זה היה אחד המבצעים החשאיים והמוצלחים של המוסד, מבצע שנותר תחת מעטה כבד של מידור וצנזורה במשך כמעט 40 שנה. "צרבת", מבצע הסיכול המורכב והמסובך, הביא ב־16 בינואר 1976 למעצרם של חמישה אנשים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין בהנהגתו של ודיע חדאד בטווח של כמה מאות קילומטרים מאנטבה ולמניעת פיגוע קטלני מבית ארגון הטרור, שתכנן להפיל מטוס אל־על על נוסעיו. בדיעבד, הצלחת המבצע הייתה הזרז המרכזי לחטיפת מטוס אייר פראנס על ידי ארגונם של חדאד ושל ג'ורג' חבש כחצי שנה לאחר מכן, ב־27 ביוני 1976 - שדרש בין היתר את שחרורם של אותם עצורים - ואשר הובילה בהמשך למה שנודע כמבצע "יונתן". "צרבת" היה שם הקוד, וצרבת אכן נגרמה לוודיע חדאד, שנעקץ, ולא ידע כיצד ומניין.
ובכלל, אי אפשר להתעלם מנקודות הדמיון המדהימות בין שני המבצעים, הן באלמנט אי הוודאות המרחף לאורך ההתרחשויות, הן בחשיבות הסיוע הקריטי של חיל האוויר להצלחת המבצע עד לנחיתה בשדה תעופה אפריקאי ללא אישור והן במירוץ נגד הזמן מול מודיעין חלקי על מחבלים ביעד רחוק והחשש הכבד להחמצה, וחלילה לאסון, אם הכוחות יגיעו מאוחר מדי. כיום, 40 שנה אחרי, שניים מאנשי המוסד שהיו שותפים למבצע - שמוליק גורן, אז ראש אגף "צומת" במוסד (האגף להפעלת סוכנים), ואליעזר (גייזי) צפריר, ששימש במגוון תפקידים מבצעיים, ובהם ראש שלוחת המוסד בכורדיסטן, איראן וביירות - מתראיינים לראשונה על המבצע.
החלטה מהירה בלי ראש המוסד
הסיפור מתחיל בסוף 1975, אז המשיכה לעקוב קהילת המודיעין הישראלית אחר החזית העממית וכוונותיה לבצע פיגועים וחטיפות מטוסים. המוסד, שנעזר במקורות טובים שסיפקו לו מידע איכותי ולרוב מהימן, קיבל מידע כללי שהצביע על כוונות לפיגוע מצד ארגונו של חדאד באפריקה, אך ללא ציון מאפיינים, עיתוי או מקום. באמצע ינואר 1976 הגיע מידע קריטי והתרעתי שלפיו עמדו אנשי החזית העממית לבצע בתוך ימים ספורים פיגוע נגד יעד אווירי ישראלי, בעוד לא היו פרטים מדויקים על העיתוי ומאפייניו. גורן - איש מודיעין מבצעי ותיק, שבין תפקידיו הקודמים היה גם מפקד יחידת היומינט של אמ"ן (יחידה 504), שליח אמ"ן והמוסד בכמה מקומות ולימים מתאם פעולות הממשלה בשטחים - מספר כי המידע התקבל ביום שישי וכי ראש המוסד דאז יצחק חופי היה באותה העת בחו"ל.
"בהיעדרו של חופי היה צריך לקבל החלטה מהירה", מספר גורן, ומוסיף כי בצמרת המוסד התגלע ויכוח אם וכיצד נכון לטפל במידע. לבסוף התקבלה החלטה כי צריך להוציא משלחת לניירובי בדחיפות, בטיסה מיוחדת של חיל האוויר שעלותה המוערכת הייתה אז כ־35 אלף דולר. אלא שמבצע בסדר גודל כזה חייב את אישור ראש הממשלה דאז יצחק רבין, שעל פי העדויות, לא התלהב מאישור המהלך, והמריא באותו היום לביקור בארה"ב.
