בסוף השנה שעברה הגיע שר החינוך נפתלי בנט, לכנס חגיגי בבית שאן, שם חנך את תוכניתו המבורכת לחיזוק הצפון. השקעה של חצי מיליארד שקלים באזור הפריפריאלי, שאמורים, בין היתר, לספק חוג לכל ילד בכיתות ד’־ה’, להביא לידי שיפוץ מבני החינוך ולהעלות את רמת ותנאי ההשכלה הגבוהה בצפון. אבל מתברר שאחרי גזירת הסרט והתפזרותם של כ־100 ראשי הרשויות שנכחו בטקס המכובד, עדיין אי אפשר לדבר על שחר של יום חדש.
“אנחנו הופכים לשני עמים במדינה אחת”, אומר בעצב ראש עיריית בית שאן רפאל בן שטרית. “אנחנו ב־2017 והפערים לא מצטמצמים. כל שרי החינוך שהיו ואלה שעוד יהיו יספרו שאחוזי הבגרות קופצים ויש זינוק בחמש יחידות מתמטיקה. אני מצדיע להם, אבל הפערים לא נסגרים. ישנה מדינת תל אביב וישנה מדינת גדרה דרומה וחדרה צפונה. אני יכול להגיד שיש אצלנו יותר אקדמאים, אבל אני רוצה שבכל מחזור של מסיימי י”ב, לפחות 10% יהיו מהנדסים, רופאים, מדענים. היום זה אפילו לא אחוז אחד. למה? כי יש פערים. הרשויות המקומיות, החלשות, לא יכולות להשקיע יותר. אם הייתי יכול הייתי מכפיל את תקציב החינוך, אבל אני בתוכנית הבראה קפדנית ביותר של משרד הפנים”.
אין לך מהיכן לתת?
“על קרן קרב שמעת? תוכנית חינוכית נחשבת שנותנת העשרה לתלמידים בתוך מערכת השעות. מימון התוכנית מגיע שליש מההורים, שליש ממשרד החינוך, שליש מהעירייה. לי אין את השליש לתת. זה אומר שאלפי תלמידים בבית שאן לא יקבלו חוגי העשרה. העירייה הייתה מעניקה אחת לשנה מלגת עידוד לכל סטודנט למימון הלימודים. בשנתיים האחרונות לא יכולנו. היינו צריכים להחליט בין זה לבין פינוי אשפה. יש הרבה מאוד כסף במדינת ישראל שלא יודעים מה לעשות איתו. שיתנו אותו למקומות שצריך. תל אביב תסתדר עם הארנונה שלה, רמת גן גם”.
מה עם התוכנית של משרד החינוך לחיזוק הצפון?
“בית שאן מקבלת 600 אלף שקלים בשנה, והתוכנית היא לשנתיים. אני יכול לעשות דברים יפים עם הסכום, אבל זו עדיין טיפה בים, לא מספיק”.
הדור הראשון להשכלה
מחר (רביעי) תקיים המכללה האקדמית כנרת את הכנס השלישי בנושא “חינוך, אקדמיה ופריפריה” - אתגר שהאזור מתמודד איתו כבר עשרות שנים, כדי להדביק את הפער מהמרכז המתפתח. “ברגע שאתה מנגיש ונותן השכלה גבוהה לאוכלוסייה החלשה, אתה גם פותח אפשרויות של תעסוקה, לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה הקהילתית”, משוכנע פרופ' שמעון גפשטיין, נשיא המכללה האקדמית כנרת. “אתה יכול לפתח אפשרויות שלא קיימות, כי יהיה לך כוח אדם מיומן, מקצועי ואקדמי. הרי בפריפריה אתה שומע שתי תלונות עיקריות: ‘אין לי מה להישאר, כי אין מה לעשות’, ומצד שני - ‘אין כוח אדם מיומן’.
אותם כוחות מיומנים, שיש להם השכלה אקדמית, בורחים למרכז. וכשהטובים בורחים, הבעיה נעשית חמורה יותר. אני בא מהטכניון, שם הייתי אחראי על הבאת סטודנטים מהפריפריה. כשנפגשתי עם ראשי הערים הם אמרו: ‘אתה עושה דבר נהדר, נותן השכלה לצעירים שלנו, אבל גם עושה דבר נורא. פשוט לוקח את החבר’ה הטובים שכבר לא חוזרים’”.
פרופ’ גפשטיין אומר שכבר בתהליך הקבלה למכללה אפשר לראות את הפערים בחינוך. “בטכניון עמדתי במרכז הקדם אקדמי שנתן מענה לתושבי הפריפריה”, הוא מספר. “הייתה שם הצלחה מדהימה. 70% מהסטודנטים, שלא הייתה להם בגרות מתאימה, עברו את המכינה והתקבלו לטכניון. הוכחנו שאפשר להתגבר על הפער הזה, ולכן במכללה שלנו אנחנו מאפשרים להתקבל גם בסף יותר נמוך לבית הספר להנדסה. הסטודנטים מקבלים את אותו תואר שהטכניון נותן, והדרישות הן זהות. אז נכון שיש פערים, אבל יש כאלה שהפוטנציאל קיים והם רק לא קיבלו את החינוך המתאים. זה אחד ההישגים הגדולים של המכללה, אנחנו נותנים לצעירים להיות דור ראשון להשכלה אקדמית במשפחה שלהם”.
