איך זה להיות מנופאית? "עושות הצרכים בקופסה והפועלים צופים"

אחרי 29 שנים שבהן רוזה ז'לב עבדה כמנופאית, היא החליטה לעזוב את התחום ולעבוד במפעל פלסטיק בתור אורזת. "בסופו של דבר, נשברתי ועזבתי", היא אומרת בעצב. "המצב נהיה יותר ויותר גרוע, ונמאס לי מזה כבר. אני מתגעגעת למנוף, אבל אחזור לתחום הזה רק אם יהיו תנאים נורמליים. במקום האחרון שבו עבדתי רצו שאעבוד 15־16 שעות ביממה. כמו כן, רוב השנים שלי בישראל עבדתי דרך כוח אדם, ולא שילמו לי פנסיה. לאף אחד לא אכפת מאיתנו".

ז'לב (49), אלמנה ואם לילדה מבאר שבע, היא דוגמה למצוקה הגדולה שבו נמצאים העוסקים בתחום המנופאות. מצוקתם הובילה לכך ש־210 מנופאים התפטרו בשבוע שעבר במחאה על תנאי העסקתם. בנוסף למתפטרים, עשרות מנופאים נוספים לקחו ימי חופשה ומחלה כחלק ממאבקם להעלאת שכרם ולשיפור תנאי הבטיחות. ההתפטרות, שאמורה להיכנס לתוקף בתחילת פברואר, עלולה להוביל לעיכוב של פרויקטים רבים ברחבי הארץ.

"אנחנו עובדים בענף המסוכן ביותר בישראל", אומר רועי ויינשטיין, דובר ארגון מפעילי עגורן צריח. "אנחנו עובדים מסביב לשעון, מעל ל־300 שעות בחודש, מעל ראשים של אזרחים. התלונות שלנו לגבי סוגיות כגון הלנות שכר, תגמולים ואביזרי בטיחות לא מקבלות מענה שנים רבות, כמו גם עשרות התלונות שלנו על מנופאים העובדים עם רישיונות מזויפים. הוזמנו להיפגש בנושא הזה עם חיים כץ, שר העבודה והרווחה, אבל אני לא יודע איך בפגישה אחת הוא יכול לפתור הזנחה כזאת".

לפי הערכתו של ויינשטיין, יש כיום בישראל כ־1,000 מנופאים עם רישיונות חוקיים, ומעל ל־400 בעלי רישיונות מזויפים. בין המנופאים ישנן למעלה מ־30 נשים, חלקן אמהות לילדים. "כיוון שכ־95% מהמנופאים מועסקים דרך חברות כוח אדם, יש תרבות של ניצול", ממשיך ויינשטיין, "למשל, מהרגע שנשים בהריון מפסיקות לעבוד, הן פשוט צריכות למצוא עבודה אחרת. תבקשי מאישה בחודש שישי או שביעי לעלות 65 מטרים בסולם. זה הרי לא הגיוני. ואם את לא עולה, לא משלמים לך. אני רוצה שאישה בהריון לא תשלם על כך בפרנסה שלה. זה המקצוע שלה, והמקצוע מחויב לה, גם כשהיא בהריון. ואילו כיום אומרים לאישה: 'לכי הביתה, תחזרי כשאת פרודוקטיבית'".

תנועות מגונות מלמטה

כאמור, להיות מנופאי זו משימה כלל לא פשוטה. והיא הופכת למורכבת עוד יותר כשאת אישה שעובדת בסביבה שרובה ככולה גברית. "סיימתי קורס מנופאות ברוסיה בשנת 1988, ומאז עבדתי רק על מנופים", מספרת ז'לב. "דווקא ברוסיה זה מקצוע רק של נשים. ברוסיה נשים עבדו על מנופי צריח ומנופי גשר, והגברים היו במנופים ניידים".

מה משך אותך למקצוע הזה?
"זה קרוב לטבע שלי. אני אוהבת שקט, שאף אחד לא יושב לי על הראש. במנוף את יושבת בתא קטן עם עצמך, וזה היה לי מתאים".

ז'לב מספרת שלעומת חוסר ההתחשבות במנופאיות בישראל, ברוסיה הכל מתנהל בצורה מסודרת: "ברוסיה, כשאת בחודש הרביעי בהריון, את עוברת לעבודה קלה. את נשארת בחברה, אבל יושבת במשרד ולא עולה לגובה. כשאני למשל הייתי בהריון, לא עליתי על המנוף, אלא עשיתי סידורי עבודה למנופאים. ברוסיה מאוד נהניתי מהעבודה שלי".

בשנת 2000 ז'לב עלתה ארצה, והיה לה ברור שהיא ממשיכה לעסוק במה שהיא הכי טובה בו. "עשיתי טעות ואפילו לא הלכתי לאולפן, אלא מיד התחלתי לעבוד", היא מספרת. "ואז גיליתי כמעט מיד שהמצב בארץ הוא לא כמו ברוסיה. כשאני התחלתי לעבוד, בדרום הארץ ישבו על המנופים סינים ורומנים שקיבלו משכורת נמוכה מאוד, וזה השליך גם על המשכורת שלי. רוב האנשים חושבים שאנחנו יושבים על התחת ושזה לא קשה בכלל, אבל במציאות זוהי עבודה מאוד קשה".

