הרב גורן והספר הקדוש: חזרה ליום כיבוש הכותל

"הנה אנחנו. הרב גורן מחזיק את הסידור שלי ואנחנו שלושה חיילים בכותל". מי צילם? "חנן פורת ז"ל, במצלמה של אחד הלוחמים, יהודה כהן, שלחם בגבעת התחמושת". חנן פורת על תקן דוד רובינגר. "יכול להיות, בהחלט יכול להיות". החמצת את התמונה הלאומית ההיא? "כל אחד והתמונה שלו".

בתמונה הזאת הסידור הוא הפיגורה, האנשים הם המסגרת. בצהרי היום שבו הניף סגן יורם זמוש (קמב"ץ גדוד 71 בחטיבה 55) את הדגל על השבכה שמעל הכותל, הגיעה שעתו של הסידור הזה. צנוע ופחות מתריס. סמל לשעתו. בעזרתו נישאה התפילה הראשונה בכותל לאחר 19 שנות נתק. כשנשלף באותו רגע שיתברר כקריטי, האש עדיין השתוללה, והמלחמה לא ידעה שתיקרא "ששת הימים". הכרוניקה התחילה לכתוב את עצמה, אך ההיסטוריה הייתה עדיין פתוחה להצעות. לכל פגז היה סיכוי להיקרא "רעם הגאולה", וכל פיסת שטח מקרית הייתה מועמדת לתואר "נחלת אבות". אבל הזמן ניער מתוכו כל מה שהיה חייב את קיומו רק לאדרנלין הקרב. לצד אלה שאוהבים לכנותם "גורליים" שרדו הפרטיים יותר. נחבאים בקפלי הקרקע של הזיכרון, אך עדיין נוגעים ללב.

הסידור של יעקב שגיב מפתיע את המדפדף. עושה התגנבות יחיד לשדות חיבתך. כריכתו הכחולה דהויה, אין אותיות זהב מוטבעות בה. הוא קומפקטי, כתחבושת אישית מתאים את מידותיו לכיסו של הלוחם. אבל בעמודו הראשון אתה מקבל ראשי פרקים לתולדות ירושלים בין שתי המלחמות. מעל ההקדשה של הרב גורן מאותו יום בכותל מתנוססת מחיקה נחרצת, מוקדמת יותר, שתוצאות מלחמת השחרור הביאו אותה לעולם ובה ידובר בהמשך.

על עצם קיומו של הסידור נודע לי מפי מנחם לנדאו וכתרי מעוז, היו"ר ומנכ"ל גבעת התחמושת. במלאת 50 שנה למלחמה פתחה עמותת הגבעה במבצע איסוף פריטים הקשורים לאותם שישה ימים ביוני. הסידור הוא בין הראשונים שהיו על הכוונת של לנדאו ומעוז. זאת אולי ההזדמנות לקרוא לכל מי שמחזיקים בקסדה עם משמעות, בחגור עם כתמי זיעה שיבשו, במכתב עם שורות שדהו, או בכל חפץ שיש מאחוריו סיפור להעבירם למוזיאון הגבעה. כל פיסת זיכרון תזכה לכבוד הראוי בפנתיאון ה"גטיסברג" שלנו.

עם נישואיו, לאחר מלחמת כיפור, החליף יעקב את שם משפחתו לשגיב. עד אז היה זיגלבוים עם הכינוי הבלתי נמנע "זיגי". הוא בן 73, יליד תל אביב, בוגר החינוך הממלכתי–דתי: בית ספר יסודי "מוריה", שנתיים בישיבה תיכונית בפרדס חנה, שנתיים בתיכון "צייטלין" בתל אביב. הוא בוגר הפקולטה להנדסת חשמל בטכניון, בעל תואר שני במדעי המחשב. 34 שנה עבד בתעשייה האווירית עד שפרש לגמלאות. רוב המוצרים, אם אפשר לקרוא להם כך, שעברו תחת ידיו, עדיין חסויים. הידוע והמיוחצן שבהם הוא ה"חץ". לצד ההנדסה צבר תארים גם בתולדות ישראל. אשתו חנה לבית לב הייתה חניכה בקן בני עקיבא שלו, אך הם הכירו רק עשר שנים אחרי. 39 שנה הם חיים באלקנה, ארבעה בנים, 13 נכדים. שלושה מהבנים ברבבה שבלב השומרון, בנטור שבגולן ובירושלים. הבן הרביעי - עדיין לא נשוי - גר עם הוריו באלקנה.

