הקרב האחרון: ניצולי השואה שנלחמים דווקא נגד יד ושם

קומץ עורכי הדין במרכז לסיוע משפטי לניצולי שואה, במשרד המשפטים בתל אביב, כבר מורגל לראות ניצולים הפוקדים את המקום הצפוף - חלקם חולים ושפופים מחמת השנים - בבקשה לסייע להם במיצוי זכויותיהם מול תחנות הבירוקרטיה הישראלית, שירות שניתן להם בחינם. אלא שלאחרונה הגיעו למרכז שלושה ניצולי שואה עם בקשה חריגה: לא סיוע בקצבה או הכרה בנכות (אף שחלקם חיים בצניעות רבה) אלא ייצוג משפטי נגד מוסד “יד ושם".

ניצולי שואה שנאבקים מול המוסד המופקד על זכר השואה - לכאורה דבר והיפוכו, אבל מתברר שיש כאלה, והם אינם נלחמים למען עצמם: ג'ק יגד, שמואל ארדיטי ומאיר שי (שלקמן), שלושה שורדי שואה בני יותר מ–80, מנהלים, כל אחד בדרכו, מאבק מול הוועדה לציון חסידי אומות העולם ב"יד ושם" בשל החלטתה לא להכיר במציליהם ככאלה. אלה, נטען בוועדה, אינם עומדים בקריטריונים להענקת התואר.

במקום לבלות את שארית ימיהם בשלווה, הם מכלים את כוחותיהם זה עשור בהתכתבויות, ערעורים, נסיעות לארצות מוצאם ואיתור ראיות חדשות, תרגומי מסמכים ואפילו פניות לבית המשפט. הם משלמים בכסף ובבריאות - וכל זה, כשהמצילים כבר אינם בחיים, ובני המצילים כבר קשישים בעצמם. בשביל מה לכם, אני שואלת אותם. לא חבל על הזמן? הכוחות? הכסף?

“זה עניין של הכרת תודה. אני חי מפני שהגוי הזה הציל אותי, פשוט מאוד. הוא הציל חמש נפשות ובזכותו אני מדבר איתך היום", אומר ג'ק יגד (81) מהרצליה, אמן ומעצב יליד גליציה, שהסתתר עם משפחתו משך שנתיים אצל איכר פולני. “אסור לנו לשכוח את מי שהציל אותנו. מרגיז אותי כשמשקרים לגביהם", אומר מאיר שי (87), מורה למתמטיקה לשעבר, תושב חיפה, שהוסתר עם משפחתו במשך יותר משנה במרתף כנסייה ברומניה, בחסותו של הבישופ המקומי. כבר עשר שנים שהוא נאבק בהחלטת הוועדה שלא להעניק לבישופ את התואר “חסיד אומות העולם", כולל פנייה לבג"ץ.

שמואל ארדיטי (81), יליד בולגריה, מהנדס תושב בת ים, ניצל עם משפחתו מגירוש למזרח, בזכות אזהרתה של מזכירת “הקומיסריון לענייני יהודים", אישה בשם ליליאנה פניצה. מאז סורבה פנייתו הראשונה לוועדה לחסידי אומות העולם, הוא מנהל מסע להנצחת זכרה ונאבק בתקווה שישנו את ההחלטה. “כשאסגור את העיניים, אני רוצה שיכתבו ‘פה טמון שמואל ארדיטי, שנתן חזרה מה שיכול היה לליליאנה'", הוא אומר במבטא בולגרי אופייני.

המניע הכספי

הכוונה, במקור, נאצלת: ב–1963 ייסדו ב"יד ושם" את המפעל להענקת תואר "חסיד אומות העולם", להוקרת “המעטים שעמדו לצדו של העם היהודי בתקופה האפלה ביותר בתולדותיו", כניסוחו היפה של המוסד. ניצולי שואה החלו לפנות בבקשה להביע תודה למציליהם, במיוחד לאחר משפט אייכמן, שהעלה את המודעות לנושא. הוקמה ועדה עצמאית המורכבת מניצולי שואה ומאנשי אקדמיה, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס (כיום השופט טירקל), שתפקידה להחליט למי יינתן האות - מדליה, תעודת הוקרה והנצחת השם בהר הזיכרון בירושלים. שום מענק כספי. כדי להיות ראויים לתואר, יש להוכיח כי המצילים סיכנו באופן ממשי את חייהם, וכי המניע למעשיהם היה הצלת יהודים, ולא רווח כספי, או רצון להמיר את דתם של הניצולים.