ספרי על הקשיים.
"את יושבת בתא כל כך קטן, אין לך אפשרות אפילו לעמוד ולעשות הפוגה לכמה שניות. כל היום את לא יושבת ישר, אלא מסתכלת למטה, ונמצאת מינימום בגובה של כ־50 מטרים. כאבי גב וברכיים זה משהו רגיל אצל כל מנופאי".

ז'לב מוסיפה ואומרת ש"אנשים אולי לא יודעים, אבל את הצרכים שלנו אנחנו עושים בתוך התא עצמו. גבר יכול להטיל שתן בתוך בקבוק, ונשים צריכות להטיל שתן בתוך קופסה. הבת שלי יודעת שאסור לזרוק קופסאות עם פקק, כי הן משמשות אותי לעשיית צרכים. צנצנות מזכוכית של מלפפונים חמוצים למשל משמשות אותי להטלת צואה. עושים את הצרכים, שמים את הקופסה בתוך התיק, ובערב זורקים אותה בדרך הביתה. כמה פעמים אפילו עזבתי מקום עבודה, כי התא היה כל כך קטן שלא יכולתי אפילו להתכופף ולעשות פיפי. ועוד לא דיברנו על כך שהתא הוא מזכוכיות, וכולם רואים אותך".

איך אפשר לשרוד בתנאים האלה?

"זה קשה מאוד, וגם העבודה היא מאוד לחוצה. רוב הפעמים אין אפילו שנייה לשתות מים, שלא לדבר על הפסקה. לפי ההוראות, למשל, אנחנו חייבים לעצור עבודה כל כמה שעות כדי שהמנוע לא יתחמם יותר מדי, אבל פה בישראל, מאחר שעובדים בקבלנות, אף אחד לא מקפיד על זה ולאף אחד לא אכפת מהצרכים שלנו".

איך זה לעבוד בסביבה גברית?
"לגברים לא נוח לעבוד עם מנופאית. הרבה פעמים הם מבקשים להחליף אותך, כי הם, למשל, לא יכולים לקלל חופשי כמו שהם מקללים ביניהם. נתקלתי גם בהטרדות מיניות, בכל מיני תנועות מגונות שגברים עושים לך מלמטה".

למה במשך כל השנים האלה לא ניסית לחפש עבודה אחרת?
"כי זה המקצוע שלי, אין לי מקצוע אחר, והייתי גם חייבת לפרנס ולחזור הביתה עם כמה שקלים. כמו כן, יש לי ידע וניסיון בידיים, אז היה לי חבל לזנוח את זה, אבל בסופו של דבר נשברתי ועזבתי".

"כמו בעולם שלישי"

קטי דובוק (28) בהחלט מבינה על מה רוזה ז'לב מדברת. דובוק, גרושה, אמא לשניים מאשקלון, הייתה בין 210 המנופאים המתפטרים. לתחום המנופאות היא הגיעה די במקרה לפני שלוש שנים. "עזבתי עבודה אחרת", היא מספרת, "ישבתי בבית, ואז ידיד שלי, שהוא מנופאי, שאל אם אני רוצה להיות מנופאית. אמרתי לו: 'השתגעת, יש לי פחד גבהים', ואז הוא חייך ואמר: 'את יכולה'. המילים האלה הלכו איתי עד שקיבלתי את הרישיון".

דובוק עברה הסמכה של כחצי שנה והייתה האישה היחידה בקורס. "הרגשתי גאה בעצמי", היא מחייכת, "היה לי מעניין, ואני אוהבת לשלוט במכונה גדולה. הרבה אנשים צחקו עלי, אמרו: 'מה לך ולמקצוע הזה, את אישה, את לא תצליחי', וזה רק הגביר לי את המוטיבציה. אמרתי: 'אני אראה לכולם שאני כן יכולה'".

את היום הראשון שבו החלה לעבוד דובוק עדיין זוכרת: "הגעתי לאתר בנייה, כולי רועדת מבפנים, מתה מפחד. התחלתי לעלות לאט, ובראש הדהדו לי המילים של הידיד שלי 'את יכולה, את יכולה', ועם המילים האלה עליתי למעלה".

מהו הסיפוק שלך מעבודתך?
"אני אוהבת להרגיש שאני עושה משהו שרואים את התוצאות שלו. למשל, אני רואה את הבניינים בעיר ואני יודעת שגם אני תרמתי לבנייתם. כמו כן, אומרים שלבנות את הארץ זו מצווה, וזה גם עושה לי סיפוק בלב. כששואלים אותי איפה אני עובדת, אני תמיד עונה בגאווה שאני מנופאית".

סדר היום של דובוק, שמוכתב בידי עבודתה, אינו קל. "אני מתעוררת בחמש וחצי בבוקר", היא מספרת, "מעירה ומארגנת את הילדים לבית הספר, משאירה אותם אצל אבא שלי שגר קרוב אלי, והוא כבר מביא אותם בהמשך לבית הספר. בשש וחצי בבוקר אני כבר על האוטובוס בדרך לאתר בנייה. אני עובדת מינימום 10־11 שעות עבודה ביום. בימים שבהם מגיע בטון, את חייבת להישאר בעבודה גם 15 שעות".

