"מה למדתי במלחמות... להתחפר בכריות ובכסתות ובגוף האישה האהובה..." {"מה למדתי במלחמות", יהודה עמיחי}. רמי נושם דרך הריאות של צילי. ידה שאוחזת בידו מושה אותו מסיוטי הלילה. "להשגיח על הלום קרב זה כמו להשגיח על תינוק", היא אומרת, "אתה לא יודע מה הוא יכול לעשות בשנייה, מתי היא תבוא, השגעת הזאת, מתי היא תופיע פתאום".
מיטתו של אסף הייתה מבצרו. כשהצליח לשלוף את עצמו מהסדינים, התכתש עם הוריו. "טרור, טרור, טרור", כלשונו. "פעם אבא הביא לי עצבים, עמדתי מעליו וכמעט שחטתי אותו".
גיא אומר: "אמא שלי לא מדברת איתי. אמא שלי מפחדת ממני פחד מוות. שומע מה שאני אומר לך? אמא שלי פוחדת ממני, כי היא יודעת שהרסו לה את הילד, שהפכו אותו למשוגע. אמא שלי יודעת שהבן שלה משתמש בקנאביס רפואי ואצלה ואצל אבא זה סמים".
איך חיים עם אהוב שהיה לפצצה מתקתקת? עם בן יקר שזעם ורידי מחלחל בו? השבב ההרסני בנפשם של גיבורי הסיפור שלנו הושתל בחווה הסינית, בפיגוע הכפול בצומת בית ליד ובפיגוע פורים בדיזנגוף. לא קרן נסתרת מבסיס טילים בקזחסטן מפעילה אותו אלא מעשי היומיום: חריקת דלת, רדיו מטרטר, רמזור שהתחלף לאדום, מענה חצוף מפי פקידת הביטוח הלאומי. ומתחת לאלה אורב הזיכרון שמוציא בחצות את השדים לטיול לילי.
הם שבו משדה הקרב שלמים בגופם אך שבורים בנפשם. 30, 40 שנה אחרי, הם ממשיכים לחיות את הטראומה. הם ייעדרו ממניין קורבנות הפיגוע. הם לא יובאו בסטטיסטיקה של פצועי מלחמה. למדנו להבדיל בין "קל", "בינוני" ו"קשה", בין פצועי ראש לגפיים, אך לא לזהות את חבולי הנפש. אלה הנושאים רסיסים שבדיקת MRI לא תחשוף, אלה שעברו תופת ונותרו ללא הילת גבורה, אלה שחדרי אשפוזם לא יראו מבקרים עם פרחים ושוקולדים.
בשנות ה–50 התייחסו לחייל שלא אובחן כפצוע כפי שמתייחסים לכדורגלן שמביים נפילה כדי לזכות בפנדל. במקום כרטיס צהוב, הטביעה המרפאה A (ארטיסט) על טופס המחלה והוא היה מטופל אצל הרס"ר. מאז הרבה לא השתנה. מכירים בהלם קרב, אך מתנכרים להלומים. אנשים יקרים שפגשתי טופלו כחולי נפש. אשפוז, כדורים, ריר וסטיגמה. בכך, אין ספק, המערכת מיומנת. אבל הם בסך הכל לוחמים שביקשו להישמע. וגם קצת הכרה ורוך, אם לא קשה. "חיבוק - זה כל הסיפור", אמרו לי. במקום מוסד עם חלונות מסורגים הם דורשים מסגרת ייחודית לסוג הפגיעה שלהם. מסגרת שתאפשר שיחות עם אנשי מקצוע, התחזקות עם חברים שעברו חוויה דומה. אם קיים כפר איזון לנפגעי סמים ששבו מהמזרח, למה לא משהו דומה לאנשים ששבו משדה הקרב? אנחנו חייבים להם את זה. "לא משאירים פצועים בשטח", מדקלם המ"מ בתחילת כל טירונות קרבית. הפצועים האלה עדיין בשטח.