על סעיף זה, של מניע כספי, “נפסל" מצילם של חמשת בני משפחת יגד, איכר פולני בשם יוזף טקץ'. אבי המשפחה, בעל מסעדה בעיירה בובריק (סמוך ללבוב), פנה אליו בבקשה שייתן למשפחה מקלט אצלו בחווה. “הגרמנים נכנסו אז למזרח גליציה והיו מעשי רצח נוראים ביהודים, גם של האוקראינים המקומיים וגם של האקציות הגרמניות", מספר ג'ק יגד. “אבי, שהיה אדם אמיד, בעל בית גדול בכיכר העיר, פנה ב–1941 לטקץ', שהיה לקוח קבוע שלו, וביקש ממנו לסדר לנו מקום מחבוא אצלו בחווה. בתמורה, אבא שלי הבטיח שיקבל את הבית שלנו. הם חתמו על הסכם שבו האיכר מלווה לאבא שלי, כביכול, 1,000 דולר, ובתמורה הוא יקבל את הבית, אבל ההסכם הזה לא בוצע מעולם".

לאחר פוגרום אלים של אוקראינים שבו נפצעה האם, נמלטה המשפחה, הורים ושלושת ילדיהם, לחוותו של האיכר, מרחק שבעה קילומטרים מהעיירה. “בהתחלה הסתתרנו במחסן ליד המטבח - הוא בנה שם קיר מפריד ומדרגות מתחת לרצפת העץ, ושם היינו עד שהגרמנים התחילו בחיפושים. כשהסכנה גברה, חפרו לנו בור מסתור, עם חור קטן לאוויר, ושם ישבנו, סך הכל 22 חודשים".

בנותיו של האיכר, אז בגיל 12-11, היו מביאות למשפחה אוכל בכל יום. מדי פעם היו מתרחצים בגיגית מים. במכתב משנת 1992, העידה אחת הבנות כיצד הצילה את המשפחה בזמן שהגרמנים הגיעו לחיפוש. “היא סיפרה שהגרמנים נכנסו אליהם הביתה, העמידו אותם בשורה ותחקרו אותם, ואז הבת הצעירה נזכרה שהבור בחוץ פתוח. היא בכתה שכואבת לה הבטן והיא חייבת ללכת לשירותים, רצה החוצה וכיסתה את הבור", אומר יגד.

את מה שעבר על המשפחה בבור האפל אפשר רק לדמיין - הקור, החושך, התנאים הקשים. “אמי שכבה שם שנתיים עם רגל שבורה", מספר ג'ק, שהיה אז בן 8. כדי להעסיק את עצמו, צייר הילד המוכשר על נייר מצהיב את ציוריו הראשונים, מדויקים להפליא ונוגעים ללב, של הרהיטים שעזבו בבית. הציורים קיימים עד היום.

עם כניסת הרוסים לאזור נמלטה המשפחה לצ'כיה, משם למחנה עקורים במינכן, ולאחר מכן היגרה לארצות הברית. האיכר טקץ' נרצח על ידי האוקראינים הלאומנים זמן קצר לאחר מכן. “עוד לפני זה הוא הספיק להחזיר לאבא שלי את ההסכם, וגם שעון שנתן לו. התיעוד קיים", מסביר יגד. אביו, שפתח חנות לכלי בית בניו יורק, מעולם לא שכח את מציליו, שחיו בדלות בתקופת המשטר הקומוניסטי. “ברגע שקיבל את המשכורת הראשונה הוא התחיל לשלוח להם חבילות", אומר הבן.

בשנת 1992, בעקבות הקלות כלכליות שהעניקה ממשלת פולין למי שהוכרו כחסידי אומות העולם (כ–6,000 איש במדינה), פנו בנותיו של האיכר טקץ' למשפחת יגד ול"יד ושם", בבקשה לסייע להן ולהכיר גם במשפחתן כמצילים. ג'ק, אמו ואחותו נתנו עדות ב"יד ושם" והגישו את הבקשה, ואולם הוועדה החליטה לא להעניק למשפחה את התואר, עקב אותה הבטחה שנתן האב לאיכר ערב המלחמה, לגבי העברת הרכוש. “זו הפעם הראשונה שראיתי את בעלי בוכה", מספרת ורדה יגד, אשתו של ג'ק.

