לא ספל שוקו כפעם, אלא גלולה אני בולע הבוקר בדרך אל הגן. היא תאפשר ללב בן 70 להיות במיטבו. שלא יעצור עצירת פתאום. מסע אל ראשית הזיכרון מתחיל בגלולה אחת קטנה. משלוש שנות ילדותי בבוקרשט אני נושא תמונות מעורפלות, אך גן עמליה ניצב על מפתן התודעה החדשה בארץ החדשה.
מאז שקבעתי עם עמליה אני מנסה לכלוא סערה חרישית. לא נאה לאיש שיבה להתגעגע לאישה שלימדה אותו לשיר “יונתן הקטן". אבל עמליה לוסטיג, כך נקראה אז, הייתה אחד הדברים הגדולים שעברו עלי. מאותו יום שחציתי ממנה את הכביש לכיתה א' לא התראינו. אבל היא, כדמות, כרעיון, המתינה בצמתים. כשילדי הלכו לגן, כשנכדי אחריהם, תמיד עלתה השאלה: מה דירוג הגננות שלהם ב"סולם עמליה"?
עמליה שבה לחיי במקרה. במסיבת 70 לחבר שלפה רוחל'ה - פעם ג'ינג'ית - תמונת מחזור. תוך כדי החלקת אצבע על פני התום, שמעתי אותה אומרת שעמליה עוד קיימת. “ועוד איך קיימת", חיזקה בטלפון שרית בתה.
כבר שנים שהיא נקראת עמליה פוקס, היא בת 91, אמצע 92, צלולה כבוקר במאי, נוהגת, “אבל רק בעיר", ביקשה שרית לדייק. פגשתי אותה קטנה יותר. במוחי היא קפאה כפי שזכרתי אותה בקיץ 53'. רחבת כתפיים, עגולת פנים, לחיים דשנות, בלונד עם שביל בצד. עכשיו אני רואה שהבלונד שרד אבל השביל נעלם, הכתפיים התקרבו זו לזו. הקמטים סגרו את פער השנים. שלי עמוקים יותר. גם סנטרי כפול יותר. Wobbly Chin (“סנטר רוטט"), הדביק לי אחד מנכדי האוסטרלים.
אני זוכר אותה מבוצרת תמיד מאחורי סינר לבן. עכשיו הסינר על מותניה של הפיליפינית נני. עמליה שאלה אם אנחנו רוצים קפה ו"עוגה" במלעיל, החזרה לימי ה"עוגה–עוגה" הייתה בלתי נמנעת.
אריק, חברי מאז, שלף מנרתיק פלסטיק את התמונה שהיא עילת הכל. “הגן של הגננת עמליה", הדגיש בטוש אדום את הכותרת: הנה אנחנו תחת עץ האקליפטוס. בארבע שורות נרגשות. גן שלנו מה נחמד הוא. פנים שחוזרות להכרה, שמות על אחריותי הרעועה בלבד. בשורה התחתונה דרורה ולידה רותי הבת של דב המורה לחקלאות, שעושה פוזה, ומנחם הבן של אברמל'ה החלבן ובאוברול לבן צבי כהן, כיום פרופ' צבי הכהן, רקטור אוניברסיטת באר שבע וחוקר בתחום הביו–טכנולוגיה.
“ושל מי הצמות האלה?", מצביעה עמליה על הילדה שבשורה מעל, “אולי זאת רעיה", אני מנסה לעזור. ושלום לאברמל'ה אח של מוישל'ה, שאליו עוד רגע נגיע, וזאת חדוה שכולם קראו לה “חדי", וזה שלמה שכולם קראו לו “מומי", והסרט על הראש השחור שייך לוורדה, הבת של שמחוני המנהל, ולידה, בפוני מוקפד, טיבי שיהיה ל"תבור" וילמד בכיתה עם אשתי דפנה. “הילד הזה", אומרת עמליה בנזפנות קלה, “אף פעם לא ישב לשמוע סיפור. אני מדברת והוא במשחקים שלו". פעם, לפני חנוכה, סיפרה אמו לעמליה את כל גבורת המכבים כפי ששמעה מבנה. הגננת לא האמינה אבל אמא חיקתה אפילו את הבעותיה. “טיבי לימד אותי שיעור חשוב - כל ילד מקשיב כפי שנוח לו".