דם זר
גיא דואק (41) נולד בתל אביב וגדל באזור בית בארבור. הוריו, נהג מונית ופקידת בנק, חינכו אותו לתת למדינה. כשהגיע לבקו"ם ביקש להתגייס לצנחנים, אך הרגיש לא שייך. "הקיבוצניקים לא רצו אחד מזרחי כמוני", הוא מנתח. אבל גיא התעקש על קרבי והגיע למג"ב. סיים טירונות בהצטיינות והרגיש שהרגילה בעקבותיה ממש מגיעה לו.
בוקר אחד, ב–19 באוקטובר 1994, כשהוא בוחר דיסקים בדיזנגוף, קרע פיצוץ את האוויר. ואחריו דממה ואחריה זעקות מאוטובוס מפויח בקו 5. כשהוא שולף תעודת שוטר, דהר פנימה, לקח לידיים ילדה מבועתת ועזר עם הפצועים. המטען שהכין "המהנדס" יחיא עיאש באחד מפיגועי ההתאבדות הראשונים קטל 22 איש. "וכל מה שקרה בדיזנגוף ביום ההוא נשרט בראש ומפה מתחיל הסיפור שלי".
למחרת, בהוראת מפקד מג"ב יצחק אהרונוביץ' שראה אותו בזירה, התייצב אצל הקב"ן. "כאילו דם זר נכנס בי", הוא מגדיר את תחושתו אז. החברים בפלוגה כ"ב של יחידת הסער מבחינים שמשהו עובר עליו. בכל אירוע הוא תוקפני יותר, עצבני יותר, דרוך כלוליין בראש טרפז. "כי בתוכי כבר הבנתי מה זאת עוצמה של מחבל מתאבד".
22 בינואר 1995, שמונה בבוקר. "אירוע רב־נפגעים בצומת בית ליד", זועק הקשר. כשהוא טס לשם מנקרת בו מחשבה אחת: ייתכן כי המחבל שהתפוצץ חדר את החסימה שהעמיד עם אנשיו בלילה. הוא מגיע לצומת, ניגש אל הפצועים ואז עוד פיצוץ, הפעם בקרב המחלצים. הפיגוע הכפול לפני 22 שנה, ב–22 בינואר, משאיר אחריו 22 הרוגים.
מה קורה פה
באותו בוקר יושב אסף אשכנזי (41) באוטובוס לעפולה בדרך לבסיס התותחנים בגולן. המוזיקה של "ביי האזארד" באוזניות ממתנת את הבאסה של יום ראשון. ליד צומת בית ליד הוא שומע פיצוץ. "ולא יודע למה, איך וכמה הרגשתי צורך לרדת ולראות מה קורה". הוא מכניס מחסנית, רץ קדימה, נזכר שתיק החובשים שלו נשאר מאחור, רץ ומביא אותו. "ותוך כדי אני מקבל את הפיצוץ השני. אני באוטובוס אולי 25 שניות אחרי ורואה זירת תופת. ומרגע שנכנסתי השתנו כל סדרי העולם שלי. נכנסתי לשם ימני קיצוני ויצאתי שמאלני, נפלו לי אסימונים שלא נפלו כל החיים".
מה ראית?
"הרגשתי כאילו ירד לי מסך. שטוף דם עברתי מהרוג להרוג, מפצוע לפצוע, מחתיכת בשר לחתיכת בשר, מטפל ומצלם הכל בתודעה. שעה הסתובבתי בגיהינום".
כשעלה אותו מסך, הוא זוכר את עצמו צועד לכיוון פתח תקווה על הכביש השומם שנסגר. במוחו הריק מתרוצצת רק מחשבה אחת: להודיע לאמא שהוא בסדר. חייב. נהג מזדמן מבטיח לקחת אותו לאמא אבל נוחת איתו ב"מאיר" כפר סבא. הוא מתנפל על הטלפון כדי לומר: "אמא, זה אסי, אני בסדר", אבל היא זועקת: "אתה שלומי (אחיו הגדול), אסי נהרג". לוקח זמן עד שהוא מרגיע אותה.
"שמו אותי בחדר כמו אקווריום. דיברו, דיברו, דיברו", הוא נזכר. "העבירו אותי לבר"ן (בריאות הנפש), בית המשוגעים של צה"ל, לא יכולתי לדבר, נתנו לי כדורים שיורידו את מחשבות החרדה".