בני הזוג יגד נסעו לפולין, פגשו את בנות המשפחה, וקיבלו מהן תיעוד שנשמר, המעיד כי ההסכם המקורי בוטל, וכי המשפחה לא קיבלה דבר מעולם. לאחרונה פנה יגד דרך המרכז לסיוע משפטי שוב לוועדה, על סמך החומר החדש שבידיו, בתקווה שתחזור בה מהחלטתה.

“הבנות לא רצו כסף, הן רצו רק הכרה", הוא אומר בהתרגשות. “אני לא מבין למה מסרבים להן. הרי היה ידוע שמי שמחביא יהודים - דינו ודין משפחתו מוות. המשפחה הזו סיכנה שלוש ילדות צעירות, הם לא קיבלו דבר בסוף, ואני ומשפחתי חיים בזכותם. מה צריך יותר מזה?".

נגד הזמן

שמואל ארדיטי, יליד בולגריה, שהיה בן 7 כשפרצה המלחמה, זוכר את אביו, ראש התנועה הרביזיוניסטית במדינה, מתרוצץ לחפש מקלט למשפחה מחוץ לסופיה. בבולגריה, בת בריתה של גרמניה, הוטלו על היהודים גזירות רבות, ביניהן גירוש לערי השדה, אך המלך התחמק מהדרישה להגלות את היהודים מזרחה להשמדה (בניגוד ליהודי תראקיה ומקדוניה, שלא זכו להגנתו).

ב–1942 הוקם בבולגריה הקומיסריון לענייני יהודים, בראשותו של אלכסנדר בלב, עורך דין אנטישמי (שאף נסע לברלין להשתלמות בחוקי נירנברג). כמזכירתו שימשה צעירה נאה ונטולת רקע אנטישמי, בשם ליליאנה פניצה.

ב–1943 החל בלב להכין את הגלייתם מזרחה של 12 אלף יהודי תראקיה ומקדוניה - שטחים שבהם לא הייתה ליהודים נתינות בולגרית. יהודי בולגריה ניסו לעזור לאחיהם בצפון, ולא ידעו שגם הם באותה סירה: בחוזה חשאי שנחתם מול נציג הגסטאפו (תיאודור דנקר, מי שארגן את חיסול יהודי פריז), התחייב בלב לשלוח לחיסול ב–9 במרץ עוד 8,000 יהודים, תושבי סופיה ובכירי הקהילה. גירוש המנהיגות, הניח, יאפשר לאחר מכן חיסול שקט של 50 אלף יהודי בולגריה. “ידענו שיש תוכנית לגבי מקדוניה, אבל יהודי סופיה? על זה איש לא חשב", מספר ארדיטי.

מי שהדליפה את תוכנית בלב לראשי ועד ההצלה היהודי הייתה המזכירה ליליאנה פניצה, אז בת 27, שגם הדפיסה אותה. “בלב הזהיר אותה מהדלפות, אבל היא עמדה בקשר עם ראש ועד ההצלה של יהודי בולגריה, ד"ר ניסים בוקו–לוי, ועם הסגנים שלו, והזהירה אותם", מספר ארדיטי. “כתודה הם הביאו לה מתנה, גרבי משי. אבי קנה אותם. הוועדה לחסידי אומות העולם ראתה בזה תמורה כספית. באמת? בשביל זה לסכן חיים?".

בעקבות ההדלפה, החל מרוץ נגד הזמן בניסיון להעביר את רוע הגזירה מול חברי הפרלמנט, ראש הממשלה והמלך, כולל משלחת של נציגי ארגון המקדונים (הלא יהודים), שנפגשה עם שר המשפטים דימיטר פשב, בעצמו חסיד אומות העולם, על חלקו בהצלת יהודי בולגריה, ועם שר הפנים האנטישמי פטר גברובסקי. בלחצו של פשב, הוחלט לעצור את “הטיפול" ביהודי בולגריה - שלא כמו 12 אלף יהודי תראקיה ומקדוניה, שרוכזו ב–5 במרץ במחסני טבק מקומיים ונשלחו בקרונות בקר להשמדה בטרבלינקה.