יעקב שגיב לא חושב שמלחמת ששת הימים הביאה בעקבותיה אותה אופוריה ידועה. הוא רואה את הימים ההם כ"התחדשות ציונית". המחנה היה ציוני, "כולל מפ"ם", היה מאוחד, והמתחים נולדו רק בשנות ה–80. הוא מגדיר את עצמו כ"ימין", אבל פחות, "כי הבנתי שהחיים מורכבים ממה שנדמה".

אלא לראותו בלבד

את דרכו אל היום ההוא בכותל מתחיל יעקב שגיב חמש שנים לפני. כחבר בגרעין הנח"ל "נטעים דרום" הוא מגיע למעלה הגלבוע להיות בין ראשוני ההיאחזות. לקראת הימים הנוראים של תשכ"ג (סתיו 1962) הוא מגיע להר הצופים לשירות מתוח ועצבני. על פי הסכמי שביתת הנשק לאחר מלחמת השחרור ההר היה למובלעת ישראלית מפורזת בשטח שבשליטת ירדן. שלא כמוסכם, הירדנים שללו גישה חופשית לשני האתרים החשובים בהר הצופים. בית החולים הדסה עם בית הספר לאחיות למרגלותיו והאוניברסיטה העברית עם המכון ללימודי יהדות, עם בית הספרים הלאומי, עם מעבדות מדעי הטבע ועם האמפיתיאטרון המשקיף למדבר יהודה ולים המלח - בראש ההר. בתווך היה הגן הבוטני שבו פרחו לאחר מלחמת השחרור בעיקר מוקשים. במרכז הגן עבר נתיב לא ממוקש, שבו נעו הסיורים הישראליים. במקרה של התקפה ירדנית ההר היה אמור להחזיק מעמד עד לבוא תגבורת ממערב העיר. הכוח שהוצב בו, כך נקבע עוד בהסכם עם ירדן, היה של שוטרים, מה שאילץ את החיילים שעלו להר להתחפש לשוטרים וללמוד הלכות שיטור. לא שהירדנים השתכנעו במיוחד. "אתם שוטרים של גולני או של הנח"ל?", נהגו מדי פעם להתלוצץ.

את הר הצופים החזיקו 120 שוטרים לכאורה. פעם בשבועיים עלתה שיירה עם 60 איש שעשו שם בין ארבעה לחמישה שבועות. כך הוחלפה מחצית הכוח הוותיק ומחציתו נשארה לחפיפה של שבועיים עם החדשים. כקודמיו, עבר גם יעקב שגיב הכשרת שיטור של שלושה ימים במחנה שנלר בירושלים. הכומתה הוחלפה בכובע מצחייה כחול, במקום "כן, המפקד" למד להשיב: "כן, אדוני". כל רמז להיותו חייל צה"ל כמו דסקית, פנקס שבי, פנקס חיסונים - הושאר מאחור. משנלר הגיע למעבר מנדלבאום, כיום על כביש מס' 1 סמוך למלון עץ הזית. קודם שיעבור לביקורת הלגיון, פרש את ציודו לביקורת קצין ביטחון שדה. לצד שאר הפריטים שולף הקצין משקית התפילין את הסידור שקיבל ביום גיוסו. מאז הקפיד לקחת אותו איתו בכל אשר הלך. אבל בעמוד הראשון, מתחת לשמו, מתנוסס מספרו האישי, והקצין רותח: "השתגעת? אתה הרי שוטר".