מה שירד זה הפרופיל - ל–21. מציעים לו ללכת הביתה, הוא מסרב. כעבור שלוש שנות שירות הוא משתחרר, אבל לא מהסיוט. מרגיש שהכל גואה בו. יש פעמים שהוא חש את הלבה ניתזת מפיו. ואז הוא בורח אל המוזיקה. מרגיש שהיא מרפאת אותו, נוסכת תקווה. "בוב מארלי הוא הגרסה דינקותא שלי".
לבנו שנולד ביום מותו של אהוד מנור קרא אהוד–יהודה, לזכר פייטן הזמר העברי ואחיו הצעיר יהודה. "והילד היה בוכה ובוכה, דוחף אותי בידיים, ילד בן חודשיים, דוחה אותי, ואני אמרתי: 'וואו, הוא מרגיש אותי".
במוצ"ש אחד, והוא כבר סטודנט שנה ג' במדע המדינה, הרגיש בודד ומובס. הוא מגיע למיון בתל השומר, המקום היחיד שלתחושתו היה מוכן לקבל אותו. "ואני מוצא את עצמי במחלקה הפסיכיאטרית עם אנשים שראו את אלוהים, עם אנורקטיות, עם פדופילים, עם אנסים. ואני שואל את עצמי מה אני קשור לכל זה?".
אחרי שבועיים של הפצצת כדורים הוא יוצא אדם אחר. "אתה מרגיש שחיללו אותך, שאנסו לך את הנפש, אתה יוצא חבוש כובע ומרכיב משקפיים כהים מהבושה ללכת ברחוב. אתה חושב שכולם יודעים שהיית מאושפז פסיכיאטרי". הוא לא חזר לאוניברסיטה כי הרגיש לא מתאים. לא מתאים לשום ממסד. תחושה שמלווה אותו עד היום.
אנחנו משוחחים בחדר של גיא ואשתו בבית הוריו. חדר שהוא געגוע לאגם רגוע בלוגאנו. הרבה כחול, תמונות צמחי מים. "לפנק, לפנק, לפנק", כתוב על הקיר. אבל על המרפסת ליד ממתין שק האגרוף. "בלתי מתכלה", מבטיחה תווית היצרן, גיא כילה כבר שניים. כשגיא חובט, הוא משיל את הזעם. פורק את המוות העצור. מהתהום שבין מרפסת אלימה לחדר מגונן, נפשו מחפשת מוצא.
גם אחרי בית ליד פגש את האבדון. ותמיד היו אלה ימי ראשון הארורים. ב–25 בפברואר 1996 הוקפץ לפיגוע בקו 18 בירושלים שקטל 24 איש. ביניהם חיילים ששבו משבת בבית. שניים מהפצועים נפטרו לאחר מכן. כעבור שבוע בדיוק שוב קו 18, עם 18 הרוגים. בהם גם חברו היקר, רנ"ג עוזי כהן, שניסה לפרוק את המחבל ממטענו והתפוצץ איתו. פצוע נוסף מת אחרי מספר ימים.
ויום אחרי זה פיגוע פורים מחוץ לדיזנגוף סנטר והוא מגיע באמוק, מתרוצץ בין שקיות המתים - 13 במספר - מדלג בין אלונקות 125 הפצועים, עד שהוא מוצא את אחיו שעבד במזנון סמוך, ורץ שוב כדי להראות אותו בריא ושלם לאמא. לקראת שחרור, כשהוא מחכה לחתום קבע, הצבא אומר: אין תקנים. הוא נפגע, אך בוקר אחד השמש מאירה פעמיים. קוראים לה חנה (אוקסנה) וזה קורה בשינקין כש"סאן" שלו קופץ על "כרמן" שלה. כשהיא מסירה לבקשתו את משקפי השמש, הוא פוסק: "את תהיי אשתי ואם ילדי". יש להם ארבעה והוא אסיר תודה לכלבים ששידכו.
עם חנה מסתיימות שנים של הדחקה. היא רואה אותו מחליף ממד, מחליף מצב צבירה, מסתחרר בהתקף.
מה קורה לך אז?