"יומיים לפני הפיגוע המתוכנן לא ידענו מה, מתי ואיך הכל יתבצע, אך חשדנו שזו טיסת אל־על, והיה ברור שזה פיגוע מתקתק ומסוכן שחייבים לעצור", מספר גורן, שפנה נסער לאלוף במיל' רחבעם זאבי, אז יועצו של ראש הממשלה לענייני טרור, וזה הבטיח לסייע.
צפריר, ששירת באותה התקופה באחד האגפים המבצעיים במוסד, מעיד כי זמן רב לפני האירוע בניירובי בינואר 1976 הצטבר מידע על אנשי החזית העממית, שאספו מידע על טיסות אל־על במעבר מדרום אפריקה לישראל.
"סמוך לסיכול הפיגוע התקבל מידע שלניירובי הגיעו, כנראה בדואר דיפלומטי של מדינה ערבית, טילי כתף לשם הפלת מטוס אל־על באוויר בזמן הנחיתה", מספר צפריר, ששימש כראש השלוחה של המוסד בכורדיסטן. "השתתפתי באותן שנים בפעילות אינטנסיבית מול פח"ע חו"ל, יחד עם אנשי 'צומת' נוספים ואנשי 'קיסריה', וידענו שהארגון המוביל בחטיפות מטוסים ובפיגועי חו"ל היה החזית העממית של ג'ורג' חבש, שהרוח החיה בו היה ודיע חדאד".
נחום אדמוני, לימים ראש המוסד ובשעתו ראש "תבל", האגף לקשר עם שירותים זרים, היה מפקד המבצע לצדו של גורן, ראש "צומת", ולצדם של כמה אנשי מבצעים בולטים כגייזי צפריר, יהודה כהן, מרק קרת, קב"ט אל־על נתי רותם ומספר אנשי שב"כ. "היה שיתוף פעולה בלתי רגיל עם השב"כ", מפרגן גורן, ומסביר כי הפנייה לשב"כ ולאל־על נעשתה מתוך הבנה שהם חייבים להיות חלק מהמהלך.
כל דקה קריטית
הצוות יצא לדרך, אלא שזמן קצר לאחר ההמראה מבסיס חיל האוויר כבה אחד ממנועי מטוס הבואינג, המטוס חזר לשדה, שבו ארגנו למשלחת מטוס חלופי.
המשלחת נחתה בניירובי בשבת בבוקר ומיהרה בנסיעה מטורפת למשרדי אל־על בעיר. בקומה השנייה המתין להם מנהל התחנה המקומית של החברה דני סעדון, שהיה מודע באופן חלקי להתרחשות. "הגענו ברגע האחרון", מעיד גורן, "הצוות הספיק להגיע דקות ספורות לפני שהגיעה שיחת הטלפון עם 'ידיעת הזהב' והמידע המשלים". אז נמסר לראשונה מהו יעד הפעולה, השיטה והעיתוי. כוונתו של ודיע חדאד הייתה להפיל את המטוס הישראלי, שצפוי היה להגיע מיוהנסבורג לנחיתת ביניים, בקניה באמצעות שני טילי "סטרלה".
עוד התברר כי מדובר בחמישה מחבלים שאמורים להשתמש ברכב מסחרי לבן ומספרה של לוחית הרישוי נמסר. הפיגוע היה אמור להתרחש ביום ראשון שלמחרת. "המידע הקונקרטי הזה קירב אותנו מאוד לשלב הסיכול, אך הוא עדיין לא היה מלא, והיה קיים חשש כבד שנפספס, וגם חשש שהם מגלגלים פיגוע נוסף במקביל. היינו כל הזמן עם אצבע על הסטופר", מספר גורן.
בנקודה זו החליט אדמוני לעדכן את שירותי הביטחון הקנייתים, שעמם עבד בתקופת שירותו במדינה האפריקאית, וקיבל את הסכמתם לשיתוף פעולה. גורן הודה שחשש שהקנייתים יעבירו מידע לגורם עוין שיסכן את המקורות, "אך אדמוני צדק", הוא מעיד, "זו הייתה הדרך הנכונה, והוא עשה עבודה יוצאת מן הכלל".