הסמכות שלה הייתה שקטה, כעסה לא הרבה וכמעט אף פעם לא מחקה מאיתנו חיוך. אלה היו השנים הראשונות שאחרי מלחמת העצמאות. הכל היה מדמם, קריטי והרה גורל. מושגים נשגבים כ"התיישבות" ו"הגשמה" התנגשו בעובדות חיים אפלוליות כ"שוק שחור" ו"פרוטקציה". עמליה הייתה שומרת הסף של ילדותנו. הגנה על חדוותנו הרעננה מפני הלהט, היצר, המחלוקת שמעבר לגדר.
דן וילדר, כך לדעתי קראו לו, היה נביא הזעם של הגן. אני זוכר אותו הולך במסדרון, מסתחרר במילים של עצמו כשגופו מוטה לפניו וזרועותיו מתנפנפות. בסוף השורה של דן, חמוש במשקפיים, אריק הנ"ל שנקרא אז דמבינסקי והיום אלון. הג'ינג'ית בקצה השורה שמעליו היא רחל ברלוביץ'. הגיעה לגן לאחר שאיבדה את אמא וסירבה בתוקף להיכנס. כשאביה הנחפז השאיר אותה ליד השער, ניגשה אליה עמליה ולקחה אותה לסככה. “מעכשיו אין לי אמא, רק אבא", שפכה הילדה את נשמתה. עמליה חיבקה אותה. לאחר חצי שעה הילדה הצהירה: “אני רוצה להיכנס לגן, אבל לא לאכול שם". עמליה נכנסה איתה והמשיכה לחבק. עד היום הן חברות.
יורם ריינדורף היה הבריון של הגן. פעם ראיתי אותו גובה “פרוטקשן". עמדנו בחזית הגן ואגרופיו נחתו על גבו השח של אחד הילדים (השם שמור במערכת). ההוא הצליח לשלוף שטר של רבע לירה (היה דבר כזה). “תראה מה יש לי בשבילך", נפנף בו. האגרופים חדלו.
בין יורם לעמיקם לינדר אני מוצא אותי. “אתה מזכיר את עצמך", פוסקת הגננת שלי.
איזה ילד הייתי?
“רגיל לגמרי, לא זוכרת ממך שום דבר מיוחד".
לבשתי את החולצה המשובצת שנבחרה מבעוד יום. כשהיא עלי הרגשתי משום מה פופולרי יותר. לפחות חצי מוסי ליטבק, אגדת הכדורגל של רחובות. החולצה המשובצת הגיעה ב"חבילה מאמריקה" שקיבלה הדודה קלרה שכולם קראו לה “טנטי קלרה", והיא הייתה ההוכחה לכך שמישהו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות דואג לאפשרויותינו המוגבלות.
הגעתי לגן עמליה בפרוטקציה. גרנו בחדר נטול חשמל בשעריים, רובע התימנים בדרום העיר. הגברים מהשכונה עבדו בעיקר בפרדסים ובכרמים של אצולת איכרי רחובות. כמעט לכל אחת מנשותיהם הייתה ספונג'אית או כובסת שנקראה בחיבה גזענית “התימנייה שלי". אבא רצה לדחוף אותי לאליטות, שאתחנך עם ילדי ה"דניאלים", ה"חרל"פים" וה"פיינשטיינים". יום אחד דיבר ברומנית מפצירה עם בן עירו “האדבוקט פלס" (אבי הסופרת בת כיתתי יונה דורון) שעבד בעירייה, ואני מצאתי את עצמי נאנס לעזוב את גן פנינה הפרברי והחמים לטובת גן עמליה העירוני והזר. “אז מה מצאת אצלי?", היא שואלת, “באמת לא מצאתי, אפילו ברחתי ממך", אני משיב.
