בשנת 1945 התרכזו בעיר ביטום שבשליטת בפולין אלפי יהודים ניצולי שואה, שנטשו את מזרח פולין, שהייתה בשליטת ברית המועצות. שלמה צאם, ניצול שואה, שלפני מלחמת העולם השנייה לימד בגימנסיה היהודית ברובנה, הקים בעיר בית ספר יהודי. צאם ראיין את תלמידיו הניצולים וקיבץ את עדויותיהם למחברת שנשלחה לוועדה ההיסטורית היהודית בפולין. זו התגלגלה משם לארכיון YIVO בניו יורק. ד”ר בעז כהן עם ההיסטוריונית הגרמניה ביאטה מולר הוציאו לאור מהדורה של חוברת זו בשפה האנגלית.
“העיירה שלנו מנתה 7,300 יהודים”, סיפרה הילדה רחל קוך בת ה־13 באחת העדויות במחברת. “עד 22 בנובמבר התקיימו שלוש אקציות, שבהן הושמדו מעל חצי מיהודי העיירה. ב־22 בנובמבר הופיעו על הקירות מודעות: בתוך 24 שעות הורודנקה חייבת להיות יודן־ריין (נקייה מיהודים). כל היהודים חייבים לעבור לגטו של קולומיאה... משפחתנו, שהייתה מורכבת מאבי פישל, אמי מלכה ואחי הרשל, ברחה לאוקראיני סמן בטורה. אחרי שמונה ימים בטורה גירש אותנו. בלילה הזה עברנו את הנהר דנייסטר והגענו לפוטק, בדיוק כשבעיירה הזאת התקיימה השחיטה של היהודים. אבי נתפס, ואנחנו הצלחנו לטפס על עליית הגג... בלילה חשוך ברחנו בבהילות מהקטל והגענו לבוצ’אץ’. שם עברנו ארבע אקציות. בפעם החמישית הצעידו את אחרוני היהודים לבורות השמדה. אנחנו היינו מוסתרים במקלט עמוק מוסווה היטב, שהגרמנים לא גילו אותו.
שמונה ימים חיינו ללא אוכל ורק על שתיית מים בלבד. אחרי זה הרעב אילץ אותנו לעזוב את המחבוא. נדדנו בלילות עד שהגענו לעיירה קופצ’ינצ’ה. אולם לאחר זמן קצר, כשהתעוררנו בבוקר מוקדם, ראינו שאנחנו מוקפים מכל הצדדים... מיד ירדנו לבונקר שהיו בו עוד 33 אנשים. בגלל שלא לקחנו חלק בחפירת הבונקר, הקציבו לנו מקום בפינה למטה. במקום הזה היה חם נורא ולא היה במה לנשום. ביום השני של אקציית החיסול גילו קלגסי הגסטפו את הבונקר שלנו. אחרי שירו לתוכו, הם שמעו צעקה. מפני שלא הצליחו לגלות את הכניסה לבונקר, שהחלה דרך ארון, הם המשיכו לירות עד שלא שמעו עוד צעקות משם. בבונקר הזה נרצחו ביום הזה 28 יהודים. בגלל שאנחנו שכבנו במפלס התחתון בפינה, נשארנו אחי ואני בחיים. אמי נפצעה קלות. כשיצאנו מבונקר המוות, התחלנו לנדוד ללא תקווה דרך שדות ויערות.
לכפרים פחדנו להיכנס, וערים ועיירות עם יהודים כבר לא היו קיימות. מיואשים, מותשים ורעבים שכבנו פעם מתחת לסלע דומם. פתאום עבר הפולני מיכאל פדרוביץ’ מהכפר הוביסלה. הוא התקרב אלינו, התיישב על ידנו וסיפר: ‘את שלושת ילדי לקחו הגרמנים לעבודת כפייה. כמחאה על מעשיהם, אני חושב שיהיה מעשה צודק לקחת אלי את שלושת הילדים’. אמי הבינה אותו ואמרה: ‘אם תעשה את זה, תהיה חשוב יותר ממשה רבנו. בזכות זה יחזרו ילדיך בריאים ושלמים’. באותו לילה הוא לקח אליו את כולנו”.
“התפיסה התעמעמה"
רק 11% מהילדים היהודים שרדו את השואה, לעומת 33% מהמבוגרים. בקרב ילדים יהודים מפולין ומזרח אירופה, רק כ־2.5% מהילדים שרדו. אחרי השואה היו עשרות אלפי ילדים שנזקקו לטיפול.