"אני רואה את החדר נוטף דם. אני נסגר, מרגיש שהגוף מצווה עלי לפעול, לנטרל משהו. אני מאבד את ההכרה מרוב כאב".
אתה מסוגל לתאר עד כמה כואב?
"הכאב מתחיל לתפוס אותי בחזה. אני לא יכול לנשום, מרגיש שאני הולך למות. נתפס לך פעם שריר ברגל? תחשוב שכך נתפס כל הגוף, שעות".
שעות?
"שעות, כשזה בא, אשתי צריכה לדרוך עלי כדי לשחרר אותי".
ב–11 בדצמבר 2003 הוא נוהג במונית. באלנבי פינת יהודה הלוי מהדהד שוב קולו המוכר של הבום. מה שיתברר כניסיון התנקשות בעבריין זאב רוזנשטיין מתנהג כפח"ע. הוא נדבק לדלת המונית, מצווה על הנוסעים לרדת, קורס ומוצא את עצמו בבית חולים. כדי לא ליפול לאשפוז, אשתו לוקחת אותו הביתה.
תרופות פסיכיאטריות לא יכלו לעזור?
גיא: "לי נתנו פעם תרופה, אתה יודע מה היא עושה לך? בוא אראה לך מה זה עושה".
גיא עומד באמצע החדר. מותח עד צוואר את מכנסי הטרנינג. תפר חורץ מפשעה. ריר מטפטף מפיו, כתפיו נשמטות, עיניו מזדגגות, הבעה של בובת שעווה נשקפת מהן. "וכך אני הולך בבית וכך הילדים רואים את אבא שלהם".
טיפול תרופתי במצבם, הם אומרים, ממית במקום שיצמיח. הוא צריך להיות שלב אחרון, להינתן רק במקרים קיצוניים. יומיים במחלקה סגורה ישגעו כל איש. "וזה מה שמגיע ללוחם, יומיים במחלקה סגורה?", זועק גיא.
לא לבד
גיא ואסף נפגשו ביום צלילה באילת שארגנה עמותת "אחים לחיים". הזעם כונן חברות של פלדה. הם מראשי "מטה המאבק למען הלומי קרב". עו"ד עודד סבוראי מלווה אותם בהתנדבות. אלפי לוחמים - גולני, צנחנים, סיירות, שייטת, גבעתי - יצרו איתם קשר. במהלך שיחתנו השיבו לטלפונים של לוחמים. הם חשים שהאנשים נשאבים אליהם. כבר במפגש הראשון ילחשו ללוחם: "אחי, אתה לא לבד". ינסו לעקור את זרע ה–PTSD (הפרעת דחק פוסט–טראומטית), יציעו לו לבוא איתם לים, לפארק, לכל מקום שעושה טוב. החזקים יוכתרו ל"נאמני שיקום" ויוצמדו לחלשים.
את המהלך שלהם, הם אומרים, דוחף עידן קליינמן, יו"ר מחוז תל אביב של ארגון נכי צה"ל. את השקפתם פירטו בפני ראשי אגף השיקום במשרד הביטחון. "אגף השיקום רוצה לעזור לנו", הם מבקשים ממני להדגיש. מפנה אליהם את מי שזקוקים לעזרה, את מי שרוצים למזער את הטראומה, את כל מי שמאמינים בשורה של אהוד בנאי: "לפני שהטפטוף יהפוך למבול, אני חייב למצוא שער לא נעול".
בליל קיץ בגני התערוכה, צילי ורמי (בני 62, שמות בדויים) פתחו שער. איך שראתה אותו אמרה לחברתה: "זה הולך להיות בעלי". זאת הייתה אהבה שהתנהלה לפי חוקי הסיקסטיז: יד ביד על החוף, חיבוק בקולנוע, ביקורים בחדר שלה שהסתיימו תמיד בריצה מטורפת שלו אחר האוטובוס האחרון הביתה. כבוגר בית ספר מקצועי ייעדו אותו לחימוש, אך הוא התעקש על הצנחנים. למה? אביו ששתק את אושוויץ הצליח בכל זאת להנחיל לבן מחויבות עמוקה למדינה.