המספר נעלם תחת משיכות עט נמרצות של הקצין. הבדיקה של הירדנים חמורה יותר, אפילו משפילה. ארגזי האספקה נפתחים, כידוני הרובים ננעצים בשקי המזון. עולים להר לא חמושים, דחוסים בשני משוריינים. רק הלגיונר שמתלווה אליהם אוחז בנשק. לאחר נסיעה מתוחה של כ–20 דקות דרך השכונות הערביות, קול ישראל מבשר: "השיירה הדו–שבועית להר הצופים עשתה את דרכה לכיוון ההר וחזרה בשלום". התחושה שמכה בו בהגיעו לפסגה ותלווה אותו בהמשך: נתק, תלישות מכל חייו שהכיר. "בלי טלפון, בלי כלום". כשלא שומרים - חופרים ולהפך. כדי לא להירדם בשמירה הוא משנן סוגיות בגמרא, פותר בעיות באלגברה מימי בחינות הבגרות.

ההיררכיה ברורה. המפקד הוא "מלך ההר". 20 אנשי המודיעין מיחידת "מצוף" 247 מכונים "נערי המלך". הם שמפעילים את השוטרים, הם העיניים והאוזניים של ישראל בגב הירדני. במחסן הנשק שבבניין הפיזיקה מאופסן כל הנשק המוזיאוני: "סטנים" ומקלעי ברן מימי הבריטים. אך לצדם, רחוק מהעין הלגיונרית, מצטבר גם הנשק המעודכן ביותר של צה"ל בשנות ה–60: רובי פ.נ., "עוזים" וג'יפי תול"ר. "הדרך שבה מצאו את דרכם להר", כתב אורי נווה שהיה שם קצין בששת הימים, "הייתה הסוד הכמוס ביותר, אפילו יותר מהכור האטומי בדימונה". ביומנו, כפי שהביאו לדפוס ד"ר יוסי שפנייר, נווה מספר שבאחד הלילות נשלח לבית הקברות האנגלי לחפש שק גדול ליד מצבה 32 שורה 7. "חזרתי רטוב מזיעה בגלל המשקל, אך בעיקר בגלל הפחד".

לעתים הוליכו "נערי המלך" את הקצינים לשטח המפורז לאסוף מטענים שהבריחו ממערב העיר משת"פים ערבים. פעם, באישון לילה, העירו את הקצינים, קשרו את עיניהם והוליכו אותם במנהרות. כששאלו לפשר המוזיקה הערבית ברקע נאמר להם שעוברים תחת וואדי ג'וז, בדרכם לעיר המערבית. לבסוף הוכנסו לחדר אטום, המטפחות הוסרו מהעיניים והתגלה שולחן ערוך לסעודת שחיתות. מאחוריו עמדה ערימה גדולה של כדי חלב, ארגזי תחמושת ושקים ובהם המטענים שסחבו בלילות. משלוחים אחרים הובאו ב"שיירות הקמח" של סיירת מטכ"ל.

למאמץ להעמיד מצבור נשק גדול בהר הצופים גויסו גם האוטובוסים של ה"שוטרים". שבועיים לפני הטיפוס התייצבו גם הם ב"שנלר" ועברו פירוק של הדפנות הפנימיות והכיסוי העליון של הגג. לחללים הוכנסו כל פריטי הנשק האסורים, ואז הדפנות נסגרו מחדש בברגים שנצבעו במומחיות. כשהגיעו למעלה סחטו "נערי המלך" את דופנות האוטובוסים. הנשק הוסתר בבניין הכימיה ובמערת ניקנור שבגן הבוטני. כל מי שהשתתפו בפעולות האפלוליות האלה הוחתמו על "מגילת ואדי ג'וז", על פיה התחייבו לא לגלות לאיש את סודות ההר.

