לפני שמונה חודשים עלה יעקב אלמו לשידור בתחנת רדיו בשפה האמהרית וסיפר על שאיפתו – להיות חקלאי במדינת ישראל, בדיוק כמו שהיה פעם, לפני למעלה משלושה עשורים, בכפר באתיופיה. בתוכנית הרדיו סיפר כי ניסיונותיו בשנים האחרונות לגדל חקלאות צלחו בדרך כלל וביקש מהמאזינים להצטרף אליו בבקשה למשרד החקלאות כדי להקצות להם שטח לגידול.
רק הסתיים השידור ותוך דקות הותקפה המרכזייה בשיחות ממאזינים. אלמו אסף באותו יום 25 אנשים שהודיעו לו שהם איתו. הרעיון החל לקרום עור וגידים.
אלמו (57) תושב עפרה, עלה מאתיופיה לפני 33 שנים. הוא חי שם באזור כפרי בצפון המדינה, לא רחוק מהעיר גונדר. משפחתו עסקה תמיד בחקלאות. אך העלייה ארצה ניתקה אותו מהשורשים של האדמה, והוא מצא את עצמו כאיש תחזוקה בבית ספר, ובחקלאות עסק רק כתחביב, בעיקר בכדי לשמר את הזיכרון מהמולדת.
“לפני 20 שנה בערך כתבתי לרפול, שהיה אז שר החקלאות”, הוא נזכר, “ביקשתי אדמה, 500 דונם, לגידולים שלנו. ענו לי שזה רעיון טוב, אבל הציעו שאלך לעבוד עם הקיבוצים, בגלל שלמשרד אין שטח. אמרתי שעם הקיבוץ אני אעבוד שנה ואחרי זה יגידו לי להתראות. הם יגדלו לבד. אני רוצה אדמה משלי”.
כשאלמו מדבר על גידולים הוא לא מתכוון לירקות שאנחנו מכירים מהשוק. הוא מדבר על גידולים שמשמשים את המטבח האתיופי. על הטף, שמשמש להכנת האינג’רה והדבו (הלחם האתיופי המסורתי); על הגשו, שממנו מכינים משקאות; ועל חסה, חומוס ותרד אתיופיים. “האתיופים שהגיעו לכאן היו ברובם חקלאים”, מספר אלמו, “אנחנו גידלנו בבית קטניות. היו לנו בהמות, כוורות דבורים. בחקלאות שלך אתה יודע שתקבל משהו טרי, טוב. בתוצרת שמיובאת היום מאתיופיה לפעמים יש דברים מעורבבים ולא הכי איכותיים”.
תיקון עוול היסטורי
במשך שנים אלמו גידל לבד ואפילו פתח עסק קטן לתבלינים האתיופים שהכין מגידוליו. אבל את החלום לחווה חקלאית אתיופית הוא מעולם לא נטש.
אלמו הבין שהוא חייב לחשוב בגדול. הוא פנה למעוף, מערך השטח של הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה, שמנסה לחזק את פעילותם של עסקים קטנים ומתחילים, נפגש עם נצר וינטר, שמנהל את סניף מעוף בירושלים והציג בפניו את הרעיון.
“הוא אמר ‘יש לנו חלום לחזור ולהיות חקלאים. סחורה מאתיופיה נמכרת היום בכל העולם ובמחירים גבוהים. אנחנו רוצים להשיב את הגאווה שלנו’”, מספר וינטר, “הוא סיפר לי שכתבו לשר החקלאות אורי אריאל. ראיתי את המכתב ומאוד התרגשתי. אמרתי שאני אלך עם זה עד הסוף והכי רחוק שאפשר. משרד החקלאות יצא בדיוק עם מיזם שנקרא ‘התארגנויות חקלאיות’, בין היתר כדי להתמודד עם חרם ה־BDS, והציע פרויקט שמאגד חקלאים. ככה אפשר לצבור כוח ולפנות לשווקים חדשים. אמרתי שהם יזמים, מתאימים לפרויקט”.
אבל לפני הכל יש צורך בקורס הכנה. יש להבין איך עסק מסוג כזה אמור להתנהל. במעוף החליטו לקיים כנס ברמלה, כדי לראות כמה אנשים מוכנים לעסוק בחקלאות אתיופית. הגיעו 80 סקרנים. “דיברו שם בלהט שהנה זה סוף־סוף קורה”, נזכר נצר, “חשבתי: ‘אלוהים אדירים מה אני עושה עם זה? הרכבת יצאה מהתחנה’. הצלחתי לשכנע במשרד החקלאות ומשרד הכלכלה שמדובר בתיקון עוול היסטורי ויש הזדמנות אולי חד־פעמית להביא את אותם יזמים, בעלי מקצוע, חזרה למקום שבו הם מרגישים בטוחים. זו לא חקלאות מסורתית עם שור שדוחף מחרשה. מדובר בגידולים שהם טרנד בריאותי, בינלאומי. הצענו להם לפני שמתחילים לרוץ ‘בואו תלמדו’. ניתן איזה מסלול לימודים שיכין אתכם. מה זה אומר תוכנית עסקית ואיך מחשבים עלויות. שיווק, אסטרטגיה”.
