"הסגר עלינו הופך הדוק יותר ויותר. האמונה הקטנה שעוד נותרה בלבי טולטלה. משהו נשבר בי. כשאני חולפת ליד חייל גרמני, הכל רועד בתוכי. לא יודעת אם מתוך פחד או שנאה. ראיתי אחד מהם קורע תינוק בן כמה חודשים מידי אמו ומוחץ את ראשו על מנורה ברחוב. המוח שלו נמרח על המדרכה. אמו השתגעה, אני הייתי צריכה לעשות את עצמי כאילו דבר לא קרה. אם אלוהים קיים, הוא בוודאי לא היה מניח לזה לקרות. אני בת 14, לא ראיתי הרבה בחיי, אבל הפכתי לחיה שמחכה למותה. התרגלתי למראות האלה. לאיזה אדם הפכתי?" (מתוך "דפי רותקה").
בשנת 1943 הייתה רותקה לסקר נערה יהודייה בפולין שהכיבוש הנאצי החשיך באחת את עולמה. היא נדרשה להסתגל לדלות בגטו, להתמודד עם פחדים, ביקשה למצוא דרך מילוט מהאיום הגרמני. את כל מחשבותיה העלתה על מחברת ירוקה. היומן כיסה שלושה חודשים בחייה - מינואר 1943 ועד אפריל אותה שנה - אבל מספר סיפור של מלחמה שלמה.
"ארבע שנים עברו מאז החל הגיהינום הזה", כתבה רותקה. "בקיץ זה יהיה בלתי נסבל לשבת באיזה כלוב אפור, נעול, לא לראות שדות ופרחים. בשנה שעברה היו לי תמיד הרבה פרחים, וזה הזכיר לי שפעם יכולתי לצאת לרחוב בלי להסתכן שישלחו אותי למחנות ההשמדה, לצאת בערב לקולנוע. עכשיו גם הידיעות הגרועות ביותר לא עושות עלי רושם. אני פשוט לא מאמינה שאי־פעם אוכל לצאת מהבית בלי המגן דוד הצהוב. בכלל, שפעם יגיע סוף למלחמה".
זגלמביה הוא חבל ארץ עתיר אזורי תעשייה ומכרות פחם בדרום פולין. עד מלחמת העולם הייתה בנדין המרכז היהודי שלו. בעיר חייתה משפחת ספינסקי הנוצרית, שנאלצה לוותר על ביתה, משום שהנאצים קבעו במקום גטו יהודי, פתוח למחצה. במרוצת הזמן סטניסלבה ספינסקה, בת המשפחה, שהייתה מבוגרת מרותקה, התמלאה סקרנות לגבי הבית שננטש בכפייה, ונכנסה לגטו כדי לראות מה עלה בגורלו, ושם התיידדה עם רותקה.
הנערה היהודייה סיפרה לחברתה על היומן. כשרותקה חששה כי תועבר לגטו קמיונקה, משם שלחו הנאצים את היהודים לאושוויץ, הן קבעו לו מקום מסתור - גרם המדרגות של הבניין. ואכן, ספינסקה נטלה אותו משם בעת שיהודים כבר לא התגוררו באזור. היא החזיקה בו במשך כ–60 שנה. בעשור האחרון הפך היומן המרגש והכל כך מוחשי לספר שתורגם כבר ל–15 שפות, כולל לעברית. "דפי רותקה" לא מוכר לכל נער ונערה בישראל, הוא עדיין לא זכה למעמד של "יומנה של אנה פרנק", אבל הוא מספק מבט אותנטי וכבד על חיים בצל הגיהינום.
ללא רחמים
"אני כבר רגילה לזוועות המלחמה, עד שלדברים הכי רעים שאני שומעת אין השפעה עלי. הלוואי שיכולתי לעוף למעלה, מעל כל זה, למקומות שבהם אין הרג אדם, אין מחנות, אין מלחמה. מקומות שבהם לא מרוצצים גולגולות על מנורות" (מתוך "דפי רותקה").