מפסגת הר הצופים, "בית רוזנבלום" ליתר דיוק, אמר יעקב שגיב: "שלום לך, ירושלים", ירושלים העתיקה. אין ספק שהמראה הפעים אותו, אבל המהנדס שבו משתדל לא להיסחף. מנסה לתת פרמטרים לאמוציות, קנה מידה להמיית הלב. "זה ריגש, אבל לא באופן מיוחד", אמר לי. כבוגר החינוך הממלכתי–דתי ראה במקומות הקדושים סוג של אידיאה, אתרים שחיים בגבולות הסידור, "כפי שהיה באלפיים שנות גלות". בכיתה ד' או ה' עלה עם כיתתו לקבר דוד שבהר ציון והשקיף אל הכותל, "בלי שאף אחד מאיתנו ידע אם הוא באמת רואה את הכותל". החיבור הרגשי, העמוק לירושלים ההיסטורית, התנ"כית, קרה דווקא בטכניון. במסגרת הלימודים ההומניסטיים שמע את ד"ר ישראל אלדד. אלדד, כדרכו, הטיף בלהט לחזרה אל נחלת האבות, אל המקומות הקדושים. הסטודנט התחבר. כשתפרוץ המלחמה יחוש שהיא התרגיל להרצאות התיאורטיות של אלדד.

הכוננות שלפני ה"המתנה" - כך קראו לשבועות מורטי העצבים לפני האש - תופסת אותו בסוף שנה ג'. הוא מתגייס על פי קריאה ברדיו ועל פי השמועה בין החבר'ה. גדוד 66 בחטיבת המילואים 55 של הצנחנים מגיע לבסיס בסירקין, ממשיך לפרדסים של מחנה ישראל ליד התעשייה האווירית שבה יעבוד. אלה שבועיים של שכיבה משמימה. המון דיבורים וטרנזיסטור שפתוח על שירים כמו: "באנו למילואים", "החזיקי לנו אצבעות" "נאצר מחכה לרבין". ארבעה ימים לפני המלחמה הוא עובר למחנה "שורק" שבין צומת נחשון לצומת ראם (מסמיה).

המח"ט מוטה גור מכנס מדי פעם את האנשים לדבר על המצב. הוא זוכר לטובה את שיחותיו. במוצ"ש שלפני המלחמה יוצאים כולם לאפטר. הצנחנים פושטים על תל אביב, שגיב רואה הצגה בהבימה - כבר אינו זוכר איזו - ונפגש עם חברתו. השמועה מייחסת את האפטר לדיין, המבקש להטעות את האויב, ולגרום לו להאמין שאין פני ישראל למלחמה. בחצות הוא שב לבסיס כדי לשמוע מהמ"מ בוקי (שאול אבס, שייפול במלחמת כיפור בקרב על העיר סואץ) שהולכים למלחמה.

משהו זז בבטן?

"ברור שזאת התרגשות שלפני מלחמה ראשונה. כמו כל חייל ממושמע עשיתי מה שצריך".יום שני, 5 ביוני, 7:45. הססמה "סדין אדום" מוציאה את כוחות הקרקע של צה"ל למערכה, שגיב עדיין בין סדיניו בפרדסי גבעת ברנר. נהמת המטוסים שהשמידו את חיל האוויר המצרי מעירה אותו בשמונה בערך. הוא רואה את הטייסים מחוררים את השמיים ב"ברגים" של שמחה, קול ישראל מודיע: "זאת מלחמה". הגדוד מתארגן לצניחת לילה באל–עריש. שגיב אמור לקפוץ עם ג'ריקן שהוא מטמין בשק השינה. אם להביא בחשבון גם את החגור ונשקו האישי, משא כבד ירבוץ עליו. לא בדיוק "צניחת פראייר", כפי שכונו צניחות ללא ציוד. אבל חטיבה 7 של גורודיש לוקחת עוד לפנות ערב את אל־עריש ומייתרת את הצניחה שמתבטלת.