זה היה לפני ארוחת הצהריים, כשכולם היו טרודים בסידור השולחנות. שער לא לגמרי סגור ואני ברחוב יעקב, יורד אל הרצל, פונה שמאלה ועולה את כל הדרך לרחוב מנשה קפרא בשעריים. פנינה קיבלה אותי כפי שהנער ג'ו קרקלו קיבל את לאסי ששבה הביתה (“לאסי חוזרת הביתה" מאת אריק נייט). העובדה שחציתי לבד את העיר כדי לחזור אליה החמיאה. אבל אחרי כמה דקות תפסה שנוכחותי כאן היא היעדרותי שם. הועמסתי על הסבל של אופני העוזרת זהבה. כשירדנו משעריים ראיתי את הורי רצים לחפש אותי. אבא הניף אצבע מאיימת, וראשה של אמא זע בתנועות: “חכה חכה".
עמליה חיכתה לי במעון העובדים, שתפקד כמו צהרון כיום והיה צמוד לגן. לצדה עמדה המטפלת תכלת שאבא קרא לה “תכיילת". הילדים בדיוק השילו מעליהם את שמיכות הקיץ לאחר שנת הצהריים. לא ידעתי מה מציק לי יותר. הפחד מתגובת עמליה או הרעב לאחר ארוחת הצהריים המוחמצת. תכלת הופיעה עם מגש מלא פרוסות מרוחות בריבה, “ארוחת ארבע". התנפלתי. עמליה הביטה מהצד בהבעה משועשעת ורק אמרה: “רעבים, מרדכי, רעבים". ויותר לא שמעתי ממנה מילה על הבריחה הגדולה. 65 שנה אחרי, אני חושב שה"רעבים, מרדכי, רעבים", המבין כל כך, הלא–מעניש, הלא–מתחשבן, הוא שעשה את עמליה לגננת של חיי, למחנכת הגדולה ביותר שהייתה לי בשנות ילדותי הרחובותית.
איך זה שלא עשית לי כלום?
“הבנתי אותך, גם אני ברחתי מהגן".
והייתה עוד פעם שהגננת שלי קראה אותי, למרות 40 ומשהו הילדים שהיינו. לפני אחד החגים, נדמה לי פסח, כינסה מפגש צהריים של אמהות וילדים. אמא בדיוק עשתה משמרת בבית אריזת התפוזים ליד פסי הרכבת. הופעתי עם אבא. למרות כרסו המתנוססת, האבא האמהי שלי היה איש ללא בטן, “מוחצן" היו מגדירים את זה כיום. ומזה בדיוק חששתי. תוך כדי חגיגה התפצלנו למעגלים כשכל ילד רוקד עם אמו. רק אני אחזתי נבוך בידו של אבא. אבא נכנס בחדווה לתפקידו כאמא. ראה איך רוקדות האחרות וגם הוא החל לנענע ברוך את כתפיו, לעשות תנועות עגולות בכפותיו ואפילו לענטז בחן מגושם. הילדים געו ואני רציתי להיעלם בערימת הקוביות. ואז עמליה הצטרפה דווקא למעגל שלנו, אחזה בידי, פיזזה לצד אבא ונתנה לי גיבוי של מעצמת–על. הצחוקים נדמו ואני נמשחתי למלך הגן.