צילי רצתה לשרת רחוק מהבית, אבל הוצבה בלשכת הרמטכ"ל דוד אלעזר. היא זוכרת את דדו כאיש מקסים, עממי ושליו. השלווה מתערערת בשישי, 5 באוקטובר. "ב–11 בדיוק הוצאנו חוזר מפ"ע (מזכירות פיקוד עליון) שעומדת לפרוץ מלחמה". היא מיד מתגלגלת בטרמפים לבסיס הצנחנים בבית ליד לדווח לחבר שהשמיים מתעננים. רמי, כבר בסוף קורס מ"כים, שומר על הציוד של הפלוגה. "איזה מלחמה?", הוא הודף אותה, "החבר'ה ברגילה".
אבל בשבת בשתיים בצהריים האוטובוסים מתחילים להחזיר את החבר'ה. הם יורדים לסיני לחפש את המלחמה. מגיעים לאבו רודס. מדלגים בין הוואדיות ללכוד קומנדו מצרי. כחובש, רמי צמוד למ"פ עמנואל (מנו) בן ישי. "חיה רעה", הוא מגדיר אותו, "היה מריח את המצרים כמו כלב גישוש". בוקר אחד אומר לו מנו: "היום אתה לא בא איתי, תן גם לחובש האחר להרגיש מלחמה".
נפגעת?
"אמרתי לעצמי: 'איך הוא לא לוקח אותי? אני נלחם לצדו, אני שומר עליו, אני מזהיר אותו, הוא רואה את מה שהוא רואה ואני רואה את מה שאני רואה, אנחנו צוות".
בלהט המרדף שמתפתח מנו לא עושה חשבון. חשוף מול מערה עם קומנדו מצרי אינו חדל לירות עד שהוא נופל. "כששמעתי שמנו נהרג קיבלתי שגעת, השתוללתי. הייתי חולה על הבן אדם הזה, רק אחרי זריקה נרגעתי".
צילי: "עד היום הוא חושב שלו היה לידו - מנו היה ניצל".
רמי: "אני לא חושב, אני בטוח. עצם הנוכחות שלי גרמה שלא יקרו לו דברים".
לילה אחד בחווה הסינית, הוא ודבש, בן פלוגתו, מבחינים בנגמ"ש אויב ומחליטים לחסל אותו. לפני זה הוא מבקש מדבש להודיע לכוח העיקרי שהם מתפצלים, שלא ייפגעו בשובם מאש חבריהם. כשדבש פונה לדרכו נופל ביניהם פגז. "הוא הלך שמאלה ואני ימינה - אני ניצלתי והוא מת. מת מצאתי אותו. מלא רסיסים. מה שאני יכולתי לקבל - הוא לקח. הכל. ואני כלום - נקי".
אתה מאשים את עצמך?
"כן, למה שלחתי אותו להודיע?".
נכון לאותו רגע עשית שיקול מוצדק.
רמי: "ככה חשבתי".
צילי: "הוא לוקח את זה על עצמו עד היום".
רמי: "היינו הולכים יחד, חוזרים יחד וניצלים".
ואולי החבר'ה שלכם היו יורים עליכם?
רמי: "ואולי לא?".
אבל את זה לא יכולת לדעת.
רמי: "יש עובדה אחת - דבש מת".
רמי שב מהמלחמה אדם זר. קופצני, לא מרוכז, חרד מרעש, אפילו מרביץ לעצמו. צילי היא הראשונה שרואה מה קרה לבחור שלה.
לא הרתיע אותך להתחתן איתו?
"לא. ידעתי שיש בעיה, אבל מאוד רציתי את רמי, אני מאוד אוהבת אותו. אמרתי שיחד נתמודד".
הם התחתנו, נולדו חמישה ילדים. צילי איתו בדרך הייסורים. עוגן חייו. מסורה טוטאלית. קצינת קישור לעולמו המתעמעם. כשהוא חש שאינו יכול יותר בעסק המרעיש שבבעלותו, היא נמצאת שם במקומו. מפייסת לקוח שחטף ממנו. מתרוצצת בין רופאים למרשמים, בין תורים בקופות למשרדי רשויות. פעם, בתוך סחרחרת חייה, היא מחליקה על מדרגות ביתם ונפגעת. הבת חושבת שאבא, שנוהג לשבור, שבר הפעם את שולחן הזכוכית. "ואז נפל לי האסימון", הוא אומר. "פתאום הבנתי איך רואים אותי. הבת שלי לא חשבה על שום אפשרות אחרת אלא ששוב השתוללתי".