ואז מתחילה חזית ירושלים. לפרדסי גבעת ברנר מגיעות שמועות שירדן הצטרפה למלחמה, שהלגיון נכנס לארמון הנציב. המג"ד יוסי יפה (שנהרג כעבור עשר שנים, כשרכבו עלה על מוקש באזור ניצנה) מכנס את האנשים לתדרוך אחרון - ולאוטובוסים לירושלים. חושך מתחיל לרדת. מונע מהאנשים לראות את הדרך המרהיבה שמתפתלת בין רמת רזיאל לצור הדסה וכסלון. מגיעים לבית הכרם ומתמקמים במרתף בכניסה לאחד הבתים. התושבים יוצאים מגדרם לרפד את הבחורים. הוא זוכר רופא שיניים שהתהלך בין הלוחמים והציע טיפולי חינם.

לקראת חצות חולקו המשימות. על הגדוד שלו הוטל לפרוץ לעיר המזרחית דרך גבעת התחמושת ובית הספר לשוטרים ולהגיע להר הצופים. האוטובוסים יוצאים לכיוון. יורדים ומסתתרים בין בתי פאג"י, שכונה חרדית ליד סנהדריה, שנחשבה אז לנקודת ספר. בשתיים לאחר חצות מתחילה המלחמה על ירושלים. את פלוגתו - ד' של גדוד 66 - מוביל גיורא אשכנזי. המשימה: לפרוץ ולתפוס את המבנים הראשונים של בית הספר לשוטרים. מתקדמים בדממה. חיילים עם "בונגלורים" - צינורות מלאים חומר נפץ. כשמתקרבים משחילים אותם בין הגדרות. בשלב הזה הירדנים מגלים אותם ופותחים באש. מסתתרים בקפל קרקע.

פחד?

"אני לא גיבור גדול, אבל לא פחדתי. פשוט אותה תחושה בנאלית ש'לי זה לא יקרה'. אני חייל טוב, אבל לא מהפייטרים שרצים ראשונים".

לאחר שמרוצצים את הגדרות, פלוגות א', ב' וג' פונות שמאלה אל גבעת התחמושת, ד' שלו הולכת ימינה אל בית הספר לשוטרים. אבל מתברר שיחידה אחרת כבר הייתה שם לפניהם. כעבור חצי שעה ממשיכים לנוע אל שייח' ג'ראח. בדרך מבקרים בשגרירות ספרד, לבדוק אם אין מסתתרים בה לגיונרים. עם אור ראשון מגיעים למלון "אמבסדור". משוטטים בלובי המפואר. לאורך הקירות ארונות זכוכית מפוצצים במזכרות יקרות. המ"פ אשכנזי מצווה לא לגעת בכלום. הם מתפרסים בחדרים, נחשפים לירי צלפים. הוא זוכר שכדור חדר את קסדת סמל המחלקה, דן שילוח, ויצא בלי לפגוע בראש. "אולי בגלל זה יש לו היום כל כך הרבה אדרנלין", הוא צוחק. כמה מחיילי הפלוגה שבים לגבעת התחמושת לעזור לפנות את הפצועים, הרוב נשאר להיערך סביב "אמבסדור".

כשנודע ששריון ירדני מגיע מכיוון רמאללה, מקימים מחסומים ממכוניות אמריקאיות מפוארות שברחוב. אחר כך הולכים בוואדי ג'וז, עוברים מבית לבית ללכוד צלפים. כך עובר עליהם יום שלישי.