יהודי בולגריה ניצלו ועלו ארצה. בלב נרצח כשניסה להימלט צפונה לקראת סוף המלחמה. ופניצה נשפטה בידי הקומוניסטים בבית דין למשתפי פעולה. היא זוכתה לגמרי, אבל הוכתה קשות בחקירה. “שברו לה את הגולגולת", מספר ארדיטי. כעבור שנים רבות הגיעו אליו בדרך לא דרך הקלטות מחקירתה, בנובמבר 1944, שם סיפרה כיצד שימשה “חפרפרת" של הוועד היהודי בנציבות. “יהודים אסירי תודה ניסו לעזור לה אחרי המלחמה, אבל סיפרו שהייתה כבר צל אדם. המכות שקיבלה עשו את שלהן", אומר ארדיטי. פניצה נפטרה ב–1945, ולא הניחה אחריה יורשים.

ארדיטי, שלמד מאביו שהם חבים את חייהם לליליאנה, לא ידע מנוח. בשנת 2007 הגיש לוועדה ב"יד ושם" בקשה להכיר בפניצה כחסידת אומות העולם, אך בקשתו סורבה, בין השאר בטענה שהיא הזהירה אנשים בחשאי, אך לא מחתה בגלוי נגד התוכנית. “מה ציפו, שתרוץ ברחובות עם התוכנית של בלב ביד? ברור שזה היה בחשאי", ארדיטי אומר בכעס. “טענו גם שהייתה המאהבת של בלב, וזה לגמרי מופרך. היה לה ארוס שקיוותה להינשא לו. חיפשתי ומצאתי בבולגריה את הסנדק שלה, והוא סיפר לי על הארוס הזה".

ארדיטי הנמרץ ערער על החלטת הוועדה מספר פעמים. הוא דרש דיון מחודש בבקשה, בטענה שיש בידיו ראיות חדשות, אך נדחה שוב ושוב. ב–2013 נדחתה הבקשה סופית. הוא שקל לפנות לבג"ץ, אולם נסוג לאחר שעד מרכזי (הפרופ' מיכאל בר–זהר) חזר בו מהסכמתו להופיע.

“לדעתי, תפרו לה תיק", אומר ארדיטי, חבר מרכז הליכוד. “אם היא הייתה חברת המחתרת הקומוניסטית, היא הייתה נחשבת מזמן לגיבורה, אבל הסיפור שלה נוגד את הנרטיב של 'יד ושם', שמסתייג ממלך בולגריה ומהימין הבולגרי. מה לעשות שבבולגריה מי שהציל את היהודים זה הימין והמלך. אלמלא הם, היינו בשר קפוא ובשר מעושן ואת זה לא אוהבים לשמוע. לא במקרה קיבלו בבולגריה רק 20 איש את התואר 'חסיד אומות העולם', אפילו פחות מאשר בארמניה".

ארדיטי עדיין ממשיך לפעול לזכרה של פניצה. הוא יזם בבולגריה תוכנית טלוויזיה עליה ופנה לנשיא המדינה בבקשה להעניק לה מדליה על גבורתה. “אמרו לי שצריך להקים ועד פעולה, אז הקמתי ועד פעולה בבולגריה, והגשתי שוב את הבקשה, בשם הוועד", הוא אומר. “בינתיים הנשיא התחלף, השגתי תמיכה מחודשת לנושא משרת הפנים, ולאחרונה הודיעו לי שבספטמבר 2017 היא תקבל סוף־סוף את המדליה. מי יודע, אולי זה יגרום ל'יד ושם' לחשוב מחדש".

למען הבישופ

העשור האחרון בחייו של מאיר שי (שלקמן), יליד רומניה עדין מראה בן 87, הוקדש כולו לדבר אחד: מאבק להכרה באחד ממציליו, הבישופ הרומני טיט סימדריאה, כחסיד אומות העולם.

ב–1941 ברחה משפחת שלקמן, הורים ושלושה ילדים, מביתם בעיר יאשי, רומניה, שם בוצעו ביהודים פוגרומים אכזריים, אל העיר צ'רנוביץ. האב, צייר ומעצב גרפי, נכנס לכנסייה האורתודוקסית הסמוכה לשאול אם זקוקים שם לידיים עובדות, ופגש את מי שהיה יועצו של בישופ הכנסייה, צייר מוכר בשם גיאורגיו רוסו. זה אמר שישאל את הבישופ וביקש מהאב להגיע למחרת. “ובאמת, אבא התקבל לעבודה בהסכמת הבישופ, אף על פי שידע כי הוא יהודי", אומר שי.

