השורד: סיפורו של היהודי שיצא חי ממתקני העינויים של עיראק

סיפור שהתחיל בהתבדחות משותפת עם שכנו וידידו, מנהיגה של עיראק עבד אל–כרים קאסם, מילט את יעקב כרכוכלי ממרתפי החקירות של המודיעין העיראקי והגיע לתחנתו האחרונה, באופן זמני לפחות, בלשכתו של אבו מאזן ברמאללה. כרכוכלי, יהודי בבלי בן 88, עדיין מופתע כל אימת שהוא נזכר כיצד נחלץ מפגישות עם מלאך המוות כמעט בכל פינה שאליה הגיע. רק היום, שבע מעשים וחוויות, יכול אסיר הציון מבגדד לשבת בנחת בבית ברמת גן, ולבטא בקולו השקט את תמצית סיפור חייו.

"מאז שעליתי לארץ, ב–1973, ועד היום הזה", יאמר בתום שלוש שעות שיחה, "אין לילה שאני לא חוזר לשם בחלום. ביום אני חי בישראל, בלילה בעיראק. הן על שום מה שסבלתי, והן על מה שהיה לי טוב. וזה עינויים".

השנים היפות

כרכוכלי הוא מאחרוני בניה של גלות בבל, אחד מכמה אלפים שהולכים ומתמעטים. וחייו, כמו גלותנו שם, ידעו עצב ושמחה, חוכמה ורשעות, אהבה ומוות. ביולי 1941 נמנה עם נוסעי אוטובוס שנבלם בידי פורעים במחסום, בעיצומו של הפוגרום ביהודים שכונה "פרהוד". לאחד החמושים, ששאל בגסות אם יש יהודים ברכב, השיב הנער בר המצווה בשלילה בוטחת. כך הציל את חייו ואת חיי 11 יהודים שהיו איתו.

יותר משלושה עשורים אחר כך נמלט לביירות בדרכו לישראל, אבל נקלע למרדף אחר כל חשוד יהודי בעקבות מבצע אביב נעורים, שבו פשטו אז כוחות צה"ל על מטות אש"ף. בתווך ידע מעצרים ועינויים רק בגלל יהדותו. לילה אחד, בכלא השנוא ביותר בבגדד, התחנן לאש השומרים כדי להיגאל מהסבל, אבל הם סירבו להמיתו בלא פקודה מלמעלה. הוא הכיר כמה מתשעת היהודים שנידונו למוות בינואר 1969, שכונו "הרוגי מלכות", והיה בטוח שיועלה לגרדום עמם. אבל הגורל הועיד לו שיבה טובה ומילט אותו גם משם. "לא רק אני סבלתי", הוא אומר, "גם אחרים. עוניתי ויצאתי חי, אבל יש רבים שסבלו וקיפחו את החיים שלהם. חלק מהם היו חברי הקרובים".

הוא נולד ב–1928 בבגדד לעבדאללה אוסי, יבואן של מוצרי טבק, ולשמחה לבית קוג'מן. לעבדאללה נולדו שני בנים ובת מרעייתו שמחה, אבל טרם הכירה, התאלמן מאישה ראשונה שילדה לו שני בנים. אחד מהם, שלמה אוסי, אחיו למחצה של כרכוכלי, היה עבורו דמות אב. "על ידי אחי שלמה חונכתי לאהוב את הדת ואת הציונות. בגיל 5 כבר ידעתי להתפלל. והוא, כל הזמן התגעגע לירושלים", מספר כרכוכלי. שלמה עלה לישראל, השתלב בארגון ההגנה, ובעירו האהובה גם מצא את מותו, עוד בטרם חזה בהקמת המדינה. הוא השומר המפורסם של חניון הרכב ליד קולנוע "אוריון", שלידו אירע בפברואר 1948 הפיגוע ברחוב בן יהודה.

