תיקי הדגל
התקרית הקשה שאירעה בשבוע שעבר באום אל־חיראן, ובמהלכה דרס למוות יעקוב מוסא אבו אל־קיעאן את השוטר רס"ם ארז לוי, תפסה אפילו את אנשי עמותת רגבים לא מוכנים. מול גרסת המשטרה כי אל־קיעאן ביצע פיגוע דריסה בשוטר, מהנתיחה הפתולוגית עלה כי אי אפשר לקבוע בוודאות אם מדובר בפיגוע או בתאונה.
לתקרית הזאת קדמו 14 שנים של מאבקים משפטיים וציבוריים מצד תושבי הכפר למנוע את פינויו לטובת הקמת היישוב היהודי חירן במקום. הכפר מעולם לא הוכר בידי המדינה, אף שזו אינה מכחישה כי התושבים הועברו לשם בידיה בשנות ה־50. ב־2013 עתרו כמה משפחות מאום אל־חיראן כדי למנוע את הריסת הבתים ופינוי התושבים, אולם בג"ץ דחה את עתירתן.
“מאוד הופתעתי מזה שזה הגיע לכדי כך, שזה יהיה אלים, שיידרס שוטר, אף שאבו אל־קיעאן מגיע משבט מאוד קיצוני, וחברי הכנסת של הרשימה המשותפת עושים שם כל הזמן עבודה של התססה”, אומר כעת יוגב.
את המעקב אחר הבנייה הלא־חוקית מבצעים חברי העמותה בעזרת רחפנים. “זה התחיל בקטן, לאט־לאט, ועכשיו יש לנו 20 מתנדבים בכל הארץ, ומהם עשרה בדרום”, אומר ארד. “ראינו שזה עובד טוב, שאין סיבה סתם להיכנס לתוך כפר ולהתחיל לצלם, כי אתה לא יודע איך תצא משם ומה יקרה. אפשר לשבת בגבעה ליד, לצלם מהאוויר, לראות אם יש שינויים בשטח ולדווח, וזה עובד. אנחנו מקבלים סקירה מאוד רחבה של השטח ובזמן אמת. רשויות המדינה מטפלות בזה לא אחת”.
נתקלתם באלימות מצד האוכלוסייה המקומית בעבודה שלכם בשטח?
"היו קצת מרדפים, והייתה גם תקרית שבה ניסו לחסום לי ציר בכניסה לאיזה יישוב לא מוכר. אבל אם עובדים נכון וזוכרים שיש רחפן שיעשה את העבודה ועובדים במקום פחות גלוי - זה עובר בשלום. אף אחד לא אוהב שמתעדים אותו עושה משהו לא־חוקי. גם במגזר היהודי זה לא פשוט, אבל בדרום זה עוד יותר קשה בגלל המנטליות של האוכלוסייה".
אף שעדיין לא אירעה תגרה אלימה בין אנשי העמותה לבין תושבי הכפרים הלא־מוכרים, בעמותת רגבים יודעים שהנושא טעון מספיק כדי לייצר התנגשויות אלימות. “יש עוינות, ויש אווירה של אלימות, כשאתה בא לצלם למישהו את הבית הלא־חוקי שלו”, אומר ארד.
האם לדעתך המאבק בבנייה לא־חוקית מול האוכלוסייה הבדואית היא חלק מהסכסוך עם הפלסטינים, או שזו בעיה בין מדינה לאזרחיה?
“מדובר בבעיה אזרחית לחלוטין במקור, אבל לאט־לאט הערבים מהצפון מחדירים לדרום ולבדואים את הקטע הלאומני. במקור כל הדבר הזה לא קיים כאן בכלל. באום אל־חיראן ובאל־עראקיב (כפר בדואי לא מוכר נוסף – א”ס) זה כבר נהיה עניין לאומני. אלו תיקי הדגל של המלחמה שלהם. קשה לשכנע אנשים לעזוב את הבית, אנשים חוששים מה יקרה אם יעברו ליישוב בדואי מוכר. מה יהיה עם הילדים, עם האישה, הבירוקרטיה. זה לא קטע לאומני בכלל במקור. בן אדם חי במציאות מסוימת וקשה לו להשתחרר מזה. לשנות פתאום את כל חייו. מי שכבר עשה את השינוי לדעתי מרגיש מצוין עם הבחירה שלו בדיעבד”.
החששות מהעימות עם האוכלוסייה המקומית גורמים ליוגב לבחור שלא לחשוף את שם המושב בדרום שבו הוא מתגורר. “צריך להיזהר”, הוא אומר. “אתה לא יודע איפה זה יכול להיגמר, אם נכנסים לעימות. לא יודע אם כרגע זה נמצא במקום של לחפש אותי בבית שלי ודברים כאלה. אנחנו עוד לא שם, אבל יש שבטים מאוד לא פשוטים בקטע הזה”.
"קרה כמה פעמים שנחלצנו בדקה ה־90, כי אחרת היו גומרים אותנו, עושים בנו לינץ’", מוסיף ארד. "לכן אני עובד עם רחפן. הכי מהיר ומקצועי”.
בסוף השבוע הפגינו אלפים בוואדי ערה במחאה על פינוי הכפר הבדואי אום אל־חיראן. לדברי חברי עמותת רגבים, הדבר עלול להתפתח לכדי אינתיפאדה בדואית. “אם המצב ימשיך ככה, והתנועה האסלאמית וחברי הכנסת של רשימה המשותפת ימשיכו לפעול כמו שהם פועלים, זה בהחלט יכול להגיע לשם”, אומר יוגב.