יום רביעי, 7 ביוני. השעה ארבע לפנות בוקר מוקדמת מדי לתפילה. לפני יציאה, שגיב תוחב לכיס מכנסי המדים המנומרים שלבשו הצנחנים את הסידור והתפילין. צועדים בשני טורים בדרך העולה משייח' ג'ראח להר הצופים. המשימה: לחבור אל כוח ה"שוטרים" שמוצב בהר. רוח בוקר קרירה נושבת בפניהם, ומסביב דממה. משכונות מזרח ירושלים עדיין נשמעות יריות צלפים, אך הלגיון נסוג ברובו אל גשרי הירדן. הוא מרגיש שהפעם זאת עלייה אחרת להר. לא שיירת שוטרים מחופשים ולא חמושים שחולפת במהירות בשכונות ערביות. הפעם זה גדוד צנחנים לוחם וספוג אבידות. המפגש עם ההר מעלה בו זיכרונות מאז. השמירות עם הסוגיות בגמרא והבעיות באלגברה, הטיול הלילי לאורך הפס הלבן והלא ממוקש בגן הבוטני. הוא גם מוצא כמה דקות לבקר בחדר שבו גר אז בבניין הפיזיקה, להניח תפילין ולהתפלל בסידור שלו.

על ההר, כך הוא זוכר, ראה את הרב הצבאי הראשי שלמה גורן. אין זה המפגש הראשון שלהם. בערבי שבת היה לעתים מתפלל בבית הכנסת שלו בשדרות דוד המלך, סמוך למקום מגוריו בתל אביב. עכשיו הוא חושש לגשת אליו. "פחדתי שישטוף אותי כי לא כל כך כיבדנו אותו".

מה זאת אומרת לא כיבדתם?

"בערב שבת מקובל שכל הציבור ניגש לרב אחרי התפילה לומר: 'שבת שלום'. לא זוכר שאנחנו הצעירים עשינו את זה".

למה?

"למרות היותו אישיות רבנית מהשורה הראשונה, היה איש קשה, מזלזל באנשים, מבטל את כל העולם. אפשר לומר שהיה גאוותן". בסופו של דבר, הוא עומד ליד גורן עם חבורת חיילים. שומע אותו מתמרמר שכדי לא להסתבך, אין הממשלה מאשרת להגיע להר הבית, לכותל ולעיר העתיקה. אבל לאחר כמה שעות הממשלה מחליטה לאשר. כוח ראשון של החטיבה פורץ משער האריות לעיר שבין החומות. על הפלוגה שלו מוטל לנוע על רכס הר הזיתים דרך רכס אוגוסטה ויקטוריה ולהצטרף לכוחות שבעיר העתיקה. הם יוצאים מצדו הדרומי של הר הצופים.

שגיב נע קרוב למ"פ גיורא אשכנזי. בהסתערות על גבעת אוגוסטה ויקטוריה, רץ אשכנזי בראש אנשיו וקורא: "אחרי!", עד שכדור פוגע בו והוא נופל שדוד. אשכנזי היה הבן הבכור של קיבוץ ניר דוד. השתתף בפעולות התגמול בחוסאן, בג'רנדל, בא–ראהווה ובקלקיליה וגם במבצע קדש. גיורא אשכנזי היה מ"פ נערץ, עם נפילתו עוברת הפלוגה משבר קשה. הפיקוד עובר לידי סגנו מיכה חורין.  ממשיכים לכיוון העיר העתיקה. נכנסים דרך שער האריות ועולים להר הבית. עם עוד כמה חיילים, בהם חנן פורת, הוא נכנס "עם רשות או בלי רשות", לפשפש שיורד לכותל. הם מוצאים כותל ריק מאדם. חיילי גדוד 71 שהגיעו קודם כבר עזבו.

"אי אפשר שלא להתרגש. הגשמת את המשימה שלך והיה שם חנן פורת שהדליק את כולנו בהתלהבותו".

בכית?

