"לא רציתי להיות נוכח במעמד התלייה של אייכמן. ידעתי שמלאכתנו הושלמה"

עצרת יום הזיכרון השנתית לשואה ולגבורה שנערכה אמש במכון משואה ללימודי השואה שבתל יצחק הייתה בסימן העדים האחרונים ממשפט אייכמן. אחד מששת מדליקי המשואות היה התובע האחרון שנותר בחיים מצוות שלושת התובעים במשפט ההיסטורי, שופט בית משפט העליון בדימוס גבריאל בך, בן 91. ב־1961, כסגן פרקליט המדינה, הופקד בך על הכנת כתב האישום נגד הארכי־פושע הנאצי בתשעת החודשים שבין לכידתו על ידי המוסד בארגנטינה ועד למשפטו בירושלים. הנאשם: אובר־שטורמבנפיהרר (סגן אלוף) האס־אס אדולף אייכמן, ראש מחלק היהודים בגסטאפו.

"תערוכת הקבע במוזיאון שבלב קמפוס משואה, 'שישה מיליון קטגורים – מדינת ישראל נגד א' אייכמן', מושכת רבבות מבקרים בשנה", מסבירה איה בן נפתלי, המנכ"לית והאוצרת. "מכון משואה בחר השנה כמדליקי משואות הזיכרון את השרידים האחרונים שיכולים לספר כיצד היה להביט בעיני הרשע האולטימטיבי ולהביא להעמדתו לדין. החלטנו השנה, 55 שנים אחרי גזר הדין, שעצרת הזיכרון תוקדש לעדים האחרונים ללכידתו ולהעמדתו לדין בין היתר משום שמשפט אייכמן נחקק בתודעה הציבורית כמשפטם של העדים. בעוד שפסק הדין ייחס חשיבות מרכזית ל־1,600 המסמכים שתיעדו את חלקו של הנאשם בחרושת המוות, הרי שבזיכרון הקולקטיבי נצרבו דווקא סיפוריהם האישיים של 101 עדים ניצולי השואה, גברים ונשים, שעלו יום אחר יום לדוכן העדים והשמיעו בקול רם ובפני קהל, לעתים לראשונה בחייהם, את קורותיהם בימי האימה.

"אנחנו ניצבים היום בצומת היסטורי שבו אנו אוחזים בידיהם של העדים האחרונים וסיפוריהם האישיים של מי שהיו שותפים לאירוע המעצב הזה בתולדות ישראל ראויים לעמוד במקום של כבוד בתשומת הלב הציבורית".

נס הבריחה מגרמניה

גבריאל בך, יליד הלברשטאדט שבגרמניה, היה בן שש כשאדולף היטלר מונה לקאנצלר. אביו, שהיה ציוני, ראה את הנולד. "הורי, אחותי ואני עזבנו את גרמניה להולנד בדיוק שבועיים לפני האירועים שכונו בדיעבד 'ליל הבדולח'", מספר בך בראיון ל"מעריב־השבוע". "אבי היה המנכ"ל של אחד המפעלים הגדולים בגרמניה לנחושת והנאצים השתמשו בשנים הראשונות בידע שלו. אבל הוא הבין לאן הדברים הולכים והחליט שעלינו לעזוב את גרמניה. כשכבר היינו במלון בדרך להולנד באו מהאס־אס ולקחו מאיתנו את הדרכונים. באותו זמן היטלר כבש חלק מצ'כוסלובקיה דאז והגרמנים סירבו לאפשר לו לעזוב את הניהול של מה שהיה בעיניהם מפעל חיוני למלחמה שעמדה לפרוץ. אחר כך הגיע לגרמניה ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין ונכנע להיטלר כשאפשר לו להחזיק באזורים שאליהם פלש צבאו ללא הכרזת מלחמה, מה שאותת להיטלר שהמערב לא יפתח במלחמה והדרכונים שלנו הוחזרו. כשמותחים ביקורת על צ'מברליין שנכנע להיטלר, אני אומר שזה מה שהציל לנו את החיים.

"בהולנד היינו עד 1940 ועזבנו חודש בלבד לפני שגרמניה כבשה את הולנד ושלחה את היהודים להשמדה. בדיעבד התברר לנו שבין פרוץ המלחמה ב־1939 לעזיבה שלנו את אירופה ב־1940, היטלר קבע שבע פעמים מועד לפלישה להולנד ובכל פעם מחדש דחה אותה מסיבות שונות. באנו ארצה באוניית המעפילים פאטרייה, נסיעה אחת לפני שטובעה ו־250 נוסעיה נהרגו".