את העדויות הקשות של הילדים ניצולי השואה החליט ד”ר כהן, היסטוריון וראש התוכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי, לנתב לטובת ילדים בני זמננו, הנופלים קורבן לפשעי מלחמה, מלחמות אזרחים ועוד. בתור מי שמוביל קבוצה בינלאומית של חוקרים, המתמחים בגורלם של ילדים מתקופת השואה ומלחמת העולם השנייה, בדגש על פעולות שיקום וחינוך של ילדים קורבנות הנאצים, ניצב לאחרונה ד”ר כהן מול כ־100 אנשי צוות בבית הדין הבינלאומי בהאג וניסה להסביר כיצד העבודה עם ילדים לאחר השואה הנה רלוונטית גם כיום למקרים של התמודדות עם פגיעה בילדים באזורי קרבות המוניים, בעיקר באפריקה ובסוריה.
“יש ניסיון משמעותי מהעבר, שהלך לאיבוד”, הוא אומר כעת. “בשמונה השנים האחרונות יש גל של התעסקות בנושא העולם של אחרי השואה ומלחמת העולם השנייה. אתה מסתכל על ביבליוגרפיה לעובדי סיוע שיצאה בקנדה, ואין שם דבר על העולם של אחרי השואה. גם חברינו באו”ם אמרו שהם לא מצליחים לשכנע את הקולגות שלהם שיש מה ללמוד ממשהו שקרה לפני 70 שנה”.
איך אתה מסביר את זה?
“היו הרבה מאוד קטסטרופות הומניטריות מאז, יש מיליוני ילדים פליטים בעולם היום. הם חושבים שהנושא כל כך התפתח, שאין מה ללמוד. לדעתי, זו טעות היסטורית ובכייה לדורות. אולי אין לנו תשובת קסם למה צריך לעשות במחנה של פליטים נוצרים ויזידים בעיראק, אבל יש המון ידע מן העבר, שאפשר לעבד לטובת מה שקורה היום. צריך ללמוד מההיסטוריה”.
לאחרונה ראה אור ספר בעריכתו של ד”ר כהן “הנשמע קולם?” (הוצאת מאגנס), ובו לקט מאמרים על אודות עדויות של ילדים ובני נוער ניצולי שואה, שנגבו מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. התמונה שמציג כהן מורכבת משני חלקים עיקריים: האחד, סיפורו של אונר”א, הארגון שהקימו המנצחים מבעוד מועד, כדי למנוע אסון הומניטרי בעקבות המלחמה. ארגון זה טיפל בקורבנות הנאצים, וביניהם בילדים שהיו במחנות בגרמניה ובמקומות נוספים. על אנשי הארגון היה לאתר ילדים, לעזור להם להגיע לביתם, להחזיר ילדים לעמם ולעבוד עם ילדים ניצולי השואה.
עקרון טובת הילד נתפס בתקופה זו כהשבתם של ילדים לזהות הלאומית שלהם וחינוכם על פי דרך זו. הארגון גם החליט לעבוד עם הקבוצות הלאומיות והאתניות ולסייע להן לחנך את הילדים בדרכן. זו החלטה מרחיקת לכת בהקשר של ילדים יהודים ניצולים, שאורגנו בבתי ילדים וקיבוצי ילדים בידי מדריכים ציונים ואחרים.
“זה משמעותי גם היום, כי התפיסה הזאת התעמעמה”, אומר ד”ר כהן. “אנחנו רואים את זה בהתמודדות עם ילדים פליטים וגם בדיון הישראלי אם לקלוט ילדים פליטים. חלק גדול מקליטת ילדים סורים הוא הטמעתם בחברה שמצילה אותם. בעבר הבינו שאם רוצים לעשות צדק עם הילד הזה, צריך לקלוט אותו תוך כבוד לתרבות שלו ולזהות שלו, שהן חלק מבריאותו הנפשית”.
החלק השני מורכב מההקשבה לילדים ומפרקטיקת השיקום שלהם. “אם אנחנו מסתכלים על בתי הילדים הראשונים, שמקימים שרידי הקהילות היהודיות במזרח אירופה אחרי השואה ואחרי זה במחנות העקורים, אנחנו מדברים על בתים שקמים על ידי אנשים שעברו את הדברים וחוו את אותה טרגדיה, אובדן ושכול, בדיוק כפי שהילדים עברו”, אומר ד”ר כהן. “זו נקודת המוצא. נקודות נוספות הן שאלות כמו איך אתה מעניק לילדים ביטחון, איך אתה יוצר משפחה חלופית, איך אתה נותן ביטחון תזונתי ובעיקר איך אתה נותן לילדים תקווה. בבתי הילדים עמלו בשלב הראשון ניצולים, ובעיקר ניצולות, כדי לתת לילדים תחושה של בית. ללא הדרכה מקצועית הם פיתחו דרכי עבודה על מנת להחזיר לילדים את האמון בעצמם ובעולם ואת זהותם היהודית. לתת להם תקווה ולהחזיר אותם ללימודים”.