לאורך היום נעשו מאמצים אינטנסיביים יחד עם הקנייתים להשלמות מודיעיניות, והתקיים סיור ראשון של כוח חילוץ של הצוות באזור שדה התעופה, אך בהיעדר נקודת ציון מדויקת לא הצליח הכוח לאתר את נקודת המרבץ ליד שדה התעופה לשיגור הטילים. אתגר נוסף שעמד בפני הצוות היה חיפוש הרכב. "לך תאתר רכב מסחרי לבן עם חמישה אנשים בעיר ענקית כניירובי, עם מאות אלפי תושבים ואלפי כלי רכב מסחריים", אומר גורן, "אבל גם כאן שיחק לנו המזל".
בתוך זמן קצר יחסית, והודות למקורות המידע האמינים, אותר הרכב במרכז ניירובי ועליו חמישה נוסעים ושני טילי כתף מדגם סאם 7 ("סטרלה"). בניסיון החיפוש השני אותרה גם נקודת המרבץ שייעדו המחבלים לירי. "העמדה הוכנה באופן מקצועי מאוד", מעידים אנשי הצוות הישראלים. הנקודה אותרה על גבול הספארי, בנתיב הנחיתה של המטוס. כפי שנמסר במידע, על שיח קקטוס גדול שעמד בסמוך היה סמרטוט אדום ששימש כסימן זיהוי למחבלים. באותה נקודת מרבץ, כך תיאם אדמוני עם ראש שירות הביטחון המקומי, יתבצעו המעצרים.
אחד מאנשי צוות המוסד נלווה לאנשי הביטחון המקומי, וכשנע רכבם המסחרי של המחבלים לכיוון נקודת המרבץ בספארי, התרחש המעצר. הפלסטינים ששהו ברכב נעצרו, וסמוך לנקודת המעצר אותרו שלושה צעירים גרמנים, שבהמשך התברר שהם שייכים לבאדר מיינהוף (סיעת הצבא האדום) וכן שהם התאמנו במחנה של ודיע חדאד בעדן שבתימן, סייעו למחבלים בהכנות לפיגוע (כבחטיפת מטוס אייר פראנס) ושימשו כתצפיתנים בזירה כדי להתריע מפני תקלות.
הנוסעים זעמו על העיכוב
החקירה הראשונית שערכו הקנייתים נועדה לוודא שאין מחבלים נוספים ושלא מתוכנן פיגוע נוסף במקביל. החקירה השנייה התנהלה עדיין במעטה כבד של חשאיות. במקביל, ובאמצעות קב"ט אל־על שהיה חלק מצוות הסיכול בניירובי, עוכב על קרקע שדה התעופה ביוהנסבורג המטוס שעמד להיות מטווח על ידי טילי הכתף. הקברניט קיבל הסבר כללי בלבד, והנוסעים רתחו מזעם ולא ידעו כי חייהם ניצלו.
"נוסעי המטוס לא ידעו דבר, לא לפני הנחיתה ולא לאחריה", מספר צפריר. לדבריו, גם לאחר העיכוב, הקב"ט המקומי בדרום אפריקה תדרך את הקברניט כי ייתכן שיקבל הוראת "חזור" בדרך. "מלבד החוויה של כולנו שמבצע הסיכול הצליח גם במודיעין וגם במעצרים, הייתה לי חוויה אישית מאוד", מוסיף צפריר. "באותה טיסה נמצאה בת אחותי, שחזרה ארצה להמשך לימודיה התיכוניים. ידעתי שהיא אמורה לטוס לארץ במועד זה ולא העזתי להזהיר את אחותי לא לשלוח אותה. ידעתי כי יש לנו שליטה סבירה במודיעין ובמבצע, אבל לא הייתי סולח לעצמי כל החיים אילו הדברים השתבשו", הוא מספר בהתרגשות, "זו הסיבה שלא ניגשתי למטוס בשדה התעופה לחבק אותה. סיפרתי לה מעט מהפרטים על ההתרחשות רק זמן רב לאחר האירוע".
