בשם ההורים: בני הדור השני לשואה הפכו לחזית שימור הזיכרון

לפני כשלושה חודשים יצא בסין ספרה של הסופרת והמחזאית נאוה סמל, "לעוף מכאן". "מדובר בספר ישן בן 30 שנה שעוסק בשואה ומדבר על העברת זיכרון של ניצול שואה מצפון אפריקה לנערה ישראלית בשנים הראשונות של מדינת ישראל", מספרת סמל. "בשנה שעברה הייתי בסין, פגשתי את האנשים של הוצאת הספרים ולא הבנתי למה מתוך כל הספרים שלי הם בחרו דווקא את הספר הזה".

מה גילית?
"התברר לי שהסינים עוסקים בסוגיית הזיכרון בשל צלקת וטראומה לאומית שלהם. מדובר בטבח נאנג'ינג, שבו בשנת 1937 טבחו היפנים 300 אלף מתושבי העיר נאנג'ינג. זה היה טבח נורא, שנשאר כשריטה מדממת בזהות הלאומית הסינית. נותרו מעט מאוד שורדים מהטבח הזה, ובשנים האחרונות הם מחפשים דרך שבה השורדים יעבירו מידע לצעירים. ואז בעצם הבנתי שהספר שלי הוא כלי עבודה, שבאמצעותו הטראומה שלנו, של השואה תשמש להם מראה לטראומה שלהם".

מחר יצוין יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, בתאריך שבו לפני 72 שנים, ב־27 בינואר 1945, שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ בידי הצבא האדום. כבת דור שני שאמה שרדה את אושוויץ, סמל לא מסתפקת בהעברת זיכרון השואה בעולם דרך ספריה. היא גם מרצה אורחת בקורס "שליחי זיכרון בחזית הנחלת השואה" של מכון שם עולם - מכון שואה ואמונה לחינוך, תיעוד ומחקר. מטרת הקורס היא להכשיר את בני הדור השני ליום שבו כל בני הדור הראשון כבר לא יהיו בין החיים, והם שיספרו את סיפור הניצולים ויעבירו את זיכרון השואה לדורות הבאים. "כולנו נשאי זיכרון, וזה תקף לכל מקום שאנחנו מגיעים אליו", אומרת סמל. "זה חשוב במיוחד לאור העובדה שהבערות והכחשת השואה החלו לשלוט בעולם. מדובר בעידן שבו לעובדות אין פתאום משמעות או תוקף".

רבים מספריה של סמל כאמור עוסקים בנושא השואה ויוצאים לאור ברחבי העולם. "ליצירת אמנות, לספר, לסרט, להצגה יש כוח לדחוף את הזיכרון במעלה הזמן מאוד־מאוד רחוק", היא אומרת. "יש לזה כוח להגיע אל לבו של אדם שלא מכיר את הסיפור שלך ולגעת בנפשו יותר מכל מסמך".

סמל מציינת שלאחרונה היא מגלה עניין הולך וגדל בנושא השואה במזרח הרחוק. "שני סטודנטים לספרות מהודו עושים עבודה על הספרים שלי, וזה מאוד מפתיע", היא מספרת. "גם כשאני מגיעה להרצאות באירופה, בהולנד, באיטליה ובעיקר בגרמניה, אני מוצאת אנשים מאוד צעירים שמגלים עניין בכך. לפני שנתיים יצא לאור באיטליה הספר שלי 'ראש עקום', שעלילתו מתרחשת בתקופת השואה ומספרת על מוזיקאי יהודי שמוסתר בעליית גג בכפר קטן באיטליה על ידי אהובתו הנוצרייה. השקת הספר במהדורה האיטלקית הייתה בעיירה בורגו סן דלמצו, שבה מתרחשת העלילה, ושבה גם נמצאת תחנת הרכבת שממנה שולחו יהודי צפון איטליה למחנות. בעיירה הזאת אין אפילו יהודי אחד, ובכל זאת כל שנה, ב־27 בינואר, הם עושים טקס זיכרון. השקת הספר שלי התקיימה ביום הזיכרון, ויצאתי עם כל הצעירים של התיכון המקומי להניח פרחים ולהדליק נרות בתחנת הרכבת". 

לא להירתע

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספר ניצולי השואה שחיו בסוף שנת 2015 בישראל עמד על כ־200 אלף. בשנת 2020 צפוי מספרם לרדת בכ־23%, ועד שנת 2030 ב־65%. בשנת 2035 צפויים להישאר בחיים פחות מ־22% מאלה שחיו בסוף שנת 2015.