ב–1943, כשהיה כבן 15, ביקר כרכוכלי לראשונה בארץ ישראל אצל אחותו רות, שהתגוררה באחד מקיבוצי הצפון. בבגדד למד אז הנהלת חשבונות והחל לעבוד במשרדו של נאג'י אל–חודיירי, אחד הבולטים במנהלי החשבונות בעיר. שנה אחר כך עזבה גם אמו את בגדד בגפה ובאה לארץ ישראל. מאז נהג בנה יעקב להגיע לכאן מדי שנה, עד שנסגרו הגבולות. רק ב–1951, שנת העלייה הגדולה, התאחדו הוריו בישראל.

יעקב נותר מאחור. הוא סיים את לימודיו, החל להשתלב בענף ייבוא המכוניות, והצליח. הוא התחתן עם אשתו הראשונה, לטיפה, אבל נפרד ממנה לאחר תקופה קצרה. היא עלתה לישראל בגפה וילדה כאן את בכורו אריק. אחריה נשא לאישה את רוזמרין, יהודייה מבגדד, אם שני ילדיו הנוספים. באותן שנים, שבהן התרוקנה עיראק מבני הקהילה היהודית, אימץ יעקב את השם כרכוכלי, כינוים של אביו ודודו. בעיר כרכוך שכנה סוכנות הטבק שלהם.

הסיוט ב"ארמון הקץ"

השנה הייתה 1968, ובבגדד רחשו רוחות רעות. עיראק הייתה על סף הפיכה צבאית נוספת, שתעלה עוד מעט את הנשיא אחמד חסן אל–בכר וסגנו סדאם חוסיין. השלטון הכביד את ידו על האזרחים, ובמיוחד על בני המיעוטים. ליהודים לא ניתן לצאת לחו"ל ללא אישור, או למשוך סכומי כסף גדולים מהבנק; בניהם לא הורשו להשתלב בלימודים בפקולטות יוקרתיות. היבואן כרכוכלי, איש משפחה מבוסס שהתגורר בווילה בשכונת יוקרה על גדת החידקל, נעצר בפקודת השירות החשאי ונשלח לכלא בעיר בצרה. חוקריו חתרו להוכיח כי הוא שיתף פעולה עם המודיעין האמריקאי. מישהו סיפר ששמע אותו לוחש לעציר יהודי כי ישחרר אותו ממעצר ויבריחו לחו"ל.

"נאסרתי במשרד שלי ונשלחתי לחקירה בבצרה. האשימו אותי שהברחתי לטהרן יהודי שהיה סוכן של ה–CIA ושל ישראל, שלקח איתו גם סכומי כסף. שלושה אישומים שהעונש על כל אחד מהם הוא מוות".

החשוד כסוכן היה ויקטור עזרא מנחם, תושב בצרה, שנרדף רבות על ידי המודיעין העיראקי באותן שנים. יציאתו של כל יהודי מעיראק הייתה כרוכה באישורים, ומי שהבריחו, עבר לכאורה על החוק.

"החוקר התחיל לענות אותי במכות רצח. היו להם שיטות שקשה לדבר עליהן. תולים אותך על מאוורר תקרה גדול, ומסובבים אותו. מכות רצח בכבל חשמל. פלקות ברגליים עד שהן מדממות. מלבישים לך כתר מתכת על הראש, קושרים את היד, ומזרימים חשמל לכתר. אם אחרי חמש דקות אתה לא מאבד את ההכרה, אתה משתגע".

בחלוף תשעה חודשי מעצר, וללא משפט, עימת החוקר את כרכוכלי עם המודיע - אדם בשם כאזם אל–וואסטי, תושב העיר אל–כות, שטפל עליו את עדות השקר. כרכוכלי ביקש שיישבע בקוראן כי גרסתו אמת, והמודיע עשה כן.

"הוא נשבע עדות שקר בקוראן. זו עבירה שהעונש עליה עד חמש שנות מאסר. אמרתי להם, ‘אני דורש שנצא לעיר כרבלא, להישבע בקברו של עבאס'. עבאס הוא אחד מקדושי השיעה, ויש להם אמונה שרוחו היא כל–יכולה. השיעים מתברכים בשמו. באיראן, שלוש מתוך חמש חברות נקראות אל–עבאס. נשים הלכו לבקש שם פריון, גם סוניות ואפילו יהודיות. המלשין פחד וסירב ללכת".