מה אתה מרגיש כשאתה משתולל?
"כאילו הראש שלי מרחף, העיניים מתנפחות, אני מאבד קשר עם הגוף, כולי אש. אני רואה תמונות".
את מי?
"את דבש, את מנו, את התעלה. רואה איך עפתי 25 מטר מהדף של קטיושה. שומע מישהו צועק: 'תפסיק לירות, הם ישמעו אותנו'. הכל חוזר אלי".
44 שנה עברו.
"וכאילו נשארתי שם והתנהגתי כמו מטומטם".
צילי מספרת על חיים בווילה עצובה. ללא חברים, ללא משפחה, ללא אנשים. לאחר שהעיף מגש כיבוד, חדלו לחגוג בבית גם ימי הולדת לילדים.
כל השנים האלה צילי חיה רק אותו. קריירה ושאיפות נשמעות כמטרות בדיוניות. "בעצם גם את פגועה מהלם קרב", אמרה לה פסיכולוגית. בכל יום ראשון היא מלווה אותו לקבוצת טיפול בהלומי קרב. שומעת אותו כשהוא נוהג ורועד כל הדרך הביתה. לאור הסיפורים בקבוצה הוא מבין "כמה כל הכבוד מגיע לה, כמה היא חזקה. כמה היא נותנת לי השראה לחיות".
לילה אחד פרץ בבכי. חשש שתעזוב אותו, שתמות ותשאיר אותו לבד. היא התעוררה והבטיחה שתמיד תהיה לצדו. "ומי בכלל ימות?".
ימים לאחר שנפגשנו נדם הלב הגדול של צילי. היא נפטרה במיטתה. אוחזת כתמיד בידו של רמי.
"כחברה עברנו לחיות את חיינו, הם נשארו מאחור"
בין הזדהות מוחלטת עם מטופליו לבין עמדה מקצועית מרוחקת, דני קלע הרבה יותר בפנים מאשר בחוץ. "אני קרוב בלבי ללוחמים". קלע, חברי מהצנחנים, הוא פסיכולוג קליני שהתמחה במצבי לחץ. במהלך 40 שנות קריירה טיפל גם באלמנות, ביתומים ובנכים.
האנשים שפגשתי ביקשו חיבוק ולא תרופות. למה החיבוק חשוב כל כך?
"חיבוק הוא מטפורה ולעתים גם המחשה של עמדה רגשית: 'אני הולך להישאר איתך'. ואכן עם חלק מהאנשים יש להישאר שנים בקשר כדי להחזיר להם את האמון בעצמם ובזולת".
אנחנו יודעים לחבק את האנשים האלה?
"לא. אבל אנחנו גם לא יודעים לחבק את הזרים, את הקשישים, את ניצולי שואה או את כל מי שלא נמצא במישור ההצלחה והסלבריטאות".
הזנחנו את האנשים האלה.
"כחברה עברנו לחיות את חיינו והם נשארו מאחור, לא רלוונטיים, מבוישים מדי, מדוכאים מדי, מוזרים מדי, אנשים שלא נפרדו מהמלחמה".
למה זה קרה דווקא להם?
"המחקר עדיין לא מצא תשובה. לא ברור למשל למה חייל בתעלה בכיפור השיב באש תשע פעמים מהעשר שנפתחו עליו. בפעם העשירית הוא נשכב על הארץ וביקש שיפנו אותו".
מה זאת טראומה נפשית?
"זה ערעור או איום על שלמות האישיות, על שלמות המציאות שאתה מכיר. בעקבות החוויה הטראומטית העולם שוב אינו העולם לפני דקה".