"במבחן התוצאה היה כאן הישג משמעותי מאוד", מוסיף שמוליק גורן, "בשל סדר הזמנים, המידע שהגיע בטפטופים, הסכנה לחיי יותר מ־100 נוסעים ישראלים, הפעילות במרחב לא מוכר, הרחק מה"בסיס" וללא שגרירות, וכן בשל היעדרו של ראש המוסד מהארץ, פעלנו בניגוד לנהלים תוך אלתורים ולקיחת סיכונים חריגים מסוגים שונים כדי להציל חיים. אלא שבלי להסתכן אישית ומקצועית אתה לא יכול להצליח בעבודת סיכול", מסביר גורן, "העובדה שהיו בצוות שני בכירים סייעה להתנהלות, ושיתוף הפעולה עם השב"כ ואל־ על, ובהמשך עם המקומיים, הוכיח עצמו כקריטי", הוא מסכם.
גם 40 שנה לאחר האירוע, בכיר המוסד לשעבר גורן מדבר בזהירות שאינה מפתיעה על "מקורות", אך לפי כמה עדויות של בכירים במודיעין הישראלי, המקור למידע האמור היה מקור אמין ביותר. בזכות המקור סוכלו פיגועים רבים של הארגון. לא בכדי חששו גורן וחבריו מהעברת המידע לקנייתים מחשש שהמקור החיוני ייחשף.
"אנחנו מחויבים לעשות הכל כדי לשמור על המקורות שלנו", אומר גורן, ומספר שנעשו כמה תרגילים כדי לשמור עליו. "זו גם חובתנו וגם אינטרס שלנו". כגורן, גם צפריר מקפיד לא לשוחח על מקורות, "אני לא מוסמך לדבר על המקור. אנחנו מקפידים על שמירת מקורות, אפילו ארגון מול ארגון. זה הכרחי גם שנים אחרי".
התשתית בניירובי נחשפה
לאחר טרפוד הפיגוע, המריאו אנשי צוות הסיכול לארץ במעטה חשאיות וצנזורה כבדה, הן לבקשת הקנייתים והן כדי להגן על ביטחון המקורות. גם לממשלת גרמניה לא נמסר דבר על מעצר הגרמנים. רק שניים מאנשי הצוות נשארו בקניה ללוות את החקירות שהיו יעילות באופן יוצא דופן. בסופן נעצרו כ־20 פעילים מקומיים, לאחר שהתברר כי ארגונו של ודיע חדאד הקים בניירובי תשתית פח"ע רחבה, שכללה דירות מסתור, מחסני אמל"ח ופעילים רבים. כמו כן, הנחקרים מסרו שאת הפעולה ניהל באופן אישי ודיע חדאד מבסיסי החזית העממית בעדן ובמוגדישו.
הקנייתים רצו לחסל את העצורים המעורבים בניסיון הפיגוע מכיוון שחששו להסתבך עם איום של פיגועי מיקוח מצד חדאד. ראש הממשלה רבין סירב, והוחלט להעבירם ארצה במטוס מיוחד שבו נכח משה קריסטל, ממחלקת איסוף באמ"ן, שקיבל את חמשת העצורים שהועברו מיד למתקן חקירות של יחידה 154. את החקירה ניהלו במשותף יחידה 504 והשב"כ. החמישה הועמדו לדין בבית משפט צבאי בחשאיות, והצנזורה מנעה כל פרסום בנושא. הם נידונו לעשר שנות מאסר.
רק חודשיים לאחר ההתרחשות הגיעה פנייה מממשלת גרמניה בנוגע לעצורים הגרמנים, ובעקבות לחץ גרמני הומתק גזר דינם של שני הגרמנים תומס רויטר ובריגיטה שולץ, והם שוחררו לאחר חמש שנים. המחבלים הפלסטינים שוחררו באחת מהעסקאות לשחרור השבויים.
"מובן שגם לאחר סיכול הפיגוע המשכנו במאמץ מודיעיני מול החזית ומול ודיע חדאד", מספר צפריר, "ידענו שהוא הבטיח למחבלים שאם יקרה להם משהו, הוא יהפוך את העולם כדי להצילם. אבל, למרבה הצער, לא היה לנו מידע ממוקד על הכוונה לחטוף את מטוס אייר פראנס".