הנאצים ריכזו תחילה כ–20 אלף יהודים בגטו בנדין. מי שלא הצליח למצוא פרנסה, נידון למוות מרעב. הגרמנים לא ריחמו: חטפו יהודים ורצחו אותם. "הם עמדו בתורים ארוכים כדי לקבל פיסת אוכל", כתבה רותקה ביומנה. "ראיתי אישה בוכה משום שבעלה נחטף. היא ידעה שלא תראה אותו יותר לעולם".
באוגוסט 1942 הורו הנאצים ליהודי העיר להתרכז באצטדיון המקומי. פועלים ואנשי היודנראט נשארו בעיר, צעירים הועברו למחנות עבודה, ומשפחות ואלה שהנאצים לא יכלו להפיק מהם עוד תועלת הועברו למחנות ההשמדה. רותקה תיארה את המחזה שהתרחש מספר חודשים לפני כן: "ראיתי חיילים עם מכונות ירייה. אנשים התעלפו, ילדים בכו. בשלוש בלילה החלה הסלקציה".
הוריה של לסקר דווקא נבחרו לחזור לעבודה בעיר, והיא סומנה להישלח להשמדה. "לפתע החל לרדת גשם זלעפות", היא כתבה ביומנה על האירוע. "השוטרים הכו אותנו באכזריות וירו. הרכבת לאושוויץ הייתה קרובה".
הנערה נלקחה לבניין סמוך, אבל לא הייתה מוכנה לוותר על חייה ללא מאבק. "הלב שלי השתולל", היא כתבה מאוחר יותר. "קפצתי מהקומה הראשונה וברחוב נתקלתי במישהו שהכיר אותי. הייתי בטוחה שהוא יסגיר אותי, אבל הוא היה שיכור ונתן לי ללכת. עברתי דרך שאורכה חצי שעה בעשר דקות".
רותקה גילתה אומץ לב נדיר. מרבית היהודים שביקשו לברוח מזרועות הנאצים - נורו למוות. היא חזרה לגטו והחלה לעבוד במפעל שייצר מדים עבור הגרמנים. ספינסקה, החברה, סיפרה שנים אחרי כן שרותקה חייתה בפחד מתמיד שמותה קרב.
באביב 1943 הגיע הפתרון הסופי לבנדין. הגרמנים ריכזו את היהודים בגטו קמיונקה, בדרך לאושוויץ. "השמש זורחת בחוץ והעצים מלבלבים", רותקה כתבה ביומנה, "אבל העיר נחנקת ומסריחה. לעזאזל עם כל זה".
ב–24 באפריל 1943 רותקה נשלחה לגטו. לפני כן הסתירה את היומן, כפי שתכננה עם חברתה לפני עזיבתה. ב–5 באוגוסט התייצבו בני משפחת לסקר בשערי אושוויץ, שם המתין להם ד"ר מנגלה. הוא שלח את רותקה, אמה ואחיה אל המוות. האב נמצא מתאים לעבודה - ושרד.
סיפורה של רותקה מוכר במולדתה, שם היא, כצפוי, מכונה "אנה פרנק הפולנייה". היומן שכתבה ברגישות מופלאה מתאר, מלבד המציאות היומיומית הבלתי אפשרית בגטו, מחשבות של נערה מתבגרת, שחולמת על חופש ואהבה. "כשהתרחצתי אתמול באמבטיה, רציתי כל כך שמישהו יחבק אותי", היא כתבה. "אף פעם לא הרגשתי כך בעבר".
לנערה היהודייה, מתברר, היו מחזרים רבים, למשל יאנק. "הוא בא לבקר אותי אחר הצהריים ושאל אם יוכל לנשק אותי", היא כתבה. "אמרתי לו שאולי, אני מפחדת שזה יהרוס בי משהו טהור. אני חוששת מאכזבה".