הסיבה שמשפחת בך בחרה בהולנד כתחנת מעבר בדרך לארץ ישראל הייתה משרד של החברה באמסטרדם שניהל האב ויקטור בך, ומשם ניסה להציל כמה שיותר מבני המשפחה שנותרו בגרמניה ערב המלחמה.

"לימים, כשחברי לספסל הלימודים בבית הספר המעורב בהולנד ראה אותי במשפט אייכמן בטלוויזיה, הוא סיפר לי שמבין הילדים היהודים שלמדו בבית הספר אחרי שנמלטנו מהולנד, אני הייתי היחיד שנותר בחיים אחרי שגרמניה פלשה". כמה שנים אחר כך נסע בך הצעיר לבריטניה כדי להתמחות במשפטים, ושב עם קום המדינה להצטרף ללוחמים במלחמת העצמאות ומאוחר יותר לפרקליטות הצבאית.

משפט אייכמן

העשור הראשון למדינה התאפיין בשתיקה רועמת של ניצולי השואה. 12 שנים אחרי תקומת ישראל לכדו סוכני המוסד את אייכמן בארגנטינה, מאורע שעתיד לשנות לדורות את יחסה של החברה הישראלית לזיכרון השואה והגבורה. בך, משפטן מבריק שלימים ימונה לפרקליט המדינה ואחר כך לשופט עליון, היה אז סגן פרקליט המדינה. שר המשפטים בממשלתו של דוד בן־גוריון בראשית שנות ה־60, ד"ר דב יוסף המנוח, הוא שזימן אליו אישית את המשפטן הצעיר ומינה אותו כחבר בצוות התביעה במשפט, בראשות היועץ המשפטי לממשלה דאז, גדעון האוזנר המנוח.

על בך הוטלה המשימה לגבש את כתב האישום: מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן. בך מונה למשך תשעה חודשים מאומצים של עבודה לתפקיד היועץ המשפטי מטעם פרקליטות המדינה של לשכה 06, יחידת המשטרה המיוחדת שהוקמה לחקור את אייכמן ולגבש את התשתית הראייתית נגדו, ובה בעת תוך כדי החקירה ניסח בך את כתב האישום וניהל את החקירה בפועל.

"לא אשכח את זה כל חיי", הוא אומר. "השר יוסף ביקש שאהיה האחראי על החקירה זמן קצר אחרי ששמעתי ברדיו את בן־גוריון מודיע שהמדינה תעמיד את אייכמן לדין. שב"ס רוקן את בית הסוהר ביגור מכל האסירים, והמתקן הוסב למתקן החקירה של אייכמן.

"כ־40 שוטרים הוצבו במקום ואני עברתי להתגורר בחיפה הסמוכה. בכל בוקר לקחו אותי ליגור. הייתי הקשר היחיד שהיה לאייכמן עם העולם החיצון. אני זה שהודעתי לו על זכותו לעורך דין ויצרתי עבורו קשר עם מי שהיה הסנגור שלו במשפט, רוברט סרווציוס.

"ביום הראשון שראיתי את אייכמן במו עיני ישבתי במשרד וקראתי את האוטוביוגרפיה של רודולף הס, מפקד אושוויץ שנתלה בפולין. הגעתי לפרק שבו הוא מתאר איך הרגו 1,000 יהודים ביום וכותב: 'כשראיתי את הילדים כורעים ברך ומתחננים על חייהם לפני שדחפנו אותם לתאי הגזים, קיבלתי לפעמים פיק ברכיים אבל תמיד התביישתי על החולשה הזאת שלי אחרי ששוחחתי עם אובר־שטורמבנפיהרר אדולף אייכמן, שהסביר לי שאלה במיוחד הילדים היהודים שצריך להרוג קודם כדי לא לאפשר לדור של נוקמים יהודים להמשיך את הגזע הזה'. עשר דקות אחרי שקראתי את המשפט הזה הגיע אלי איש משטרה שלנו ואמר לי: 'אייכמן רוצה לראות אותך'. הוא ישב מטר אחד מולי. זה לא היה קל לשמור על 'פני פוקר'".

לשכה 06 קיבלה מאות אלפי מסמכים מממשלת גרמניה שסייעה למשפט. "ההוראה שלי לאנשי צוות החקירה הייתה שכל אחד מהם יהיה אחראי על אזור אחר באירופה", ממשיך בך. "במשך תשעה חודשים הביאו אלי החוקרים כל מסמך שהיה קשור לכתב האישום ואני החלטתי מה ייכנס לתביעה. הגענו למסמכים של ניסיונות להציל יהודים מכל מדינה כמעט, בקשות שהופנו כולן לאייכמן. המעבר על המסמכים היה כרונולוגי אז לקח לי כמה ימים להגיע מהבקשה עד התשובה של אייכמן. הייתי חולם בלילות שהנה, במקרה הזה הוא יחוס על חיים של יהודים. אבל כל הבקשות החריגות נדחו על ידו.