מ־80 מתעניינים נשארו 30 שביקשו להמשיך במסלול הלימודי, ואלמו, ההוגה של הרעיון, מביא איתו שם למיזם – “אדיס עלם” (עולם חדש). הוא לא חשב הרבה על השם, הוא כבר היה מוכן בראשו במשך שנים. “זה שם שאמי, זיכרונה לברכה, נתנה”, הוא מספר. “היא נפטרה לפני חמש שנים. אישה חזקה, אוהבת הארץ. באתיופיה, כשכולם ברחו בלילה לכיוון סודאן, היא אמרה: ‘אני לא בורחת, אני יוצאת ביום’. אמרו לה: ‘מה תעשי אם ראש הכפר יתפוס אותך?’. ענתה ‘למה שיתפוס? לא גנבתי. אני עוזבת את האדמה שלי, את הבית’. כשכתבנו בזמנו את המכתב לרפול עשינו את זה בביתה. ביקשתי מאחי הקטן, אורי, לכתוב. בכל זאת מורה בעל תואר ראשון. ישבנו והתייעצנו. אמי נכנסה ושאלה מה אנחנו עושים, סיפרנו שאנחנו רוצים להקים כאן חקלאות. אמרה ‘יש מצווה כשמגיעים לארץ. לשתול, לזרוע, רק כך נהיה שווים בין כולם. אם תצליחו, תקראו למקום אדיס עלם'. וזה אכן השם”.
תורה שלמה
הקורס במעוף התנהל בשפה האמהרית, וריכזה אותו אלמורק יצחק, גם היא בת העדה. “כל המשתתפים היו יוצאי אתיופיה וכל המרצים היו דוברי אמהרית, חוץ מאחד, שהיה נציג משרד החקלאות ודיבר עברית”, סיפרה יצחק, “אני אומנם באה מהכיוון העסקי, אבל מלווה אותם גם בכיוון הרגשי. אני איתם בכל, ואין לי ספק שנצליח. זה לחזור לשורשים, לעבודת אדמה. היום הרוב מעדיף את ההייטק, כמעט אין אנשים שרוצים חקלאות ואנחנו כן. אמא שלי הייתה מתה לעבוד בזה, על זה היא גדלה”.
בשבוע שעבר הסתיים הקורס במעמד שר החקלאות, אורי אריאל, שחילק את התעודות לבוגרים והבטיח שיעשה כל מאמץ למצוא ליזמים קרקע שתאפשר להם להגשים את החלום.
“אנחנו מקווים שתהיה לנו אדמה ונתחיל בקטן”, הסביר אלמו, “יש לנו, למשל, גידול שאתה זורע אותו היום ותוך 45 ימים אתה כבר על המדף בשוק. טף אתה זורע היום ואחרי חמישה חודשים יש לך מוכן. נשתול לפי הסדר: תרד, חסה, אחרי זה נוסיף כבשים ופרות. לאט־לאט. אנחנו לא עוזבים בבת אחת את העבודה ויוצאים להרפתקה”.
אם, למשל, ימצאו לכם מקום בנגב?
“נשים שם קרוונים ונעבוד לפי תור. ואם העסק יתקדם אז למה שלא נעבור לגור באזור? אפילו נבקש להקים יישוב חדש”.
אלמו קופץ מהר מדי ווינטר מבקש להרגיע: “זה לא כל כך יקרה. יש כרגע שלושה מוקדים שאנחנו בודקים. בצפון, באזור הקיבוצים, שם נציגים של משרד החקלאות רוצים להקצות שטח, באזור יהודה ושומרון ובאזור קריית גת. זה לא שהם עוזבים הכל ועוברים לגור באוהל. זה לא רציני. הם יקבלו קרקע וייצמדו לתוכנית עסקית שיהיה בה פירוט מסודר מאיפה קונים זרעים, איך מייצרים תשתית. זה מפעל. אגב, לא בכל מקום אפשר לגדל. בצפון מגדלים חלק ובדרום חלק אחר. הרי האקלים שונה והקרקע שונה. זו תורה שלמה”.
מה זאת אומרת?
“כשאתה מגדל טף אתה צריך לקטוף אותו בזמן, לייבש, לגרוס ולהכניס לשקיות. הוא בעצם נמכר בתור אבקה, אלא אם כן אתה ממשיך את הייצור ועושה ממנו משקה. יש פה המון מודלים, תעשייה שאנחנו לא יודעים לאן היא תלך. זה לא שאתה מגדל בצל ירוק, מכניס לשקית ומוכר בשווקים. היום מי שמביא את הסחורות מאתיופיה - ויש דרישה גדולה בארץ - גוזר הרבה קופונים בדרך. ממשלת ישראל אומנם הורידה את המסים, כדי לעודד את הייבוא של הדברים האלה, אבל על הדרך כולם חוגגים. אם אתה מגדל פה את התצרוכת המקומית, אתה לא צריך לייבא. ואם אתה יודע לייצר טוב ואיכותי ותדע לייצא, הרווחת פעמיים”.
לא ברור אם למודל הזה התכוונה אמו של יעקב כשהצהירה על עולם חדש, אבל אלמו יודע שהיום, בשביל לחיות מחקלאות, הוא לא יכול לחשוב בקטן כמו אבותיו באתיופיה, אלא להתאים את עצמו למציאות הישראלית.