אבל פרופ’ גפשטיין מסביר שעם כל הרצון הטוב, המכללה נתקלת בקשיים בהבאת מרצים בכירים בגלל מיקומה בפריפריה. “תחשב כמה עולה להביא מרצה, להסיע אותו, בעוד שבתל אביב הוא חוצה את הכביש. אני צריך לשכנע מרצה, כי אני רוצה שהרמה האקדמית תהיה לא פחותה מאשר מכללה במרכז הארץ, והעלות הרבה יותר גבוהה כשאני כמעט ולא מקבל פיצוי. האבסורד הכי גדול הוא שמרצה שאני מסיע מתל אביב צריך לשלם מס הכנסה על ההסעה. אומרים שזה נמצא בתחום אחריותו של מס הכנסה וחוקיו. אבסורד מארץ האבסורדים”.
לראש המועצה האזורית עמק הירדן, עידן גרינבאום, יש קצת פרספקטיבה בנוגע למערכת החינוך במרכז ובאזורו. בהיותו בעברו פרשן ועיתונאי כלכלי, החלו ילדיו את לימודיהם במרכז, ורק בהמשך חזרו לצפון. הוא מכיר היטב את הבעיה שעליה דיבר פרופ' גפשטיין.
“אם אתה מסתכל על המקצועות החשובים, כמו מתמטיקה ומדעים, אין מורים בפריפריה”, הוא אומר. “אלה מקצועות שקשה למצוא בהם מורים בכלל, ובפריפריה הבעיה מתעצמת במכפלות. אם המדינה תחליט שלהביא מורים לאזורנו זו משימה לאומית, כמו שעשתה בהצלחה עם המתמחים ברפואה, זה יכול לעבוד. ויש עוד אתגר - בעיר יש נגישות לתרבות, הרחבת האופקים. תחשוב על ילד ממעמד הביניים שגדל במרכז ואחד שגדל פה. שם הם ליד מוזיאונים ותיאטראות. כאן, אם בית ספר חושב לנסוע לביקור, עלות ההסעה היא אדירה. שטח מועצה אזורית כמו שלי הוא 220 אלף דונם, להוצאות ההסעה אין אח ורע בעיר. בעמק הירדן יש בית ספר תיכון, בית ירח, אחד שמן הסתם הוא מצוין, אין יפה ממנו, ממוקם על שפת הכנרת, אבל הוא אחד. הוא מוגבל בהיצע שיכול לתת לתלמידיו”.
בתי הספר בפריפריה הם נקודה כואבת גם אצל בן שטרית. “אני לא חושב שילדי בית שאן נופלים ברמתם ואיכותם מילדים במרכז, אבל כשאני רואה באיזה תנאים ירודים הם צריכים להתמודד, כואב הלב. אנחנו כבר לא בעידן של גיר, אנחנו בעידן של כיתה חכמה ומונגשת. עם ציוד, ריהוט ומורה ברמה גבוהה. דברים כאלה יכולים לצמצם את הפערים”.
דיברתם עם משרד החינוך?
“כל הזמן. והם נותנים כספים לחידוש מבנים, חיזוק מבנים, יש שיפוצי קיץ. כל פעם נותנים לך עוד חצי מיליון, עוד 300 אלף. בסדר, כולם אומרים לי ‘יופי’. אבל תגדילו ראש, תהרסו את בית הספר ותבנו אחד חדש. הוא נבנה כשאני הייתי בכיתה א’, זה אותו בית ספר בדיוק, אותן כיתות. אנחנו ב־2017, והנכדים שלי ילמדו במבנים המלנכוליים שבהם למדתי. המדינה צריכה לקבל החלטות אמיצות. להגיד ‘אנחנו בבית שאן, ירוחם, חצור וטבריה מכניסים את היד עמוק לכיס ומשקיעים כספים ביצירת תשתיות. גני ילדים מפוארים, בתי ספר עם מעבדות משוכללות’. אני יודע שאני חולם בגדול, אבל בשביל זה אני כאן”.
“בית שאן על המפה"
בעיריית טבריה כבר מזמן לא בונים רק על עזרה מהמדינה. לפני מספר שנים נכנסה שם לתמונה קרן אדליס, שנוסדה בידי איש החזון היהודי־צרפתי אנדרה דלורו ז”ל. “במקום שהממשלה לא הייתה נכנסה הקרן”, אומר ראש העיר יוסי בן־דוד. “הם תרמו לנו סכום פנטסטי לפני שנתיים. יותר מ־13 מיליון דולר לתקופה של עשר שנים. כל ילדי טבריה שווים, אסור שיהיו פערים. המצב הוא לא ציון 100, מצוין, אבל הוא גם לא 50 כמו שהיה פעם. העיקרון הוא לא לוותר על אף ילד”.