במקרה אחר היא כתבה: "מחר אבהיר ליאנק שאם הוא רוצה להיות חבר שלי, הוא צריך להגיע בזמן. אחרת - אדיוס. אני סקרנית לראות את המבט בפניו כשאומר לו את זה. חברה אמרה לי שיש הרבה רכילות עלינו, אומרים שהסתפרתי קצר כדי שהוא יהיה מבסוט, אבל זה שקר".
ספינסקה אמרה לימים: "היא כל הזמן חשבה על יאנק, אבל הייתה תחרות גדולה על הלב שלה. רותקה הייתה מודעת לכך שהיא ילדה יפה". בקטע אחר כתבה לסקר: "היום השתגעתי לגמרי. אני מרגישה שאין בי טיפת חיבה ליאנק".
סגירת מעגל
"אני לוקחת עט ונייר ומנסה להוציא בכתב את כל מה שאני מרגישה בפנים", כתבה רותקה מהגטו. "לפעמים אני מנסה לכתוב על היהודים, על הסבל שלהם, ולא מסוגלת לכתוב מילה. בימים אחרים אני מסוגלת לצחוק יום שלם" (מתוך "דפי רותקה").
היומן של רותקה צלח מכשולים רבים עד שראה אור ברבים. האיש שבמידה רבה אחראי לכך הוא אדם שידלובסקי, פולני נוצרי בן 51, שפועל לקירוב לבבות בין מולדתו ליהודים החיים בה ולמדינת ישראל. במשך יותר משישה עשורים הוחזק יומנה של רותקה אצל ספינסקה, חברתה מהמלחמה והשותפה לסוד. בשנת 2005, אחרי לחץ מצד אחיינה, היא יצרה קשר עם שידלובסקי וחשפה בפניו את המחברת של רותקה, סיפרה כי משפחתה התגוררה בביתה.
שידלובסקי, תושב בנדין, יצא למסע בעקבות משפחת לסקר. התברר לו שהאב יעקב שרד את השואה - ועלה לישראל. אשתו ובנו, כפי שצוין, נרצחו באושוויץ. גם רותקה נספתה במחנה המוות. תחילה נטען כי מיד אחרי הגעתה הוכנסה לתאי הגזים, אולם בשנת 2008 התקבלה עדות מצד נערה, זופיה מינק, שטענה כי הספיקה לישון לצדה באחד הדרגשים בבירקנאו. מינק סיפרה כי רותקה חלתה והיא נאלצה לשאת אותה במריצה לתא הגזים. לסקר התחננה שתזרוק אותה על הגדר החשמלית, כדי להתאבד, אבל שומרי המחנה מנעו זאת.
במסגרת עבודת השורשים שביצע שידלובסקי התברר כי לרותקה יש אחות למחצה המתגוררת בישראל. האב יעקב, שכאמור עלה לישראל, התחתן שוב והקים בית חדש. זהבה שרְץ היא בתו, ורק ב–2006 נודע לה על סיפורה של רותקה.
"בגיל 14 גיליתי תמונה של רותקה והניוש, האח", היא מספרת. "כששאלתי את אבי מי הם, הוא אמר שאלה ילדיו שנספו בשואה. עבורי זה היה הלם, אבל לא המשכנו לדבר על זה. אבי נולד ב–1900 ועלה לפלשתינה בגיל 17. הוא היה מוכר כאחד מ'החמישייה מבנדין', מבשרי העלייה השלישית. לאחר מספר שנים חלה ונאלץ לחזור לפולין, שם התחתן עם דורקה (דבורה). שניהם תכננו לעלות חזרה ארצה בשלב כלשהו, אבל אז הגיעה המלחמה".
"ברגע שהבנתי שהיומן קיים, התקשרתי למנחם ליאור (לימים יו"ר ארגון יהודי זגלמביה, שנפטר לפני כמה שבועות - י"ז) ושלחנו מיילים לכל העולם", משחזר שידלובסקי. "חברת ילדות של רותקה, לינקה גולד, שהתגוררה באנגליה, סיפרה לנו לפני מותה על הילדה הנפלאה מהגטו. הבנו אז גם שאביה של רותקה ניצל ונמצא בישראל, וכך יצרנו קשר עם זהבה".