לאנשים שעבדו בבתי הילדים הייתה תקווה אחת שהם מכרו לילדים: ארץ ישראל. מקום שיהיה שלהם ויהיה ביתם. זה נתן להם משהו לשאוף אליו. ברבים מבתי הילדים המדריכים הבינו כי קיים צורך מיידי לתעד את סיפוריהם של הילדים. שלא כמו עדויות שניתנו בשנים מאוחרות יותר, שבהן המעידים היו כבר הורים וסבים עם פרספקטיבה וניסיון חיים, הרי שהעדויות המוקדמות תיעדו את הילדים בזמן סמוך מאוד לאירועים שעליהם סיפרו. “בכך הן מעניקות לנו נקודת מבט ייחודית על גורלם של הילדים בתקופת השואה, ולא פחות מכך, הן פותחות צוהר לעולם המבוגרים היהודי שאחרי השואה, למקום החשוב של הילדים הניצולים בעולם זה ולחשיבות של עדויות הילדים בעיני רבים מהמבוגרים”, מסביר ד”ר כהן.
פעילות זו נעשתה הן בידי מורים בודדים והן בידי גופים יהודים מאורגנים. התוצאה הייתה שכבר ב־1947 יצאו אנתולוגיות של עדויות ילדים בשפות שונות. “בשטח, אנשים שעבדו עם הילדים, רובם אנשי חינוך לפני השואה, הבינו שצריך להקשיב לחוויות של הילד”, מספר ד”ר כהן. “זה קשור לתרבות שלמה יהודית מזרח־אירופית של הקשבה לילדים, כפי, שלמשל, עשה ד”ר יאנוש קורצ’אק לפני השואה. כך הוועדה ההיסטורית היהודית בפולין והוועדה ההיסטורית היהודית במינכן אספו אחרי המלחמה (1945־1948) עדויות ממבוגרים ומילדים. היו יוזמות פרטיות של מורים ואקדמאים יהודים, בהם הסופר בנימין טנא (טננבאום) שאסף באירופה אחרי השואה 1,000 עדויות”.
האם נעשתה גביית עדויות גם בארץ?
“בארץ לא מצאתי. אין תופעה מאורגנת של איסוף מידע מהילדים האלה. אנחנו מדברים על קום המדינה. פרופ’ דב לוין, שהיה פרטיזן בן 17, מספר שכשהם הגיעו ארצה, הם עברו בין הקיבוצים והקשיבו להם. הם כבר היו נערים, אבל באופן עקרוני אין פרויקט תיעוד של ילדים בארץ והשמעת הקול הפרטי שלהם. לא היה זמן להקשיב. צריך לזכור עם איזה בעיות המדינה מתמודדת באותן שנים. החברה דיברה ברבים, וזה נכון גם לגבי הילדים”.
“כוח חזק"
אם בעבר היה צורך לגבות עדויות מהילדים נפגעי קרבות ופשעי מלחמה, היום המצב קצת השתנה. בדצמבר האחרון באנה אל־עבד בת ה־7 מהעיר חלב שבסוריה ריגשה רבים ברחבי העולם כשעדכנה - באמצעות חשבון הטוויטר - על זוועות המלחמה והתחננה לעזרה בינלאומית. “מר טראמפ, האם היית אי פעם בלי אוכל, בלי מים, במשך 24 שעות?” כתבה. “רק תחשוב על הפליטים ועל הילדים בסוריה”.
אפשר להשוות בין הילדה באנה אל־עבד לעדויות שנגבו מילדים בעבר?
“באופן כללי, בעולם המודרני, בחברות שנאבקות לחירות תמיד משתמשים בילדים כדי להעביר מסרים. אני לא רוצה להשוות למקרים בהיסטוריה שלנו, אבל ילדים הם כוח חזק על דעת הקהל העולמית. זה שונה מאיסוף עדויות מילדים, כי כאן אתה אומר: אני רוצה לשמוע מה עבר על הילד, לא בשביל שיטיף מסר לעולם, אלא כדי שאדע מה עבר עליו. סיפורו של הילד מדגיש עד כמה הילדים החפים מפשע, שלא פגעו באף אחד, הופכים להיות קורבנות וחיות ניצודות ביער. איסוף העדויות מהילד נעשה כי לסיפור שלו יש ערך. אני לא מרגיש שזה קורה היום, גם עם כל מי שמעלה את ילדיו למדיה הדיגיטלית עם נאומים מרגשים. כאן יש בי סקפטיות מסוימת”.