בקבוצה שקלע מדריך יש אנשים כאמנון יוסטינג (שחשף את מסעו האישי בספרו "אלפינה") וכאיציק שהיו בכיפור ובמלחמות שאחרי. הם הצליחו להכיל את החוויות הקשות שעברו עליהם שם ופיתחו תגובה פוסט–טראומטית באירועי הלחימה המאוחרים יותר. כלומר יש כאן טראומה מצטברת (ד"ר עמנואל ברמן דיבר על הציבור הישראלי הנמצא בסיכון שיפתח תגובות כאלה). "עם השנים הרכיבים הטראומטיים הופכים לחלק מהרפרטואר ההתנהגותי של האדם".
אילו אמצעי הגנה מופעלים?
"כל אמצעי ההגנה העומדים לרשותו של אדם כמו התנתקות, קהות רגשית וקיפאון".
גיא סיפר בכתבה שבזמן התקף הגוף שלו נתפס.
"אתה מתאר מצב של קונפליקט גדול מאוד. בין המערכת הקוגניטיבית של שליטה עצמית לבין מערכת ההישרדות והרגש. ההתאבנות באה כדי לא להפוך לחיית אדם. למנוע מהזעם שעלול להשתחרר להפוך אותך לרוצח או לאדם שמשמיד כל מה שלנגד עיניו. התקף הוא תגובה הישרדותית לחוויה של איום פיזי על החיים או על הדימוי העצמי".
הלם קרב הוא זעם לא נשלט?
"ביטוי של זעם הוא רק אחד מרפרטואר של תגובות. אתן לך תגובה הפוכה: מאגיסט בלבנון ירה צרור לבית שממנו נפתחה עליו אש. רץ לבית, גילה לזוועתו שתפר ילדה לאורך הבטן וניסה לסגור לה את הבטן. עקב זה איבד את הזיכרון שלו. לעתים כשהיה חוצה כביש ורואה את האדם האדום ברמזור, התמונה הייתה חוזרת אליו".
חשוב לתאר את תופעת הריאקטיבציה, שבה ריח, קול או מראה אשר מזכירים את סיטואציות הטראומה עלולים לשאוב את האדם פנימה להחייאת החוויה הטראומטית עם אפשרות מוגבלת לשלוט בתגובותיו.
בטיפול נכון יש סיכוי שהלומי קרב יחזרו להיות מה שהיו?
"זאת אשליה. אף אדם - גם אנחנו - לא יחזור להיות מה שהיה. כל אדם שעבר חוויית לחימה משנה את התפיסה שלו".
עם זאת, קלע מדגיש כי אדם שעבר תגובת קרב יכול לשאת את הצלקות ועדיין לחיות חיים מלאים. "אבל יש לזכור שזה לא כמו שלוקחים אוטו למוסך, מתקינים בו מנוע חדש והוא חוזר להיות כמו חדש".
הטיפול תלוי בזמן שחלף מאז האירוע. מיד אחריו, על פי תורת הטיפול בצה"ל, משתמשים בעקרון הקמ"צ (קרבה, מיידיות, צפייה). כעבור 20 שנה, למשל, זאת ההתמודדות על היכולת להיות מחובר למציאות. בגיל 70 להתמודדות עם הטראומה מתווסף החשש מהזקנה, מאובדן וממוות.
ב–1986 השתתף קלע בתוכנית "כוח" (כשירות וחיזוק). אנשים הסובלים מפוסט–טראומה גויסו לחודש לווינגייט, ופסיכולוגים מתנדבים, כמוהו, עובדים איתם כל יום, כל היום.
בתחילת הניסוי אמר אחד מהם שבמקום מגוון הטיפולים הוא מבקש ללמוד לשחות. תמיד פחד מהמים והוא חש שההתמודדות איתם תעזור לו. כל יום התייצב עם מדריך בבריכה, שתה חצי ממנה, כמעט טבע, אבל נלחם. בתום השהות ביקש לומר תודה. "לא יודע מה זה נתן לו, אבל בעיניו זאת הייתה חוויה משמעותית, משלימה, מישהו הקשיב לו, התייחס לבקשתו", אומר קלע. המסקנה שלו חדה: צריך לשמוע את האנשים, להקשיב לצרכים שלהם ולהתאים את דרך הטיפול.