המכללה האקדמית כנרת עומדת עכשיו במרכז פיתוח יומרני של פארק מדע ותעשיה ליד קיבוץ אפיקים, שמטרתו למשוך תעשיה ולנסות להשאיר את מיטב הבנים בבית. אחת ממטרות המכללה היא לשנות את הנתונים הקודרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
אם ממוצע דורשי העבודה במרכז הארץ עומד היום על 2.5%, בפריפריה הוא 6%. הפער בין הזכאים לבגרות במרכז לאלו בפריפריה הוא 20% וכך גם שיעור המתקבלים ללימודים באקדמיה. אז עם פערים כאלה, מה הפלא ששיעור ההגירה השלילי מהפריפריה הוא 5.15% ואילו למרכז יש דפוס הגירה חיובי של 3.4%? “אני רוצה שכל ילד בבית שאן ילמד לנגן על כלי”, ממשיך בן שטרית בחלומותיו הצנועים. “זה עולה משהו כמו מיליון שקלים בשנה, כי צריך לקנות כלים ולהביא מורים. למה שילדים בסביון ילמדו ואנחנו לא? בגלל שההורים כאן עובדים במפעל מזון ומביאים הביתה בחודש רק 5000 שקלים? אני צריך להסביר מה מוזיקה עושה לילד? מחזקת ביטחון, פותחת אופקים. אבל אם לא הייתי אופטימי לא הייתי הולך לכזה תפקיד תובעני. חבל רק שאנחנו מתעסקים היום בצוללות, שמפניות ושטויות. מבקר המדינה נהיה מומחה למנהרות, ואין זמן להתרכז בילדים. שוכחים שגם בית שאן נמצאת על המפה”.
תגובות
ממשרד החינוך נמסר בתגובה:
"שר החינוך הציג לא מכבר את תוכניתו לחיזוק מערכת החינוך בצפון, בעלות כוללת של מעל חצי מיליארד שקל. התוכנית תביא לצמצום פערים ולמתן שוויון הזדמנויות אמיתי. התכנית נותנת מענה למאפיינים הייחודיים של יישובי הצפון. בין התוכניות: חוג לכל ילד בכיתות ד־ה', פתיחת מרכזי נוער, מלגה לצורך סבסוד פעילויות פנאי ופעילויות בלתי פורמאליות, יוזמות חינוכיות רשותיות, טיפול בילדים בסיכון, שיפור סביבת הלמידה של תלמידים מרקע חברתי־כלכלי נמוך, שיפוצים של בתי ספר יסודיים ממלכתיים ובתי ספר של החטיבה העליונה, וחיזוק ההשכלה הגבוהה.
"אשר לטענה על מבנים ישנים: משרד החינוך מטפל בשיפוץ בתי ספר ישנים בראייה ארצית, בדגש על הפריפריה ויישובי הצפון. בתי הספר בבית שאן מטופלים במינהל הפיתוח במסגרת חיזוק מבנים בפני רעידות אדמה – במסגרת הפרויקט, בתי הספר עוברים שיפוץ כולל, על מנת להתאימם לצרכים ולתקופה הנוכחית.
"אשר לטענה על מחסור במורים: לפי מחקרים שנעשו עבור המשרד ולפי נתוני המשרד, אין ולא צפוי מחסור במורים בכל הארץ ובצפון בפרט. מערכת החינוך מכשירה מעל 12 אלף מורים בשנה, וקולטת כ־8,000, כך שניתן מענה הולם ברוב רובה של המערכת. כמו כן, בשנים האחרונות נרשמה עלייה של כ־25% במספר הסטודנטים להוראה. בנוסף, למשרד החינוך יש חוזים אישיים למורים באזורי עדיפות לאומית.
"אשר לטענה לגבי צריכת אירועי תרבות: מתווה סל התרבות החדש שנכנס לתוקף השנה פתוח לכלל המופעים בישראל. המנהלים בוחרים את המופעים שמתאימים לתפיסת עולמו של בית הספר. כמו כן, במסגרת המתווה החדש, נכנסו עוד יישובים עם עדיפות לפריפריה ובסך הכל כ־800 אלף תלמידים ייהנו מתרבות מסובסדת, עשירה ומגוונת".
בנוגע לדבריו של פרופ' גפשטיין, נמסר מרשות המסים: "הוצאה בעבור הנסיעות מהבית לעבודה ובחזרה הנה, על פי החוק, הוצאה פרטית. החזר ההוצאה על נסיעות מהמעסיק זו הכנסה החייבת במס. עובדים יכולים בהחלט לנהל מו"מ עם המעביד על גובה החזר ההוצאות ועל גילום המסים, אך מבחינת חוקי המס מדובר חד־משמעית בהכנסה חייבת".