איך שורדים מציאות כזאת?
"אין לך ברירה. אם את מסרבת לעבוד, אומרים לך 'לכי הביתה', ואת יכולה לשבת ככה כמה שבועות עד שימצאו לך אתר אחר. אין לי בעצם זכות להגיד לא. אני מגיעה הביתה שפוכה, ממש מתה־מתה, לפעמים גם עם דמעות, אוספת את הילדים מהסבתא, מקלחת אותם וצ'יק־צ'אק נכנסת לישון".

דובוק מספרת שחוץ מתנאי העבודה הקשים, גם הטרדות מיניות הן מנת חלקה. "זה קורה המון", היא מספרת בעצב. "למשל, פועל סיני אומר לי 'בואי למטה, אני רוצה סיקי־סיקי (הכוונה "אני רוצה להזדיין"- א"ש), כמה כסף את רוצה?'"

איך את מגיבה לסיטואציות האלה?
"התקשרתי למנהל, אמרתי שהפועל מדבר לא יפה. המנהל דיבר איתו ואמר לי שאם עוד פעם הוא ידבר אלי לא יפה, הוא יעיף אותו מהאתר. אבל בדרך כלל אני מבליגה על זה, כבר אין לי כוח. זה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה".

דובוק מספרת שעשיית צרכים בתא מזכוכית, כשפועלים נמצאים בבניינים וצופים עלייך, היא דבר לא פשוט והיא נאלצת להסתיר את חלונות התא בעזרת ז'קט או תיק. התזונה שלה במהלך היום מתבססת על סנדוויצ'ים שהיא מביאה מהבית. "יש גם תרמוס, שאפשר לשים בתוכו מרק, אבל הוא יקר ובינתיים לא קניתי", היא אומרת וממשיכה לתאר את תנאי העבודה הקשים. "את יודעת שבקיץ ישבתי על מנוף משנות ה־60, שאין עליו בכלל מזגן? התעלפתי שם מחום", היא מספרת. "אמרתי למנהל 'תשים מזגן', והוא אמר לי 'את לא רוצה, לכי למקום אחר'. "יש גם מקרים שמכריחים אותך להרים משהו שהוא מעבר ליכולת של המנוף, אני אומרת שאין אישור הרמה, ועונים לי 'את לא רוצה? לכי הביתה'. או שמכריחים אותך לעבוד כשיש רוחות, בתנאים שמסכנים לא רק אותי, אלא גם את האזרחים מסביב. אני עובדת ליד גנים, ליד בתי ספר, ואילו המנהל חושב רק על כסף ועל איך מסיימים יותר מהר את הפרויקט".

לפני כשנה דובוק אף הגיעה לתודעה תקשורתית, כאשר לדבריה פוטרה מעבודתה משום שסירבה לעלות על מנוף בעת סערה. "המנהל הכריח אותי לעבוד כי הגיע בטון, אמרתי לו שיש רוח, שאני לא שולטת על המנוף, שאני יכולה להרוג מישהו בטעות, ושיש סכנת חיים", היא משחזרת. "הוא אמר לי 'את לא רוצה לעבוד, לכי הביתה ואל תבואי יותר'. כיום זה נמצא בתביעה משפטית".

דובוק חורצת ש"אנשים בכלל לא מעריכים את העבודה שלנו, מחליפים אותנו כמו גרביים ומביאים במקומנו עובדים עם רישיונות מזויפים. אנחנו גם מרוויחים על הפנים, 35 שקלים לשעה, ובגלל כל הסיבות האלה החלטנו על הפיטורים ההמוניים. אני רוצה להתפרנס, אבל אני מרגישה שאין אף אחד שמגן עלי. זה או שתסכני את החיים שלך, תסתמי את הפה ותתפרנסי, או שתלכי הביתה. ב־1 בפברואר אני עוזבת, אלא אם יימצא פתרון ראוי".

חשבת להחליף מקצוע?

"לא, ממש לא, כי אני פשוט לא מסתדרת בעבודה שבה נמצאים סביבך הרבה אנשים. אני לא אוהבת ריכולים, לא אוהבת אינטריגות, לא אוהבת לדבר, ומעדיפה את התא של המנוף. עדיף לי הצעקות מהמנהל מאשר הריכולים והקנוניות של כל מיני אנשים שנמצאים במשרדים. חוץ מזה, איזו עבודה אחפש עכשיו? איזה מקצוע? יש לי שני ילדים לפרנס. אני רוצה שהמדינה הזאת תתעורר ותעשה למנופאים הסכם קיבוצי. כיום אני מרגישה שאנחנו נמצאים בעולם השלישי".

ממשרד העבודה והרווחה נמסר בתגובה: "השר חיים כץ זימן את נציגי המנופאים לפגישה בלשכתו ואמר כי 'המנופאים ראויים להסדרה בתחום תעסוקתם, וניתן למצוא פתרונות".