בתום סגירת המעגל המשפחתי, המחברת של רותקה - סיפורה של הנערה היהודייה מהגטו - עמדה לזכות להנצחה בדמות ספר. תחילה, לא היו מתעניינים בסיפור. "כשהצעתי לפרסם בפולין את היומן, איש לא היה מעוניין בו", שידלובסקי מספר. "טענו שמדובר בעדות זניחה. אמרו לי שיש הרבה יומנים כאלה".
הפולנים התעוררו רק אחרי שגילו שסיפורה של רותקה זוכה לפרסום ברחבי העולם וכי היומנים עושים כנראה את דרכם לירושלים. ספינסקה העבירה לבסוף את היומן לזהבה, האחות, בטקס מרגש וזו מסרה אותו ל"יד ושם", כדי שיהיה נגיש לציבור.
"עיתונאים בפולין החלו לכתוב שאני פושע, שעשיתי רק רע לפולין בכך שמסרתי רכוש פולני למדינה אחרת", שידלובסקי נזכר. "נכתב שכל האנשים שעזרו לספינסקה צריכים להיכנס לכלא, שהיומן היה צריך להישאר בבנדין".
הרשויות במדינה זעמו על שידלובסקי, האיש שסייע להעביר את היומן ל"יד ושם", וביקשו לבוא איתו חשבון. "הם הבינו שטעו, אחרי שפתאום ראו שיש עניין במחברת, והאשימו אותי", הוא מספר. במשך שמונה שנים הוא התמודד בבתי המשפט מול הממסד הפולני. תחילה הועמד לדין בגין הוצאת רכוש פולני מחוץ למדינה. בשנה שעברה נגזרו עליו חצי שנת מאסר והפחתה של 20% מתשלום הפנסיה הממשלתית. בנוסף, הוא נקנס ב–10,000 זלוטי ואיבד את עבודתו.
אבל שידלובסקי ערער וניצח, אחרי שבית הדין הגבוה בקטוביץ פסק שבידי ספינסקה הייתה הסמכות להחליט למי למסור את היומן, שהיה רכושה. "נדהמתי לראות אותה, אישה מבוגרת מאוד, עומדת על רגליה בבית המשפט ומוסרת בפני השופט במשך שלוש שעות את הטיעונים שלה. היא אישה מדהימה", שידלובסקי אומר. ספינסקה, אגב, בת 99 היום. לא מזמן נשדדה בביתה. שידלובסקי סייע לה וגייס כספים עבורה.
לנצמן התעניין
אדם הזמין את זהבה לבנדין להשקת הספר הראשון פרי היומן, שיצא בשפה הפולנית. במולדת של רותקה, בעיקר באזור זגלמביה, הסיפור של רותקה כבר קיבל הכרה ממסדית, נלמד כחלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר. פרק אישי מאיר עיניים, מבט לתקופה החשוכה בהיסטוריה. המילים של הנערה הצעירה מחברות את הנוער של שנות האלפיים עם טרגדיית השואה. "הדור הצעיר אצלנו יכול להזדהות עם האימה שרותקה חוותה", שידלובסקי מסביר. "הבדידות, ההתבגרות תחת המלחמה. בדיוק כמו אנה פרנק".
זהבה טוענת עוד כי הבמאי קלוד לנצמן, יוצר "שואה", התעניין בנוגע להפקת סרט על רותקה, אבל הרעיון לא הגיע לידי מימוש. ב–2008 יצר ה–BBC סרט דוקומנטרי על סיפורה של רותקה. צוין בו כי הייתה עדה לשריפת בית הכנסת הגדול בבנדין, על מאות יושביו, בזמן תפילה בספטמבר 1939. שרץ: "היומן היה כמו פינה פרטית של רותקה. היא הייתה צריכה לדבר עם מישהו, והיו לה רק המחברת וספינסקה". האחרונה העידה בסרט: "רותקה רצתה שהיומן יישאר לנצח ויספר את האמת על התקופה ההיא. היה לה סגנון כתיבה מדהים. היא הייתה מוכשרת מאוד".