הקורס "שליחי זיכרון בחזית הנחלת השואה", שמתקיים בכפר הרא"ה ובתל אביב, נועד להשאיר את זוועות השואה בתודעה במציאות שבה מספרם של ניצולי השואה החיים הולך ופוחת, ואילו האנטישמיות ברחבי העולם רק הולכת וגוברת. "דווקא כשנעלם הדור הראשון, שחווה על בשרו את השואה, הרי שאם לא תתייצב גווארדיה ברורה מקרב בני הדור השני או המוסדות היהודיים, שיבואו ויעלו את הנושא, אז אין ספק שבעולם כל התודעה לגבי השואה תלך ותדעך", אומר הרב אברהם קריגר, ראש מכון שם עולם. "בקרב הציבור הרחב בעולם יש כיום כבר פחות עיסוק בנושא השואה. כשיש כבר עיסוק בנושא, זה לעתים גולש למקומות שאנחנו מכנים 'אנטישמיות רכה יותר', וצפים מיד עניינים הקשורים למדינת ישראל. לכן, יש היום חשש ברמה הציבורית להעלות את הנושא, כדי שזה לא ייכנס לתגובות נגד מדינת ישראל. יש היום התגברות מאוד משמעותית של אנטישמיות ברחבי העולם, והאסלאם הרדיקלי הופך להיות יותר צעקני ונוכח. אפשר להתייחס ליום השואה הבינלאומי בקמפוסים או בתקשורת בחו"ל, אבל זה יגרור גם תגובות מאוד חריפות של אסלאמיסטים קיצונים, ולכן יש כאלה שמראש מעדיפים בכלל לא לעסוק בכך. אם בעבר ההתייחסות ליום השואה בעולם הייתה בגדר מחויבות, היום זה מעורר פרובוקציות, ולכן, כל מרחב ציבורי מעדיף כמה שפחות להתעסק בכך. רואים את זה גם באירופה וגם בארצות הברית".

מהם התכנים של הקורס המיועד לבני הדור השני?
"ראשית, הקורס חושף אותם להיסטוריה. כמו כן, חלק גדול מהם לא מכיר היטב את הסיפור של משפחתם, ואנחנו מסייעים להם באמצעות ארכיונים ומקורות אחרים לסגור כמה שניתן את הסיפור הפרטי שלהם. בנוסף לכך, בעזרת פסיכולוגיה ופסיכותרפיה אנחנו עוסקים בחוויה של גדילה בבתים של הדור הראשון. כל בני הדור השני יודעים לומר שלא זורקים אוכל, אבל כיוון שבני הדור הראשון מיעטו לדבר על העולם הנפשי שלהם, הרי שההיבטים הנפשיים של הוריהם לא תמיד ידועים ומובנים להם".

חלק חשוב נוסף בקורס עוסק בהנגשה, בשליחות. "המשתתפים לומדים כל מיני מתודות כיצד מספרים סיפור, איך אפשר לעמוד בפני קהלים שונים ולספר את הסיפור המשולב - גם של הדור הראשון וגם של הדור השני, שהוא בעצם נייר הלקמוס של הדור הראשון", מסביר קריגר.

בסופו של דבר, בוגרי הקורס אמורים לדבר כמה שיותר על נושא השואה בכל מסגרת שהם נמצאים בה. "אם אלה אנשי עסקים שמסתובבים בעולם, אז שיספרו את הסיפור לאנשים שהם נפגשים איתם במסגרת של עבודה", אומר קריגר. "חלק מבוגרי הקורס אפילו נוסעים למדינות המוצא של הוריהם, יוצרים קשרים עם בתי ספר מקומיים ומספרים את הסיפור לתלמידים. בני הדור השני הופכים כיום להיות החזית של שימור זיכרון השואה, וצריך שיהיו כמה שיותר שליחי הסברה".

לדברי קריגר, המשימה לזכור ולא לשכוח מוטלת על כמה גורמים. "זוהי משימה גדולה מאוד של מדינת ישראל, הגופים במדינה שעוסקים בתחום השואה וגם גופים בעולם שעוסקים בכך", הוא אומר. "צריך לא להירתע וכל הזמן לנסות להיכנס לתוך הקהלים הלא־יהודיים. במכון שם עולם, למשל, אנו מנסים לקחת סטודנטים יהודים ברחבי העולם, שאולי לא הכי מחוברים לזהות היהודית שלהם, אבל דרך הסיפור של השואה להפוך אותם מעורבים ולהציב משקל שכנגד בתוך הקמפוסים מול הצעקנות הפונדמנטליסטית".

לפי קריגר, לעומת ההסתייגות מהעיסוק בשואה במרחב הציבורי, דווקא במסגרות החינוכיות בחו"ל ניכרת בשנים האחרונות יותר מודעות, והעיסוק בלימוד נושא השואה גובר. "כבר כמה שנים שנושאים שקשורים בשואה נכנסים למסגרות החינוכיות של בתי הספר התיכוניים הלא־יהודיים במדינות אירופה ובסקנדינביה", הוא מספר. "מדובר, למשל, בסדרת שיעורים, הקרנות סרטים, הבאת עדות או סיורים במוזיאונים".