באוקטובר 1941 ריכזו הגרמנים את 50 אלף יהודי צ'רנוביץ בגטו, אחרי שהחרימו את רכושם, לקראת גירושם למוות בטרנסניסטריה. בגל הראשון, בין אוקטובר לנובמבר, נשלחו כ–29 אלף יהודים אל מותם. משפחת שלקמן ידעה שגם תורה יגיע, אך בעזרתו של הבישופ סימדריאה השיג רוסו עבור האב אישור של עובד חיוני לכלכלת העיר, שאפשר יציאה מהגטו. רוסו אף השיג את הסכמתו של הבישופ להחביא את המשפחה במתחם הכנסייה, אף על פי שהייתה אזהרה ברורה שמי שמסתיר יהודים יוצא להורג במקום.

שנה ושמונה חודשים הסתתרו ההורים ושני הילדים במרתף הכנסייה, מתרחצים מדי פעם בגיגית, ניזונים מלחם ומעט אורז. “אני זוכר שפעם אחת כבר לא יכולתי יותר, הייתי רק בן 11, יצאתי מהמחבוא, ובדיוק ראה אותי הבישופ, אז ברחתי חזרה פנימה", מספר שי, ובכך משיב על הטענה שהבישופ לא ידע שמסתתרים אצלו יהודים. הגרמנים אכן הגיעו לחיפוש בכנסייה. “הבישופ צעק עליהם איך הם מעיזים להיכנס עם נשק, והם עזבו".

לימים יביא שי עדויות (שהוועדה חלקה עליהן) כי הבישופ ניסה לפעול אצל הרודן הרומני אנטונסקו ואצל הפטריארך הראשי כדי למנוע את הגירושים למזרח.

לאחר המלחמה סיים שי את לימודיו בתיכון, השלים שלושה תארים באוניברסיטת בוקרשט (בכימיה, במתמטיקה ובמוזיקה), וב–1958 ביקש לעלות ארצה עם אשתו. מאז סומן כאויב המשטר, ועל אף תאריו המרשימים עבד 12 שנה כפועל בעבודות דחק, עד שקיבל היתר יציאה, ב–1970. בגיל 40 עלה עם אשתו, גם היא ניצולת שואה (אין לזוג ילדים), ושימש כמורה למתמטיקה בתיכון הריאלי בחיפה, שם השאיר את חותמו על דורות של תלמידים. “עבדתי קשה, וכשיצאתי לפנסיה אמרתי לעצמי שהגיע הזמן להודות למי שהציל אותי", שי מסביר את מאבקו.

במבצע בלשי הוא איתר בסאו פאולו, ברזיל, את בתו של הצייר רוסו, שהיגרה עם אביה לשם אחרי המלחמה, והגיש לוועדה ב"יד ושם" בקשה להכיר בו כחסיד אומות העולם. היא אכן התקבלה בשנת 2006. בתו, אז כבר בת 80 פלוס, ביקשה לקיים את הטקס באותה הכנסייה. כך נודע לשי לראשונה כי ב"יד ושם" ובמשרד החוץ מסתייגים מהבישופ, בטענה שהיה אנטישמי. “זה לא נראה לי הגיוני והתחלתי לברר מה עלה בגורלו", הוא מספר.

בין מנזר אחד לבית קברות אחר, הצליח שי לאתר את נכדו של הבישופ, מהנדס בשם פופסקו, “שהכיר היטב את כל הסיפור שלנו". למען הנכד ובשם הצדק, כדבריו, הגיש שי בשנת 2007 בקשה להעניק תואר "חסיד אומות העולם" גם לטיט סימדריאה. נציג הוועדה יעץ לו לאתר ברומניה מסמכים שיעידו על פועלו החיובי של הבישופ, “כי אצלנו אין".

שי, שסיפורו מוכר ברומניה, השיג אישור מיוחד לעיין בארכיוני משרד הפנים והשירות החשאי. “ישבתי שם חודשים, מצאתי דיווחים על פגישות של סימדריאה עם ראשי הקהילה היהודית", הוא אומר. “הוא סומן על ידי המשטרה החשאית. מסרתי הכל בהקלה לוועדה ב'יד ושם'".