"לדוגמה, הגיע אלי מכתב של המושל הצבאי הגרמני של פריז שפנה לאייכמן בנוגע לפרופסור יהודי שהיה מומחה לרדאר, נושא חשוב מאוד לצבא הגרמני, והוא דורש שהפרופסור ואשתו לא יגורשו לאושוויץ. אייכמן ענה: 'לא אכפת לי מדרגתך. אני קובע ומבין שהצבא כבר לקח את הפטנטים של האיש, לכן איני רואה סיבה לדחות אפילו ביום את גירושו לאושוויץ'. בזמן המשפט, בתו של הפרופסור, שהייתה אז תינוקת, ביקשה לפגוש אותי. מסתבר שהשכנים של המשפחה בפריז החביאו והבריחו אותה לארה"ב. היא ביקשה מידע על גורל הוריה לפני שידעה על המסמכים שמצאנו. היו עוד מקרים לאורך המשפט, שנחקקו בזיכרוני יותר אפילו מהמשפט עצמו".

במהלך החקירה קיבל בך מכתב ששלח לאייכמן השגריר הגרמני באיטליה, ובו הודיע לו על יהודייה־איטלקייה שהוריה גרו בליטא והיא ביקרה אותם בזמן שגרמניה פלשה לבריה"מ ונתפסה יחד איתם. השאלה שהופנתה לאייכמן הייתה אם גם היא צריכה להישלח להשמדה או בחזרה לאיטליה, שהייתה בעלת בריתה היחידה של גרמניה באירופה. "האישה הייתה גם רעייתו של קצין בכיר מאוד בצבא האיטלקי שנהרג בקרבות", מספר בך. "השגריר כתב שהשלטונות באיטליה דורשים את שחרורה, אבל אייכמן שוב סירב בתוקף והורה על שליחת האישה להשמדה.

"לכל אורך הקריירה שלי היו לי דברים מיוחדים, אבל משפט אייכמן הוא אירוע שלא עובר יום בלי שאזכר במשהו חדש שקשור בו".

"לא האמנתי שאייכמן התחרט"

בך מספר שב־1956, כשחי בארגנטינה בזהות בדויה, ביקר את אייכמן כותב הביוגרפיה שלו שהייתה אמורה להתפרסם אחרי מותו. בכתבי היד של הביוגרפיה שתפס המוסד נכתב, עם תיקונים בכתב ידו של אייכמן, כי לשאלה של הכותב 'האם אתה מצטער על מה שעשית?' השיב אייכמן: 'כן, אני מצטער על דבר אחד – שלא הייתי נוקשה במידה מספקת והנה אתה רואה את התוצאה – הקמת ישראל והקמת הגזע הזה מחדש'.

"כשאייכמן נשאל על ידי השופטים אם הוא מצטער, הוא אמר שכן. אבל אני תמיד האמנתי שהוא אמר את זה כדי להציל את עצמו. את האמת הוא אמר חמש שנים קודם לכן".

לגבריאל בך הייתה יד גם בהחלטה על מועד ההוצא להורג. לאייכמן ניתנה אפשרות לערער על גזר הדין ולבקש חנינה מהנשיא דאז יצחק בן צבי. "חששתי מאוד שאם יעבור זמן בין ההודעה של הנשיא על דחיית החנינה לבין ההוצאה להורג ינסו תומכי הנאצים בעולם לתפוס יהודים כבני ערובה כדי למנוע את הוצאתו להורג", מספר בך. "אמרתי שחייבים לבצע את גזר הדין מיד כשהנשיא יודיע על דחיית בקשת החנינה, ודעתי התקבלה".

וכך, בליל 31 במאי 1962 הודיעה רשמית לשכת הנשיא בן צבי על דחיית כל בקשות החנינה. בך נשאל אם ברצונו להגיע לכלא רמלה, שם ההכנות להוצאה להורג נשלמות. "לא רציתי להיות נוכח בהוצאה להורג", הוא אומר. "זה לא היה לי חשוב מספיק. ידעתי שמלאכתנו הושלמה. שלושתנו, התובעים במשפט, היינו מודעים לכל אורך התהליך לחשיבות ההיסטורית של מה שאנחנו עושים עבור זיכרון השואה. לא הייתי צריך לראות את ההוצאה להורג במו עיני".

באותו לילה הוצא אדולף אייכמן להורג בגין הרשעתו ב־15 סעיפים, בהם פשעי מלחמה, פשעים נגד העם היהודי ופשעים נגד האנושות.