"לא זוכר אם אני בכיתי, אבל כולם בכו". הם עוברים בין הבתים. הגברים נבדקים כדי לוודא שהפיג'מות שרובם לובשים לא מחפות על מדי לגיונר. משתדלים לא להלחיץ, להתחשב. אחד מחבריו תמיד מזכיר לו ששתה כוס מים, שטף ושם אותה לייבוש. כששבו לכותל מצאו המון אדם. השעה הייתה משהו כמו 12 בצהריים, כ"ח באייר תשכ"ז. לכותל מגיע הרב "הנזיר". הרב דוד הכהן, זה שמו המלא, היה חוקר תלמוד ופילוסופיה גדול, אביה של צפיה, אשת הרב שלמה גורן. כונה "הנזיר" משום שדבק בצמחונות, נמנע משתיית יין ודיבור בעיקר בשבתות. עם הנזיר מגיע גם הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת "מרכז הרב" דאז וממנהיגיה הרוחניים של הציונות הדתית. שגיב מספר: "הרב גורן חש את גודל השעה וקיבץ את כולם לתפילת מנחה במעמד היסטורי מיוחד זה. ספר תורה בימינו ושופר בשמאלו, אבל סידור אין. ואני עמדתי לידו ואמרתי: 'בבקשה, קח את הסידור שלי'. עם הסידור הזה ערך את התפילה הראשונה בכותל לאחר 19 שנה".

זאת הייתה תפילה מורכבת, סיפר לי יעקב שגיב. "מצד אחד הכניס אליה תפילת תשעה באב, מה שנקרא 'מנחם ציון', כי ידענו כמה קורבנות נפלו יום קודם בגבעת התחמושת. מצד שני, 'הלל הגדול' על שזכינו לחזור אחרי 19 שנה לכותל". מיד אחריה כתב לו הרב גורן בעמודו הראשון של הסידור: "התפללנו בסידור הזה את תפילת מנחה הראשונה והלל הגדול ומנחם ציון ליד הכותל המערבי ביום השחרור בכ"ח באייר תשכ"ז". על החתום "שלמה גורן, אלוף".

תשכון בתוך ירושלים עירך

כעבור יומיים עלה שגיב לגולן. בדרך צפונה נלכד הגדוד בפקקים איומים והגיע בשבת אחרי המלחמה. בראשון שב דרך הבקעה לירושלים. אחר הצהריים השתתף במסדר על הר הבית, ובשני, שבוע אחרי פרוץ מלחמת ששת הימים, השתחרר. בטרמפיאדה ביציאה מירושלים עצרה לו ולחברו "לארק" צבאית. ליד הנהג ישב ראש אג"ם עזר ויצמן. שנה לפני המלחמה מסר ויצמן את חיל האוויר למוטי הוד. הוא שמע בהתרגשות את סיפורם, ולבסוף אמר: "עכשיו כשסיני בידינו יהיו לנו סוף־סוף מרחבים לטוס בהם". כשעמד יעקב שגיב להתחתן, הפציר בו אביו, מאיר–שמעון, שהרב גורן יערוך את החופה. "אתה מכיר את הפולנים", מחייך שגיב. לאחר התפילה בבית הכנסת שלו בתל אביב ניגש אליו וביקש ממנו בהתרגשות. גורן, שזכר את אותו אירוע בכותל, הסכים מיד.

הכותל עוד עושה לך משהו?
 "כן, אני משתדל לא להחמיץ תפילה בכותל". אבל לא עם הסידור של הפעם הראשונה ההיא. אותו הוא שולף מהארון רק ב"ימי ירושלים". נזהר מאוד שלא לכלות אותו. אפילו הדביק עליו סרטי מסקינגטייפ שישמרו את ההקדשה שכתב גורן בעט כדורי. כשלמד בבוסטון, הוזמן לקהילה בשבת, כ"ח באייר, לספר את סיפורו. עוד לא יצאה השבת ומישהו הציע לו 5,000 דולר תמורת הסידור. "אין לזה ערך כספי", השיב לו, "זה ערך רגשי, פרטי".

עכשיו כתרי מעוז מבקש לשכנע אותו לשחרר את סידורו. להפקיד אותו בגבעת התחמושת. "ברגע שהסידור הזה יהיה אצלנו", הוא מנסה לפתות, "רק אתה והנכדים שלך תוכלו להיכנס למוזיאון שנסגר ביום ירושלים בגלל אבטחת אישים". אבל יעקב שגיב, רומנטיקן מאופק, עדיין מתקשה להיפרד.