כרכוכלי שוחרר ונסע לבגדד. "הופעתי בחצות הלילה בדלת. אשתי לא הכירה אותי. תחילה חשבה שאני שוטר, ‘הערב הם היו פה וחיפשו אותך'. הייתי צריך לשכנע אותה שזה אני. ידעתי שאם המודיעין בבגדד מחפש אותי, הפעם לא אצא מזה חי. אחרי ארבעה ימים נעצרתי שוב. שלחו אותי לבגדד, לארמון הקץ".

"ארמון הקץ" היה בית הכלא המושמץ ביותר בעיראק. את הפרק הזה של חייו מצליח כרכוכלי לתאר בפנינו בהרחבה. אבל קודם שנספר על אודות פרק זה, נדלג חמישה עשורים קדימה, לימינו אלה. בעודו יושב לבטח בין אחים כאן בישראל, יהפוך יעקב כרכוכלי לאחד הישראלים החביבים על ראש הרשות הפלסטינית. הוא ביקר שם שלוש פעמים בחודשים האחרונים, במסגרת משלחות של ישראלים שמתארחות במוקאטעה. פעמיים שוחח עמו הראיס בטלפון.

בין השניים נוצרו יחסים חמים.

"עמדתי מולו, בנוכחות רבים, ואמרתי לו - שלום לא יקרה עם סכינאות והסתה במסגדים. עליך לרסן את האלימות הזו. אחר כך הצגתי לו שאלות. מיהו מוסלמי? האם הסכסוך בין ישראלים לפלסטינים הוא ריב בין אחים או אויבים? והשבתי בעצמי. סיפרתי להם על חדית' (אמירה מפי הנביא) שבו שאל אחד מחבריו של מוחמד, מיהו מוסלמי. הנביא ענה: ‘זה שאינו מרים יד על איש, ואינו תוקף אותו בלשונו'. זה המוסלמי האמיתי. על הסכסוך אמרתי, שאם נרצה ואם לא, אנחנו אחים. מספרים כי מישהו מחבריו של הנביא נכנס אליו לאוהל וראה אותו יושב במחיצת יהודי. הוא שאל, אתה מרשה לו לשבת לידך? אמר לו: ‘מדוע לא, הרי אבינו יצחק, סבנו אברהם, ואנחנו אחים'. סכסוך בין אחים לא ייפתר אלא ביניהם בלבד".

היהודי שלמד אסלאם

את הידע במסורת האסלאם שאותו הפגין אז בחקירתו בבצרה, ובאחרונה ברמאללה, רכש היהודי מרמת גן בפקולטה להלכה אסלאמית, אחת ממוסדות ההשכלה הגבוהים בבגדד. וזה כשלעצמו סיפור ייחודי, שהרי יהודים לא הורשו להתקבל אליה. כדי לספר על נסיבות הגעתו לשם, עלינו לחזור שנים רבות אחורה בזמן, אל שלהי שנות ה–50.

כרכוכלי, נשוי טרי בשנות ה־30 לחייו, ניהל יחד עם שותף ערבי סוכנות מצליחה לייבוא כלי רכב. הוא רכש בית בשכונת עלווייה עם רעייתו ובנם התינוק דוד. בבית מולו התגורר קצין מוערך: עבד אל–כרים קאסם, מפקד חטיבה 19. ב–1948 נשלח קאסם כמפקד גדוד להילחם נגד צה"ל בפלסטין, ובמשך יותר משנה הוצב עם לוחמיו בראש העין. כמה שנים אחר כך, והוא רווק נטול משפחה, אימץ לחיקו את משפחת שכנו היהודי. "הוא היה אדם צנוע מאוד. נתן מחצית ממשכורתו להורים שלו. כשמת, לא היה לו חשבון בנק אפילו", אומר כרכוכלי.