בקצה השורה שלי משה דרימר. מוישל'ה. חיוך מסוים, ראש מורכן משהו. יליד שליץ, גרמניה. בן לניצולי אושוויץ. בגיל ארבעה חודשים הגיע לארץ. לאחר שעזב את הגן שלנו המשיך לבית ספר "ויצמן", חבר לתנועת השומר, ותיכון עשה בקיבוץ רבדים. בפרוץ מלחמת ששת הימים השתתף עם גדודו, ברק של גולני בכיבוש ג'נין. משם עלה לגולן להתכתשות על מוצב האימים בתל פאחר. כשהקרב התלקח, ספג הזחל"ם של מוישל'ה פגיעה ישירה והתחיל לבעור. המפקד ציווה על כולם לנטוש, אך הילד עם הכתפיות מגן עמליה סירב. הוא הוסיף להמטיר תופת מהזחל"ם הבוער ולחפות על חבריו. עד שעלה באש עם הזחל"ם. “ואני ממרומי צריח הטנק שלי", כתב יעקב העליון ב"מעריב", “הייתי עד ראייה לגבורתו של דרימר ומותו". לאחר מותו הוענק למוישל'ה ז"ל אות הגבורה.
בשורה העליונה, משני הצדדים של עמליה, אני זוכר את יהודית פרידמן, מתרגמת מחוננת. “השאירה אחריה המון חתולים", מספידה עמליה את החכמה של הגן. ולידה אילנה ודינה בכר וצבי וליק וקטי שעומדת מאחורי עוזי קליבנר, אורי פורת ושרה הרר.
ושימו לב לרזה ירוק העיניים לימינה של עמליה. קוראים לו אילן, בן הדוד של אריק. אילן החזיק בתואר מאוד בעייתי בעת ההיא: “בן הקומוניסט של רחובות". אביו, קולי ברקוביץ', היה ראש קן “השומר" בבוטושאן, רומניה. כשביקש מאביו רשות לעלות חטף שתי סטירות שהעיפו אותו לתחנת הרכבת שממנה החל את דרכו לארץ. כאן השלים את מסעו אל הקוטב השמאלי. במערכות הבחירות היצריות של שנות ה–50 ברחובות היה נוהג בטנדר קטן עטוף מודעות פטיש ומגל של מק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית) כשעל גגו רמקול ענקי כמו בסרט שחור לבן של ויטוריו דה סיקה, שדרכו הפריח את ססמאות נפשו הפרולטרית, כשקללות יושבי קפולסקי וחבקין חודרים את חלונותיו המוגפים. אילן בנו הוא אגרונום חשוב שהחליף את שם משפחתו ל"בר".
עשרות שנים הוא מתבוסס בערוגות הקפיטליזם הרקוב של פלורידה. אבל בימים הנשכחים של גן עמליה, גן העדן הסוציאליסטי לבלב בלבו. למחרת מותו של סטלין כינס אותנו בין העמודים שעליהם ניצב בניין הגן. אחרי ששמעתי את אילן הרגשתי שרוסיה באמת אמנו, שסטלין באמת אבינו ואני יתומו הנטוש. שאר הילדים, למגינת הלב, לא חשו את עוצמת האבידה ולעגו לדמעות שלנו. עמליה הייתה שם להרחיק אותם, שלא נופרע.
כדי לרדת לעומק סובלנותה יש להזכיר שאנחנו ב–1953. בנים לשמאל לא התקבלו אז לקרבי. ודאי שלא לקורס טיס. בן־גוריון דרש במכתב שחשף העיתונאי שלמה נקדימון להכריז על מק"י “ארגון עוין". “לא ייתכן שלבוגדים גלויים אלה תינתן אפשרות לערוך אסיפות, לדבר בכנסת, לבוא למעברות ולתת סעד ועזרה לאויבי חוץ של העם היהודי ושל מדינת ישראל...". כך שקבוצת ילדים שהתאבלה על סטלין, בגן שבפיקוח משרד החינוך, כמוה כקבוצת ילדים שתתאבל היום על נסראללה. ועמליה עמדה שם נותנת לנו לזרום ורק אומרת לאחרים: “הניחו להם".
