“אמא שלי היא אישה מבוגרת מאוד, אבל אמא לעולם לא שוכחת את הילד שלה”, אומרת עמיר בקול רועד. “אשר היה בחור משגע. מצחיק, יפה תואר, בהיר עיניים וסוג של גאון. הוא אפילו קיבל זימונים לסיירת מטכ”ל בזמנו. כל השנים הללו חיינו כולנו בחוסר ודאות מהול בציפייה. עם חלוף השנים יש קצת קהות חושים, ומתחילה כבר סוג של השלמה, ואז מגיע המכתב הזה, שפותח את הפצע ומרעיש את עולמנו”.
עמר היה בן 32 כאשר יצא באותו אחר הצהריים במונית מטבריה לבית דודתו במושבה מנחמיה הנמצאת בסמוך. הוא הגיע אליה, תיקן עבורה ארון שבור ועזב את ביתה לאחר מספר שעות ולאחר שעדכן אותה כי הוא חוזר הביתה. למחרת בבוקר הבינו בני המשפחה כי עמר נעדר והתייצבו להגיש תלונה במשטרת טבריה. “סיפרנו לשוטרים אז שאשר לא היה מסוג הבחורים שמתערבבים יותר מדי או מסתבכים", היא משחזרת. "אבל לצערי הם חיפשו רק בביקורת הגבולות ובישיבות, ולא שלחו אפילו צוותים לחפש במקום שבו נראה לאחרונה, שזה מנחמיה. גם נהג המונית לא נמצא ותוחקר למיטב ידיעתי. אפילו נעשה שימוש בוויזה שלו בניסיון למשוך כסף מכספומט, ובגלל קוד שגוי הכרטיס נבלע. זאת אומרת שמישהו זר הסתובב עם הוויזה שלו. אז איפה הצילום של מכשיר הכספומט? לפני 18 שנה היו כבר מצלמות בכל מכשיר”.
"מחדל אחד גדול"
עמיר ויתר בני המשפחה הבינו שאם הם רוצים תשובות, עליהם לפעול בעצמם ויצאו למסע חיפוש משלהם. הם חילקו פלאיירים עם תמונתו של עמר, חיפשו באזור מנחמיה ואפילו הלכו לאורך השנים למתקשרים, בניסיון לאתר שביב מידע שישפוך אור או ייתן קצה של חוט. עם השנים דעך החיפוש, עד שלפני חמישה חודשים יצאה חנה, אמם של סיגל ואשר, אל תיבת הדואר וגילתה בה מכתב שזרק אותה היישר ליום הארור ההוא.
“אמא מתקשרת אלי וקולה רועד”, משחזרת עמיר. “היא מבקשת ממני לבוא מהר ואומרת שהיא לא מבינה מה רוצים ממנה. ישר הבנתי שזה קשור לאשר. במכתב הכותב פונה לאמי ומספר שבידו מידע על אודות היעלמותו של אשר. בנוסף, מפורטים שני שמות של האחראים לרצח לכאורה, ונאמר שגופתו נמצאת בסמוך למקום בו נהרג אבי ז”ל בתאונת דרכים לפני כשמונה שנים. המכתב הזה טלטל והפך אותנו בצורה שלא תיאמן. הוא נראה לגמרי אותנטי, יש לנו פה הזדמנות להבין מה קרה”.
יומיים לאחר קבלתו הגיעו בני המשפחה עם המכתב לתחנת המשטרה וביקשו לפתוח את החקירה מחדש. לדברי עמיר, המכתב נשלח למעבדה וחזר ללא ממצאים, והנחיית המשטרה לבני המשפחה הייתה לא לשוחח על הנושא עם איש ולשמור את המידע לעצמם בנימוק שהדבר עלול להפריע לחקירה.
“שתקנו והמתנו חמישה חודשים”, היא מספרת. “אבל המשטרה מרחה אותנו, ועכשיו אני כבר לא אשתוק. ציפיתי שישלחו צוותי חיפוש למקום שצוין במכתב וזה לא קרה, אפילו לא זימנו את האדם שלכאורה מואשם ברצח אחי. קציני משטרה אמרו לי שרק אם תימצא גופה, אז יזמנו אותו לחקירה. קצין אחר אמר לי ‘אל תצפי שיעשו משהו’ והפנה אותי ליחידות המתנדבים. אני באמת לא מבינה איך זה עובד. זה נראה לי מחדל אחד גדול, והתחושה היא שמזלזלים”.
בצר לה, נאלצה המשפחה לפנות למתנדבים שיסייעו בחיפוש. את הכפפה הרים מייק בן יעקב, רכז יכ”ל - יחידת כלבנים מתנדבים, העוסקים באיתור נעדרים ברחבי הארץ בעזרת כלבי גישוש והצלה. “יצאנו עם כלבי גופות, כי אחרי 18 שנה יש סיכוי שדם אולי נספג באדמה", היא מספרת. "לפי תוואי השטח הבנו שייתכן שהגופה נמצאת בערימות עפר שקבלנים מוציאים בניקיון של התעלה מתחת לגשר מנחמיה”, מסביר בן יעקב, “התחלנו עם רשתות, אתי חפירה והוצאנו עפר משתי גדות התעלה בתקווה למצוא שארית של עצמות”.