כעבור שנתיים הודיעו לשי שהוועדה החליטה לפסול את מועמדותו של הבישופ. הוא נכשל גם במאמציו לקבל מידע על הסיבות לפסילה. אבל שי, אדם נחוש שחושל ביד הברזל של המשטר הקומוניסטי, הגיש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בחיפה לפתיחת התיק. את "יד ושם" ייצג (ועדיין מייצג) עו"ד דוד שמרון, המוכר כפרקליטה של משפחת נתניהו. “הוא טען במשפט שדיוני הוועדה חסויים כי דואגים לחברי הוועדה מחשש לנקמה". השופט נעם סולברג אמר בצחוק שהוא "מבין למה הם חוששים ממני, כי אני באמת נראה טוב לגילי".

במשפט נקבע כי שי יופיע שוב בפני הוועדה ויקבל לידיו את תמצית מסקנותיה. “כשנתנו לי לעיין במסקנות הוועדה, נחרדתי לראות שחלקן ממש שקריות", הוא מספר. “טענו שסימדריאה לא סיכן את עצמו, וידוע שמי שהסתיר יהודים דינו היה מוות; אמרו שאולי לא ידע בכלל שאנחנו שם; טענו שקיבל תמורה מעבודתו של אבי, כצייר איקונות, ואבי מעולם לא צייר איקונות. וגם אם זה היה נכון, תמורה כזו מצדיקה את הסיכון? טענו שהוא היה אנטישמי, אף על פי שהבאתי מסמכים על הניסיונות שלו לעצור את הגירושים. אמרו שאין עדים נוספים מלבדנו למעשה ההצלה, ואיך יהיו אם המעשה נעשה בהסתר?".

הוא סובל מבעיות בלב שהחלו תוך כדי המאבק הזה, אשתו חולת כליות, אבל שי מחליט להמשיך: ב–2013 פנה לבג"ץ. “רציתי שייעשה צדק, אפילו אם זה יביא למותי. הרגיז אותי שמשקרים", הוא אומר. את עמדת הוועדה ייצג, שוב, עו"ד שמרון. את שי ייצג בהתנדבות תלמיד שלו לשעבר. “שמרון דיבר ודיבר, בסופו של דבר התפרצתי, אמרתי: ‘תנו לי לדבר, אפילו לאייכמן נתנו רשות דיבור'. נתנו לי כמה דקות, אבל השופטים כבר לא הקשיבו, הם דיברו ביניהם".

שופטי בג"ץ החליטו בסופו של דבר לא להתערב בהחלטת הוועדה ולמחוק את העתירה, אך ציינו לטובה את מאמציו של שי להודות למי שהציל אותו.

ואכן, מדובר במאמצים שלא ייאמנו. בין השאר הוא פנה ל–15 היסטוריונים מובילים ברומניה, בצרפת ובישראל, שנתנו חוות דעת מנומקות לטובתו של הבישופ. לאחרונה, על בסיס ספר חדש שיצא ברומניה (“לטהר את האומה", מאת ולדימיר סולונרי), איתר שי מקורות נוספים המעידים על תמיכתו של

סימדריאה ביהודים.

בעזרת המרכז לסיוע משפטי פנה מחדש ל"יד ושם", בדרישה לדיון מחודש בוועדה. בביוגרפיה שלו (“שואה של זיכרונות", בתרגום לאנגלית) כתב הקדשה: “הגמול העליון של האנושות הוא אי־ההשכחה".

"לא שקוף"

“אסירות התודה של האנשים האלה מרגשת. לא מעניין אותם לא אחוזי נכות ולא קצבה, רק להוקיר את מציליהם, ואנחנו מנסים לעזור להם", אומרת עו"ד שרי ורדי, ראש המרכז לסיוע משפטי לניצולי השואה במשרד המשפטים. “אין לנו שום סכסוך עם 'יד ושם', להפך, אנחנו נעזרים בהם בלא מעט מקרים. אבל חייבים גם לשאול מדוע מקשים עליהם כל כך - למה ההליך בוועדה של המוסד הזה אינו שקוף, מדוע אין בכלל אפשרות לערער עליו בבית משפט אזרחי, ולמה, בעצם, לא מוכנים להכיר באנשים האלה. הרי מדובר בסך הכל בהוקרה שלהם, לא יהיה בזה שום הפסד כלכלי למדינה".