ב–1958 פיקד קאסם על הפיכה צבאית שהביאה את הקץ על שלטון המלוכה. הוא וחבריו הדיחו את המלך פייסל השני וכוננו משטר צבאי. פייסל נרצח, ואיתו רעייתו ושלושת ילדיו. "למחרת, כשחזר הביתה, הוא בא לשאול לשלומנו", מספר כרכוכלי, "הייתי מבאי ביתו. הוא ביקש שנטפל לו בבית ונבצע תיקונים כשצריך, ולא הרשה לאף אזרח להיכנס אליו, אף לא לאחיו. דוד, שהיה בן 4 בשנת ההפיכה, גדל אצלו בחצר. החיילים הושיבו אותו מאחורי ההגה של מכונית השרד".

הידידות בין המנהיג לאיש העסקים היהודי התהדקה. "בעיראק חיו אז כמה אלפי יהודים, והוא התייחס אלינו יפה מאוד. יום אחד פניתי אליו בבקשה שישחרר יהודי בשם יחזקאל קוג'מן, קרוב משפחה שלי, שנשפט ל–20 שנות מאסר על השתייכות לתנועה הקומוניסטית. הוא שחרר אותו. ביקשתי שגם יחון ערבי, קצין בשם שפיק מוחמד מכרכוך, שנידון למוות על בגידה בעקבות הלשנה כוזבת. הוא נענה לבקשה. למרות זאת הוא אמר לי פעם: ‘מעולם לא ביקשת ממני דבר על שלל המעשים הטובים שאתה עושה למעני'. זו שאלה מביכה, לא מקובל שאבקש ככה מיד. אז המצאתי בקשה מסובכת וקיוויתי שכך יירד הדבר מעל הפרק. ביקשתי שידאג שאתקבל אני, היהודי, לפקולטה להלכה אסלאמית".

למרבה ההפתעה, טיפל קאסם בבקשה ברצינות, ובתום ימים מעטים הורשה לכרכוכלי להשתלב בלימודים בפקולטה. "חשבתי קצת והחלטתי ללכת על זה. זו הייתה בושה אם אחרי שביקשתי, אגיד ‘לא' לראש הממשלה".

ארבע שנים וחצי הוא בילה בפקולטה להלכה אסלאמית. "לימודים מאוד רציניים, מעמיקים ומעניינים". ב–1961, כשסיים את התואר בהצטיינות, קיבל

במתנה מן הדקאן קוראן מהודר, שאליו צורף מכתב מראש הממשלה. "זו הפעם הראשונה שבן מיעוטים, ובמיוחד מן העדה היהודית, זוכה להערכה זו", כתב לו קאסם, "כבוד להזמין בני מיעוטים אחרים ללכת בעקבותיך".

שבע שנים אחר כך ישתמש כרכוכלי בידע שרכש בפקולטה כדי להיחלץ ממרתפי המודיעין בבצרה. שכנו הכל–יכול כבר לא היה שם כדי להצילו. בפברואר 1963, בתום חמש שנות שלטון, הודח עבד אל–כרים קאסם בהפיכת נגד שהובילה נגדו מפלגת הבעת'. הם מינו את שותפו להדחת המלוכה, הקצין עבד אל–סלאם עארף. הייתה זו ראשית ההשתלטות של הבעת' על עיראק. בשורות המפלגה בלט כבר אז בריון צעיר ומבטיח, סדאם חוסיין שמו.

"בעיצומה של הפיכת הנגד נגד קאסם, הייתה הלשנה שהוא מסתתר אצלי", מספר כרכוכלי. "באו ארבע שריוניות וכיתרו את הבית. קצין אחד עמד בדלת, דרשתי שיניח את הנשק בחוץ. היה מאוד מנומס. על הקיר הייתה תלויה תמונה של עבד אל–כרים קאסם בחתימת ידו, ועל השולחן, בפינת המשרד שלי בסלון, הקוראן שקיבלתי מהדקאן. הוא התקשר למפקד הצבא, גנרל בהג'ת, ואמר לו, מצאתי כך וכך. בהג'ת אמר: ‘את התמונה תשבור, ואת הקוראן תיקח איתך'".