ספינסקה מסבירה במהלך הסרט מדוע לא חשפה במשך תקופה כל כך ארוכה את היומן, אספה אותו כמתוכנן והעדיפה להניח אותו על מדף הספרים בביתה. "התייחסתי אליו רק כאל זיכרון אישי שלי", אמרה.
אחותה למחצה של רותקה מאוכזבת מכך שבמערכת החינוך הישראלית לא עושים מספיק, לטענתה, כדי לחשוף את היומן בפני התלמידים. "כל ילד שקורא את היומן מתרגש, כי הוא מאוד אינטרנטי", היא אומרת. "הוא לא ארוך כמו אצל אנה פרנק. היומן של רותקה כתוב בשפה מאוד מודרנית. בני נוער מעידים כי במהלך הקריאה הם מרגישים שהיא חיה ביניהם".
שרץ מבקשת במקביל להפיץ את סיפורה של רותקה בעולם. אחרי שמסרה את הספר למשמורת ב"יד ושם", היא טוענת שלא נעשה מספיק בנושא. "הייתי רוצה שהוא יהיה הרבה יותר פופולרי ומוכר", היא אומרת. ב"יד ושם" אומרים בתגובה כי הספר זכה ליחסי ציבור מעולים וכתבות רבות על אודותיו פורסמו ברחבי העולם.
אולם יש גם התפתחות חיובית: סיפורה של רותקה נלמד בארץ ובעולם באמצעות יוזמות מקומיות של אנשי חינוך. בנוסף, בטקס יום השואה המרכזי שיתקיים השנה בבאר שבע תיערך הצגה על אודות סיפורה של רותקה.
אייל גולן ברקע
שידלובסקי, כפי שניתן היה להבחין, הוא אדם מיוחד, שגם מאחוריו מסתתר סיפור מעניין. אדם נוצרי שהתחבר עם יהדות פולין וממשיך בכך את מורשתה של סבתו. זו, לדבריו, התגוררה לצדם של יהודים רבים בעיר סוסנוביץ וזכרה לטובה את החיים המשותפים.
עדות לפועלו של שידלובסקי ניתן למצוא בבית הקפה שלו בבנדין, "ירוזולימה". המקום מבקש להזכיר שפעם העיר הזו הייתה מלאה ביהודים. "סבתא סיפרה לי שלפני המלחמה כולם חיו כאן באושר", הוא אומר. "היא זו שלימדה אותי מה קרה במלחמה, הרי השלטון הקומוניסטי לא הסביר לנו על שואת יהודי פולין. בבית הספר אפילו לא הזכירו ששרפו יהודים באושוויץ".
אדם קיבל את רשותו של האדריכל בני למל, יליד בנדין שמתגורר בישראל, לפתוח את בית הקפה בבניין השייך לו. הפולני רצה לקרוא למקום "קפה למל", על שם הבעלים, אבל הישראלי אמר לו: "פעם בנדין נקראה 'ירושלים של פולין', אז תקרא לקפה 'ירושלים'".
למל הוא גם מי שהגה את הרעיון להקים את אנדרטת קדושי זגלמביה ביער בן שמן. בכל שנה, ביום הזיכרון, מתקיים במקום טקס לזכר הנרצחים. מנהיגי המדינה בעבר, כמו שמעון פרס ויצחק רבין, נאמו בעבר באירוע. היום מגיעים למקום בעיקר בני הדור השני והשלישי של הנספים והניצולים.