היא נולדה כעמליה אדלר. בת למשפחת נגני מפוחית הפה "שלישיית אדלר". אמה מקיבוץ מרחביה, אביה ייבש את ביצות כבארה, השניות בגודלן לביצות החולה. כשנגוזו הביצות עברה המשפחה מזיכרון יעקב לרחובות שבה גרו דודיה. למדה בבית ספר עממי שייקרא ע"ש משה סמילנסקי (מנהיג ציוני, איכר וסופר) ויותר מ–20 שנה אחריה אלמד בו גם אני. כשהייתה בכיתה ח' פגשה את יהושע לוסטיג, יאשקה בפי כל. הוא היה בנוער העובד, ובערבי שבת, כשהקן שלו נדם, היה מזמין את עצמו להורה אצלה במחנות העולים.
אהבה ממבט ראשון?
“אהבנו כל כך...".
מה מצאת בו?
“היה יפה תואר, ספורטאי כזה".
יהושע לוסטיג נחשב לאחד הטובים שבכדורגלני הפועל רחובות, מהמצטיינים באגרוף ובג'יאו–ג'יטצו. בגיל 13 הצטרף לגדנ"ע ומשם להגנה. במלחמת העולם השנייה שירת בנוטרות והדריך קורסים בספורט שימושי.
עמליה, בעת הזאת, סיימה תיכון בגבעת ברנר ואת סמינר “המרכז לחינוך של זרם העובדים". “הייתי סוציאליסטית כזאת", היא מחייכת. התחילה בגן “עני כמו כל היישוב". אבל יאשקה מלווה אותה. עוזר לבנות צעצועים, לקשט סוכה, להכין מסיבה.
עם פרוץ מלחמת השחרור הוא מתייצב לשירות בחי"ש ואחר כך בגבעתי. לאחר שש שנות חברות עמליה ויאשקה מחליטים להתחתן. הארץ במלחמה, הוריה מתנגדים, אך הם מתעקשים. ביום הרביעי לחול המועד פסח מתארגנת חתונת חיילים עליזה על מדרגות בית הכנסת הגדול במעלה רחוב בנימין. אוכלים בעיקר טורטים שהכין אביה, החתן זוכה לחופשת שבועיים מהאש.
בשעת בין ערביים אחת הוא הולך לחנות של אדון חמלניק להחליף מתנה שלא אהבה. על הרצל בדיוק חולפת משאית עם החבר'ה שלו. הם בדרך ליפו, למה שייקרא “קרב תל גיבורים". יאשקה מפקיד את המתנה בידי רחובותי מזדמן, מבקש שיודיע לכלתו שיחזור בבוקר ומטפס למשאית. אבל המפקד מסרב לקרוע אותו מאשתו ומצווה עליו לרדת. הוא לא מוותר. עולה על אופנוע ודוהר בעקבות הפלוגה למערכה.
תל א–ריש היא שכונה יפואית ששולטת על הדרך לתל אביב. האש הניתכת מהפילבוקס שלה פשוט איומה. מונעת ממכוניות יהודיות להגיע לעיר. מתלקחת הסתערות דמים כשיאשקה מדרבן את החיילים: “חבריה, נסתער, אין המצב רע כל כך, אין לסגת". הפילבוקס נכבש, בין ההרוגים יהושע לוסטיג, יאשקה. עשרה ימים לאחר שהתחתן.
כשהבוקר עולה על רחובות, מבחינה עמליה בפועלי האשפה שמתלחשים מאחורי גבה. “מה יש להם להגיד עלי?", היא שואלת את עצמה. אין היא יודעת שהם כבר יודעים את מה שכל רחובות יודעת. חולפות השעות ואין איש בא לדבר איתה. עד שמגיע יגאל ברשד, חברו של יאשקה. אבל את גופת בעלה, כמו את אלה של אחרים, אין מוצאים. על פי דין תורה היא צריכה להיות עגונה. אלא שיגאל ברשד, שיתבלט גם בקרב על כפר אוריה, מחלץ אותה. הוא מעיד לפני הרב גורן שראה את לוסטיג נופל לידו, והיא מותרת מעגינותה.