למחרת הסגיר קאסם את עצמו במשרד ההגנה. הוא נעצר והוצא להורג. ארבעה חודשים אחר כך התלונן פרקליטו של כרכוכלי אצל שר ההקדשים העיראקי על גניבת הקוראן. השר התנצל על אובדנו ושלח עותק דומה, מהודר לא פחות מזה המקורי. עם העותק הזה הגיע כרכוכלי בדצמבר 2016 למוקאטעה, וסיפר לאבו מאזן ואנשיו את סיפורו. עשרות הנוכחים, בראשם הנשיא הפלסטיני, יועציו הקרובים והישראלים שנכחו בחדר, האזינו בקשב רב. "אמרתי לאבו מאזן: העם הפלסטיני ידע לבחור את הנשיא הטוב ביותר בשבילו. צא והכרז שאתה מוכן לבוא לכנסת ולדבר על שלום. זה יחסוך לך צעד של אלפי קילומטרים".

איך התרשמת מאבו מאזן?
"התרשמתי עמוקות מן המחשבה שלו, ממנו ומהחבורה שלו. הם בעצם בין הפטיש לסדן. מצד אחד, חמאס ותומכיהם, ומצד שני ישראל. הרגשתי שהוא יודע שאלמלא שיתוף הפעולה עם ישראל, היה לו הרבה יותר קשה למשול".

הכאב של הרוגי מלכות

בחזרה למעצר בבצרה: שלושה ימים לאחר שחרורו, נעצר יעקב כרכוכלי שוב. הוא לא ידע שאותו היום, אחד מימי מרץ 1969, היה האות לתחילתה של התקופה האפלה בחייו. שליחי המודיעין העיראקי התדפקו שוב על דלת הבית ולקחוהו ל"ארמון הקץ". שם, במבנה מלוכה עותמאני במערב בגדד, חיכו נידונים למוות לעונשם. שם נתפרו תיקים כוזבים לקומוניסטים, לנוצרים, לשיעים ולמתנגדי שלטון באמת. לכרכוכלי מעולם לא נערך משפט ולא הוגש נגדו כתב אישום. "זה היה בית משפט שדה של הבעת'".

היו שם יהודים נוספים?
"בוודאי. בסך הכל נעצרו בשנים ההן 48 יהודים, מתוכם חלק הועברו ל'ארמון הקץ'. אבל היו גם אחרים. לקומוניסטים, למשל, היה אגף נפרד".

למה עשו את זה?
"כל אלה שהועלו לגרדום - אשמות שווא. בינואר 1969 נתלו תשעה יהודים. תאר לעצמך שאחד מהם היה ילד בן 17 (יחזקאל אליאס - ג"ח). בבית המשפט הצבאי השופט שאל אותו: ‘בן כמה אתה?'. הוא ענה: ‘אני בן 17. לפי החוק, מותר להוציא להורג בן 18 ומעלה'. השופט ענה לו: ‘אתה נראה בן 19', ודן אותו למוות. הילד הראה לו תעודת זהות, אבל זה לא עזר".

אז מה המטרה?
"את הסיבה העיקרית שמעתי מכמה ערבים הגיוניים. אמרו שהמשטר לא רצה לתלות ערבים בלבד, אז תלו גם יהודים ונוצרים. המציאו להם אשמות ריגול או חתרנות".