“יש שם כל הזמן עבודה של התססה. מנסים לחמם את זה כדי שיהיה על זה מאבק וכדי שהוא ילבש מאפיינים לאומיים, מה שלא היה פעם. הבדואי נולד למציאות מסוימת שהמדינה לא הסדירה בשום דרך, ואז הוא מביא לעולם ילד, וגם הוא בונה באופן לא־חוקי באותו מקום כי כך הוא רגיל. אין לזה שום קשר לעניין הלאומי, זה עניין אזרחי לחלוטין”.
“כל יום מגיעים עשרות מורים מהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ומתסיסים את השטח, ובגלל זה יש בו תופעות שלא ראינו פעם”, מוסיף ארד.
“מכפיל כוח חשוב"
פעילות עמותת רגבים נגד בנייה לא־חוקית ערבית ברחבי הארץ צורמת על רקע הרוח הגבית שמעניקה הממשלה להתנחלויות ביהודה ושומרון, ובעיקר על רקע פינוי המאחז הבלתי־חוקי עמונה, שם צפויה לקבל כל משפחה שתפונה כמיליון שקלים פיצויים. מבקריה של עמותת רגבים טוענים כי עבודתה לא נועדה להגן על החוק או על אדמות מדינה, אלא להגן על אדמות מדינה מפני מי שאינו יהודי. “אנחנו לא רואים אותם עותרים נגד חוות בודדים בלתי־חוקיות, למשל, או נגד מאחזים בלתי־חוקיים בגדה”, אומרת מיכל רותם מ”פורום דו־קיום בנגב”.
“זה לא שאכפת להם מהחוק כשהוא מופר בידי יהודים. אכפת להם מהחוק רק כשהוא מופר בידי ערבים. אי אפשר להגיד שזו תמיכה בשלטון החוק. שלטון החוק זה לכולם. מה גם שבשנים האחרונות, גם בלעדיהם יש אכיפה מוגברת, אז אני לא מבינה למה הם מתעקשים”.
“אני שומע מכל גופי האכיפה: ‘אתם מכפיל כוח חשוב'”, עונה ארד. “תושבים מעבירים את הדיווחים אלינו, ואנחנו מעבירים את המידע הזה למנהל ולסיירת הירוקה. הלוואי שלא היה צריך את רגבים, הלוואי שהמדינה הייתה עושה את זה יותר. אנחנו, למעשה, מכריחים את המדינה לעבוד. הלוואי שנוכל לסגור את העמותה. המדינה אוכפת חוקי בנייה רק נגד יהודים, כי כך קל ונוח לה”.
ומה עם חוות הבודדים - גם בזאת המדינה לא מטפלת?
“אני מסכים שחוות הבודדים בדרום הן לא-חוקיות, ושצריך להסדיר אותן”.
להסדיר או לפנות?
“להלבין כמובן, לא לפנות. ההבדל בין החוות הללו לבין יישובי הבדואים הוא העובדה שהממשלה שלחה אותם לשם, אריק שרון בכבודו ובעצמו, וזה היה בהסכמה שבשתיקה. זה לא דומה ליישובים הבדואיים - ששם לא התקבלה החלטה. מדינה צריכה תכנון ובנייה. אי אפשר שכל הנגב ייראה כמו מחנה פליטים. אבל בעיקרון, צריך להסדיר מה שאפשר – גם ליהודים וגם לערבים”.
כלומר, אם המדינה תחליט להלבין את הבנייה הבדואית, המאבק נגמר?
“החבר’ה האלו, למשל, מאום אל־חיראן, היה איתם דיאלוג וכמעט הגיעו להסכמות. הם פולשים ועבריינים שגנבו קרקע מהמדינה, ובכל זאת היה איתם משא ומתן והגיעו להסכמות, והם רצו מהמדינה עוד ועוד”.
מתנדבי רגבים ועובדיה, שמתמודדים יום־יום עם המציאות הנפיצה בדרום, מבינים את המורכבות של הבעיה. “אני לא יודע מי קובע בשם האוכלוסייה הבדואית שהמצב הקיים בהכרח טוב לה", אומר ארד. "יש בדואים שטוב להם ככה, ויש קהילות שפחות. יש משפחות שממש רוצות פתרון ויש כאלו שלא. יש שבט אחד שכבר שנים מבקש פינוי לרהט ונלחם בבג”ץ וממש נאבק על פינויו, ובגלל התנגדות של הרשות המקומית זה לא ממש קורה. כך שיש כל מיני סוגים של אנשים, וצריך לעשות הרבה יותר כדי להגיע לפתרון. אם אני רואה את זה קורה בעשורים הקרובים? לא יודע. זה תלוי במקבלי ההחלטות”.
"יש כאן עניין של אזרחים מול המדינה, שחוץ מלהרוס בתים בצווים לא מציעה פתרונות", אומרת מצדה רותם. "העיירות הבדואיות הן העניות בישראל. הן מאוד מתקשות במתן שירות לתושבים. אין בהן תשתיות מתאימות. המדינה רוצה להעביר לשם עוד ועוד אנשים, לפעמים גם בכוח - אבל זה לא פתרון. כל ההתייחסות הזאת לבדואים, כאילו שבנייה לא-חוקית היא אג'נדה עבורם, היא לא נכונה".
יוגב כמובן לא מסכים עם הדברים. "רהט היום נראית כמו להבים, חוץ מהדשא ואיך שזה נראה מבחוץ", הוא מתעקש. "יש להם בתים גדולים מהסוג שלי ולך לא יהיה. המצב שם בסדר גמור".