האם הפעילויות האלה אכן גורמות לבני הנוער להתעניין בשואה?
"בסופו של יום, זה תלוי במורים או בבית הספר המקומי. יש בתי ספר שלוקחים את זה ברצינות ומנסים לתת לנושא איזשהו ממד ערכי ונפשי, ויש כאלה שעושים זאת כי צריך לעשות את זה".

שוד הנדל"ן הגדול

"הורי הם שרידי שואה, והיה בי הרצון ללמוד איך להעצים את המשוואה הזאת של העברת הידע לדורות הבאים ברמה המשפחתית", מספר שלמה טאוב (68) שהשתתף בקורס. אלא שטאוב, איש עסקים המנהל את חברת "לגאסי", העוסקת בתחום של תביעות רכוש בפולין, הבין די מהר שפוטנציאל העברת הידע גדול בהרבה יותר מהמסגרת המשפחתית. "במסגרת עבודתי אני וחברי למקצוע, עורכי דין פולנים, נפגשים מדי שנה בשנה עם מאות לקוחות יהודים ולא־יהודים מרחבי העולם שיודעים על רכוש שהיה בבעלות משפחתם לפני מלחמת העולם השנייה", הוא מספר. "את החומר שלמדתי במכון שם עולם לקחתי גם למחוזות האלה. למשל, חלק מהלקוחות שמגיעים אלי אני משכנע להוציא חוברת על הסיפור המשפחתי שלהם למען הדורות הבאים. ואילו לכל עורך דין פולני שעובד איתי, אני מספר על הפשע ההיסטורי שאירע בפולין וגם על שוד הנדל"ן הגדול בהיסטוריה. באירופה, למשל, יש נכסים יהודיים בשווי 150 מיליארד דולר. רק בפולין יש 30־40 מיליארד דולר מתוך הסכום הזה".

איך עורכי הדין מגיבים כשהם שומעים את הסיפורים?
"בהתחלה היה קשה. הם הסתכלו עלי עם פרצוף פוקר ואמרו: 'גם לנו היו צרות'. אבל לאט־לאט הם נעשים הרבה יותר אמפתים, הנושא מתחיל לעניין אותם, והם נעשים חלק מהסיפור. קרה לי גם ששופט פולני ביקש ממני תעודת פטירה של בן משפחה שנשלח למשרפות באושוויץ. הקורס נתן לי הרבה יותר כוחות ליצור מודעות ולהסביר שלא הייתה לקורבנות פריבילגיה לקבל תעודות פטירה".

את הידע שצבר בקורס טאוב גם מעביר לבני נוער. "כשאני שוהה במלון בעיר קרקוב במסגרת עבודתי, אני תמיד פוגש שם קבוצות נוער מישראל או מארצות הברית", הוא מספר. "לעתים אני מוזמן להצטרף לסיורים שלהם ולספר את הסיפור המשפחתי שלי. לאחרונה הצטרפתי לקבוצה מארצות הברית לסיור במחנה הריכוז פלאשוב. ביקרנו במחנה ואחרי זה המשכנו לביתו של קצין ה־SS ומפקד המחנה, אמון גת, ולמרתף העינויים שבו עינה את קורבנותיו. עמדתי בביתו מול בני הנוער וסיפרתי את הסיפור המשפחתי של אמי, סופיה ז"ל, שגם לה היו כמה מפגשים עם אותו רוצח. כשסיפרתי את הסיפור, הצטמררתי לא מהקור המקפיא שהיה באותו יום, אלא מהסיפורים, והרגשתי את מה שאמי הרגישה אז".

בעקבות הקורס טאוב גם הפיק ספר לבני משפחתו בשם "לא ידענו שכל כך רבים מכם עדיין נותרו כאן", ובו עדויות ששמע מאמו ומאנשים נוספים. "כל משפחתה של אמי נרצחה בשואה", הוא מספר. "כשאמי חזרה לבדה ממחנות המוות לקרקוב, כשהיא לבושה עדיין בבגדים של אושוויץ, היא הגיעה לדירה שבה גרה לפני המלחמה. פתחה לה את הדלת אישה זקנה ואמרה לה את המשפט: 'לא ידענו שכל כך רבים מכם עדיין נותרו כאן'. אמי הציצה לתוך הדירה וראתה בה את כל הרהיטים שהיו שלה. הכל כאילו עמד במקום. ואז היא הסתובבה ועזבה לעולם, בלי שום כוונה לחזור".