בהיעדר פסיכולוגים או עובדות סוציאליות שידברו עם האלמנות, מנסה עמליה לתפור לבד את חייה. היא מסרבת לשוב לבית הוריה, אף שאמה לוחצת מאוד. אלמנה בת 22 שמנסה להחניק ניצני התמרמרות וזעם. “חינכו אותנו שצריך לתת הכל לארץ, אז קיבלתי את זה".
איך התפנית רגשית לטפל בנו?
“אגיד לך את האמת: היה לי מאוד קשה לעבוד...".
היינו הסחת הדעת שלך?
“הייתם הבריחה שלי".
איך עוד ברחת?
“אחרי שיהושע נפל קראתי המון. ומאז כל פעם שיש לי משבר בחיי אני בולעת ספרים. בורחת".
את שואלת את עצמך למה כל כך נקשרנו אלייך?
“קיבלתי את העבודה הזאת ברצינות רבה. עשיתי את הדברים מתוך רגש ומחשבה".
תסבירי לי.
“כשהייתי מקבלת בונבוניירה ממישהו, לא לקחתי הביתה אלא חילקתי בין הילדים".
שמואל פוקס, שיהיה בעלה השני, עבד עם יאשקה בחברת החשמל ברחובות. אשתו נפטרה בעת לידתה של שרית. עמליה עוזרת לחפש לה מטפלת. “בחיים לא חשבתי להתחתן איתו", היא אומרת, “הוא היה מאוד אירופי, מליטא, בוגר אוניברסיטה, הבן אדם הכי יפה בעולם, ואני איזו ‘סברה', סתם גננת". אבל למרות הפער הם מתחתנים ונידונים לחיים טובים מאוד. לה ולפוקס המנוח נולדו שני בנים, אבינועם ואבנר. יש לה שבעה נכדים וארבע נינות. כולן של שרית, “שהקשר שלי איתה הוא כמו ביולוגי".
“את יודעת שאצלי היה הפוך אבל אותו הדבר?", שואל אריק דרך עיניו המאדימות. החבר שלי מספר לגננת שלנו דברים שידעתי, אך מפיו רק לעתים נדירות שמעתי: שאביו נהרג בתאונת רכבות מחרידה ברומניה כשהיה בן שנתיים, שבארץ התאהבה אמו במורה לעברית שלה, אהרון, שאותו זכיתי להכיר, שהם התחתנו וחודש אחרי כן אימץ את אריק והיה לו לאב מסור, “ואני שמעתי את הסיפור שלך ופתאום הבנתי את עצמי, איך את קיבלת את שרית".
עמליה: “אהרון גידל אותך?".
אריק: “כשגדלתי הבנתי כמה הוא הקדיש לי".
עמליה: “היה לך איתו קשר כמו שיש לי עם שרית. כשמטלפנים לפה ואומרים לה: ‘יש לך קול כמו לאמא', היא כל כך שמחה".
מה הסוד שלך, עמליה?
“אגיד לך את האמת שאני לא יודעת. ככה אני".
את אדם אופטימי?
“כן, אבל לפעמים אני חושבת איך אני אמות".
מה עובר לך בראש אז?
“שלא אגרום כאב לילדים. שלא יצטרכו לטפל בי חס וחלילה וחס. אני די תלויה ואני לא רוצה להיות עוד יותר תלויה".
לפי מה שאני רואה, עוד יש זמן למחשבות סופניות.“באוצר ששולח כל חודש את הפנסיה שואלים בטח: ‘מה עם זאת, היא שכחה למות?'".
אחר כך עמדנו עם עמליה מול המצלמה של אלוני והרגשנו קטנים. נני המטפלת קלטה את הרגע ואמרה: "Amalia and her kids"