יותר משנתיים בילה כרכוכלי ב"ארמון הקץ". זמן רב מתקופה זו - בצינוק. חדר ששטחו מטר על מטר וחצי, והגג שלו משופע. "לחדר כזה מכניסים ארבעה אנשים. איך אפשר בכלל. לא לשבת ולא לעמוד. יום אחד ביקשתי מהשומר שיפתח את הדלת ויירה בי, כי אין לי נשימה. הסוהר עומד עם קלצ'ניקוב ואומר לי - יעקוב? התברר שהוא הבן של חוסיין, שעבד כסבל הראשי אצל השותף שלי. הוא אמר למפקדים שלו שהאסיר הולך למות, אז הוציאו אותי. שמו אותי מחוץ לצינוק, ככה חמישה ימים, רק על מים. אמרו שממילא אני הולך למות, אז לא צריך לאשפז אותי. עברתי שם עינויים שאין לתאר. ולא פעם התווכחתי איתם רק כדי שיירו בי, שיגאלו אותי מהכאבים. אבל לא הצלחתי".

במאי 1971 החליטו חוקריו לשחררו, אבל עצרו אותו שוב זמן קצר אחר כך. "ראש מנגנון המודיעין, נאזם כזאר, לא נתן לי מנוח, גם כשיצאתי מהבית, נסע אחרי קומנדקר". בסך הכל בילה בבתי הכלא בעיראק חמש שנים וחצי.

"בינואר 1973 שחררו אותי בפעם האחרונה. ביקשתי דרכון כדי לצאת מעיראק, אבל כזאר סירב. היה לי חבר במפלגה, הוא אמר: ‘הם יזמינו אותך לארוחת ערב ויהרגו אותך'. סיפרתי את זה לעורך הדין שלי, שהיה לו קרוב משפחה בשירותי הביטחון. הוא ביקש את עזרתו, וכך הוציא דרכון לאשתי, לי ולשני הילדים. הילד היה אז בן 15 וחצי, והילדה בת 11".

הדרכון המחודש

בישראל חיכו לו אמו, אחיו, אחותו ואחייניו. שנה וחצי אחרי עלייתו, הוכר יעקב כרכוכלי כאסיר ציון, הודות למאמצי השתדלות של הח"כ דאז, מרדכי בן פורת. הוא המשיך לעבוד בתחום העסקי והשתלב בחברה לסחר ולמכס ששכנה בתל אביב. רוב שנותיו בארץ התגורר בקריית אונו. לפני 14 שנה נפטרה אשתו רוזמרין, ואז הכיר את זוגתו הנוכחית, דליה מתתיהו מרמת גן. לאחר נפילת סדאם חידש את דרכונו העיראקי, וכיום הוא בעל אזרחות כפולה. הוא פעיל בפורומים שונים של יוצאי בבל, חלקם בני דורו ואחרים צעירים ממנו, שנפגשים באופן קבוע לדיונים בבעיות השעה, או להעלאת זיכרונות. ילדיו - אריק, דוד ושירלי - חיים בישראל.

"אחרי שסיפרתי לאבו מאזן את הסיפור שלי, ציינתי שהממשלה העיראקית חייבת לי הרבה מההון שהותרתי שם. לפי החוק, שוויו היום מיליונים. הוא שאל בנימוס אם אני רוצה שהוא יבקש החזר למעני. עניתי: ‘אדוני הנשיא, אל תביא כסף, תביא שלום'".

אתה מתגעגע לשם?
"כן, אבל לא אסע. היום זה הימור. היה לי מעמד וחברים שכיבדו אותי. הבעת' הרס את המדינה, ועיראק של היום איננה בשליטתם של העיראקים. אבל אני לא כועס על אף אחד".

מה הדבר הראשון שהיית עושה, לו נחַת שם עכשיו?
"מבקר במקומות שבהם היה לי רע והיה לי טוב. הבתים שגרתי בהם, מקומות העבודה. אחר כך אחפש את החברים שנשארו בחיים. את אבו מוניר, ראש לשכת המסחר; את עורך הדין תוופיק אל–עאני, את הבנים של השותף שלי, מקדאד אל–ג'אדר".

44 שנים מחייך, בדיוק מחצית מהם, חיית שם. מה אתה, ישראלי או עיראקי?
"אני עיראקי עד הסוף. אומנם אני ציוני מובהק, אבל עיראקי–יהודי כל חיי, ואני גאה בזה".