במשך חמישה ימים חיפשו המתנדבים - כאשר עמיר דואגת להם לציוד, לחליפות צלילה, אתי חפירה ואוכל - עד שמצאו עצמות שנשלחו לבדיקה. עדיין אי אפשר לקבוע בוודאות שמדובר בעצמות אדם. “בוא נגיד שחיפוש נעדרים הוא לא הצד החזק של המשטרה”, אומר בן יעקב בתסכול. “על פי חוק הם הסמכות לחיפוש נעדרים, אבל בפועל, במקרה הטוב מפיצים תמונה באינטרנט. אף אחד לא באמת מחפש בשטחים פתוחים או מקים חפ”ק מסודר. רק אתמול, לאחר שמצאנו משהו, הוזמנתי לשטח על ידי המשטרה. וגם אז, מצאנו אנשי מג”ב שהגיעו ללא ציוד וטענו שזה תפקיד המשפחה להביא ציוד חיפוש. זה הגיוני שעל המשפחה לדאוג למשאבים?”
בחיפוש שנעשה בשבוע שעבר נמצאו גם שיירי בוהן של אדם וציפורן, אשר נשלחו אף הן למעבדה בידי המשטרה.
"זה הזמן לנסות"
עמיר, מצדה, מרגישה עדיין לבד. “הגיעו אתמול איזה 14 מג”בניקים בזמן שצריך 100־150 איש וציוד שיהפכו את השטח", היא אומרת. "יש להם מכתב, יש סימנים שמצאה יחידת המתנדבים ובכל זאת זה לא מספיק. היום אני כבר מבינה שזו הייתה טעות לשתוק. אם הייתי יודעת, הייתי הופכת עולמות כבר לפני 18 שנה. היום אני בתחושה שעבדו עלינו”.
מדי שנה מדווחים כ־4,000 מקרים של נעדרים בישראל, מתוכם כ־250 מוגדרים בסיכון גבוה, כלומר, שיש סבירות גבוהה לסכנת חיים. כ־50 מתוכם לא נמצאים כלל. כל תיקי החקירה הללו מוגדרים בידי משטרת ישראל כפתוחים עד אשר תימצא גופה.
בני משפחת עמר מבקשים גם מהציבור לעזור להם וקוראים למתנדבים מכל הארץ להצטרף לחיפושים. עמיר מסרבת לאבד את בדל התקווה שניצת מחדש עם קבלתו של המכתב המסתורי. היא גם יוצאת בקריאה לכותב המכתב לפנות אליהם עם עוד מידע שאולי יש בידו. “זה הזמן לנסות”, היא אומרת. “ואם אחרי כמה ימי חיפוש רציניים לא יימצא דבר, אז אנוח. אבל לא בחיפוש של שלוש שעות על ידי משטרת ישראל. זה לא רציני. המכתב הפך את חיינו שוב, ומישהו צריך לתת מענה.
"אני מרגישה את אחי”, היא ממשיכה בצער, אוחזת בתמונתו. “כשאני נמצאת בגשר במנחמיה, עוברת בי תחושה שקשה להסביר. הלב שלי פועם בחוזקה, ואני מרגישה שהוא קרוב אלי. אני לא אדם מאמין, אבל בוערת בי תחושת בטן פנימית שלא נותנת לי להרפות ולוותר עליו”.
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: “משטרת ישראל קיבלה על עצמה את הטיפול בסוגיית הנעדרים והאלמונים במדינת ישראל כמשימה בעלת חשיבות ורגישות מהמעלה הראשונה. כל העוסקים במשימה זו במשטרת ישראל מכירים בכך שמאחורי כל נעדר יש משפחה, קרובים וחברים ופועלים מתוך אחריות ומחויבות. המשטרה משקיעה את טובי חוקריה וקדמת הטכנולוגיה המצויה בארגון, גם בחלוף שנים, במאמץ למצות את החקירה ולקדם את איתור הנעדר.
גם בחקירה זו הושקעו משאבים רבים לאיתור הנעדר, לדאבוננו ללא הצלחה עד כה. נדגיש כי כל מידע או ממצא שמתקבל במשטרה ונמצא קשור לאירוע זה - נבדק באופן יסודי ומקצועי כפי שבוצע בשבוע שעבר, שבו הוקצו לחיפושים שוטרים ומשאבים, וכך גם ייעשה בהמשך. מעבר להיבט החקירתי, נציין כי כל פניה ובקשה של בני משפחת הנעדר נענות ומטופלות על ידינו ברגישות הראויה".