שידלובסקי לא פוסק במקביל לפעול להפצת ספרה של רותקה. הוא הקים את "המוסד של רותקה לסקר" בפולין ועומד בראשו. "אני משתף פעולה עם זהבה וביקרנו יחד בהרבה מדינות", הוא אומר. בקיץ שעבר, למשל, יצא אדם ללייפציג, גרמניה, שם התלהבו מהספר והחליטו לשלבו בתוכנית הלימודים. בקרוב גם תועלה הצגה על "אנה פרנק הפולנייה" בתיאטרון פולני. בעיריית בנדין, אגב, הכירו סוף–סוף בפועלו של שידלובסקי וצפויים להעניק לו פרס מיוחד. "רצו לשלוח אותי לכלא ועכשיו אקבל פרס", הוא כתב בפייסבוק.
הפולני מטפח את בית הקפה שלו ברחוב מודז'יובסקה בבנדין, שם היה הגטו הראשון בעיר. "הקמתי את המקום אחרי שאספתי במשך שנים רהיטים מבתים של יהודים ופריטים שונים שקשורים ליהדות", הוא אומר. "רציתי שזה לא יהיה ביזנס אלא בית קפה ומוזיאון. אני מקיים שם שיעורי עברית, ערבי שירה שקשורים ליהדות, הופעות של כליזמרים ופסטיבלים של תרבות יהודית". הוא מוסיף בצחוק כי ביום כיפור המסעדה סגורה, "אבל מגיעים לכאן משלחות מישראל וגם פולנים נוצרים שמתעניינים בפריטים שמוצגים, כמו ספר תורה ומזוזה. מבחינתי זה לא ביזנס אלא מסע בזמן".
שידלובסקי, אגב, יוזם פתיחת מסעדה ליד בית הקפה. המטבח, כמובן, יהיה ישראלי. מירי רגב יכולה להיות מרוצה מכך שהוא מתכנן להשמיע במקום את אייל גולן. "שמעתי את השירים שלו בשוק הכרמל, והם מאוד מצאו חן בעיני", הוא מסביר.
היחסים בין פולין לישראל הם במוקד העשייה של שידלובסקי. יש לו כמה תובנות בנושא, בעיקר בנוגע למסעות של תלמידים ישראלים למחנות ההשמדה, שמחטיאים את המטרה: מקדשים אומנם בצדק את העבר, אבל לא מדגישים מספיק את ההווה והעתיד. "הפולנים הצעירים רוצים להכיר את הצעירים מישראל", הוא מסביר, "אבל איך הם יכולים לעשות זאת כשהתלמידים נמצאים רק במחנות ההשמדה? צריך להראות להם גם את הפנים היפות של פולין, את שמחת החיים שיש כאן. כשהמקומיים רואים אתכם עם דגלי ענק של ישראל, ככה סתם ברחוב, הם אומרים 'אלה לאומנים יהודים'. זה רק יוצר אנטגוניזם".
במקביל, אומר אדם, האנטישמיות עדיין קיימת: "בבתים של חלק מחברי יש תמונות, תלויות הפוך, של יהודים מלווים בריבית, כשכיסיהם מלאים במזומנים. אני שואל: 'למה הפוך?'. עונים לי: 'כדי שהכסף ייפול ישר לכיס שלנו".
לדבריו, ישנה בעיה גם בישראל: "שולחים את הצליינים הפולנים למקומות הקדושים. לנצרת, ללכת על המים בכנרת. את תל אביב הנפלאה הם רואים רק מהחלון של האוטובוס. החלום שלי הוא לשהות בפנסיה חצי שנה בישראל וחצי שנה בפולין, מולדתי".
"יש לי הרגשה שאולי זו תהיה הפעם האחרונה שאוכל לכתוב ביומן. הם מקיפים את היהודים, ואני מרגישה אסירה בבית שלי", כתבה רותקה לקראת סיום יומנה. הנערה היהודייה האמיצה לא שרדה את המלחמה. מילותיה כן. עדות רגישה וצנועה לטרגדיה האנושית הגדולה שידעה האנושות.פולי