מילה אישית לסיום: כשסיפרתי לאמי, גם היא ניצולת שואה, על מאמציהם של הניצולים שפגשתי, היא השיבה לי: "אני מבינה אותם. אילו מישהו היה מציל את אבא שלי, הייתי אסירת תודה לו כל ימי חיי". ופתאום הבנתי הכל. 

“אנחנו מחויבים לשמור על קריטריונים אחידים"

תגובת מנהלת מחלקת חסידי אומות העולם ב"יד ושם", אירנה שטינפלד, על טענות הניצולים שהובאו בכתבה.
לגבי ג'ק יגד: "בקשתו נדונה פעמיים בוועדה לציון חסידי אומות העולם, ובשתי הפעמים הוחלט שלא להעניק את ההכרה המבוקשת, לאור הסתירות המהותיות בין העדות שנתן ב–1992, שבה אמר: 'אני חושב שהוא היה איש שמאוד אהב כסף. מאוד אהב רכוש', וציין כי אמו הציעה תכשיטים למצילים תמורת ההסתרה, לבין ההצהרה שמסר באותה שנה למטרת ההכרה. ייתכן שהפער בין שתי העדויות נוצר כתוצאה מהמפגש עם משפחת המצילים - קורה שמפגש כזה עשוי לגרום לטלטלה רגשית עזה. אני מבינה את רצונו לסגור מעגל, אך הוועדה לא יכולה להתעלם מעדותו הקודמת".

לגבי שמואל ארדיטי: “העובדה שליליאנה פניצה גילתה למכריה היהודים על התוכנית לשילוח היהודים מתועדת היטב. יחד עם זאת, מדובר באזהרה שניתנה בחדר הסגור, ועל פי הכללים אין הוועדה מעניקה את התואר במקרים אלה בשל היעדר סיכון. יש מקרים רבים בתולדות השואה של אזהרות שניתנו על ידי פקידים, שוטרים ואחרים למכריהם, אך הוועדה לא הכירה בהם כחסידים בשל אי־סיכון חיים".

לגבי מאיר שי: "מאיר שי ואחותו המנוחה פנו ל'יד ושם' בפעם הראשונה בשנת 2006 וביקשו להכיר ברוסו. פנייתם המקורית מעידה על כך שגם הם ראו בו המציל העיקרי של משפחתם. בקשתם אושרה על ידי הוועדה, ורוסו הוכר כחסיד אומות העולם בשנת 2006. רק לאחר שנתיים הוסיף מר שי לבקשתו המקורית את הבקשה להכיר גם בבישוף סימדריאה כחסיד אומות העולם, ואז העלה לראשונה טענות על כך שזה ידע על הסתרתם ואישר אותה, ושהיה מעורב בעצירת שילוח היהודים מצ'רנוביץ אל ההשמדה.

"בדקנו את כל המסמכים שהביא מר שי, ואין בהם ראיה לכך שהבישוף היה מעורב בעצירת השילוחים. יש אומנם מנהיג יהודי שכותב ביומנו שפנה לבישוף, אך אין כל תיעוד שלפיו הבישוף אכן פעל. באשר לידיעה לגבי הסתרת יהודים במתחם הכנסייה - ייתכן שהבישוף ידע שהיהודים מוסתרים במתחם, אך התואר 'חסיד אומות העולם' מוענק למי שיזם את ההצלה והיה אחראי לה, הוא לא מוענק על ידיעה או על שתיקה ואי־הסגרה.

“חסידי אומות העולם הם קבוצה קטנה בקרב מעגלים רחבים יותר של מי שסייעו ליהודים נרדפים. מדובר בעיטור הגבוה ביותר שמעניקה מדינת ישראל ללא יהודים, ומכאן שאנו מחויבים לשמור על קריטריונים ברורים ואחידים וכן בתהליך מסודר.

“ההגדרה הבסיסית של חסידי אומות העולם היא שהם 'שמו נפשם בכפם להצלת יהודים'. ישנם לא מעט מקרי הצלה שנעשו למטרות בצע כסף, המרת דת, ואפילו כאלה שהסתיימו בהלשנה וברצח. תפקידה של הוועדה הוא לעשות את ההבחנה בין מניעים אלטרואיסטיים לבין מניעים אחרים, ולבחון את מידת הסיכון למציל".