השיבה של אנשי חיל החפרים מן השבי: "לא דיברו על מה שהיה שם"

נקודות ילדותה של חנה בית הלחמי התחברו רק בגיל 42, כשהצטרפה למסע לאושוויץ שארגנה קבוצת "מזיכרון לשלום" ושקדמו לו מספר סמינרים, בהם אחד המיועד לילדי דור שני. "התלבטתי אם להצטרף לסמינר", היא אומרת. "הרי מה לי ולזה? אני דור חמישי בארץ. אבל הלכתי בכל זאת מתוך אמפתיה ורצון להקשיב לסיפורים של המשתתפים. אז גיליתי שהסיפורים שלהם הם בעצם הסיפור שלי. חזרתי הביתה והתחלתי להתיר את הקשרים".

הקשרים שהותרו חשפו סיפור שהודחק ונשכח מלב. אביה, בנימין בית הלחמי, היה חייל בחיל החפרים הבריטי, שהשייכים לו עסקו בבינוי תעלות, שוחות וביצורים. בית הלחמי היה אחד מ־1,500 החיילים היהודים בארץ ישראל שהתנדבו לצבא הבריטי החל מ־1939 ונפלו בשבי הגרמנים ביוון. רק שנים רבות לאחר ששוחררו התברר כי החיים בשבי היו דומים לאלו שבמחנות הריכוז. "בחורף 1939־1940 שכנו רובם הגדול של השבויים היהודים באוהלים בלתי מוסקים, בצפיפות גדולה ובלי מתקני תברואה כלשהם. במחנות שרר תמיד רעב והפיל אלפי חללים. בקור, ברעב ובעינויים מתו שבויים רבים", כך נכתב באתר יד ושם.

בעוד חנה ואחיה דודי ועמירם החלו להתוודע לסיפורו של אביה, הלך הוא ודעך ממחלת האלצהיימר. ב־2005, שנתיים לאחר הגילוי, הוא נפטר, משאיר את חוויותיו האישיות הקשות במעטה של סודיות, שאיש כבר לא יוכל להסיר. "ידענו שהוא היה בשבי וששבר שם את הכתף, אבל איש לא דיבר על מה שהיה שם, והוא לא שיתף בחוויותיו", אומרת בית הלחמי.

עם אילו סיפורים של ילדי הדור שני הזדהית?

"אבי היה אדם טוב, איש עבודה. קבלן חשמל שעבד שנים בסולל בונה. אבל בבית היה לא קל, והילדות איתו לא הייתה פשוטה. היו המון מצבי רוח, התפרצויות זעם, צעקות בלילה, חוסר סבלנות. הוא לא היה בן אדם שניתן לנהל איתו שיחה אישית. הוא התקשה להתארגן על החיים, ואמא לקחה על עצמה די הרבה בניהול הבית והמשפחה".

הגילוי בדבר החיים בשבי גרם לך להבין את אביך?

"חודשיים לאחר שנפטר ראיתי במקרה כתבה בחדשות על תסמונת הלם שבי, שמאפיינת בעיקר שבויי מלחמה, ושחלק ממנה כולל שחיקה מתמדת של האישיות. זה גרם לי להסתכל בפרספקטיבה סלחנית על מי שהיה".

עוד צוהר למה שעבר על אביה בשבי קיבלה בית הלחמי מנוסח העדות שמסר ב־1958 למשרד הביטחון, כדי לקבל קצבה חד־פעמית זעומה מהגרמנים. "זמן קצר לאחר שנפלתי בשבי הובאנו לקורינתוס, שם היינו כחודשיים בשדה פתוח, ללא כל הגנה מפני מזג האוויר", כתב בית הלחמי בעדותו. "לא רק שחסרו לנו המצרכים האלמנטריים כדי להתקיים, אלא שגם סבלנו מחוסר הניקיון שפשה בכולנו. טיפות בודדות של מים לשתייה היו כרוכות בסיכון רב, ויכולנו רק לחלום על מים לרחצה ועל סבון... מעבר לזה, חיינו תחת לחצם האיום של השומרים האלימים שהיו יורים עלינו, לדוגמה, אם בחיפושינו אחר כמה טיפות מים היינו רוצים להשתמש במכל המים היחיד שהיה במחנה.

"בהזדמנות אחת חבר שהיה הקורפורל שלנו (מפקד זוטר; ר"ע) ועוד חבר שהיה חבר בחברת האוטובוסים דן, מיקה בקרמן נפצעו ומתו שניהם. לאחד אחר, יחזקאל נוימן, היו צריכים לכרות את האצבעות, וכל זה רק כי היינו צמאים. אחר כך הגיעה הצעדה הבלתי נשכחת, שבה היינו צריכים לגמוא 40 קילומטרים בכמה שעות. קיבלנו חתיכה של דג מלוח מוקדם בבוקר, כך שכמעט דעכנו לגמרי".

לאחר תלאות רבות ונסיעה בקרונות בקר הגיעו בית הלחמי ושאר השבויים ללאמסדורף שבגרמניה, שם נחלקו לקבוצות עבודה. היהודים הופרדו משאר השבויים, ורק הודות לחבילות הצלב האדום, שקיבלו הודות להתעקשותו של מפקד המחנה האנגלי, הם הצליחו לשרוד. "עבדתי ביער כחוטב עצים במשך כ־12 שעות ברציפות. תחילה היינו צריכים לצאת החוצה גם בקור של 30 מעלות מתחת לאפס. גם הביגוד שלנו לא היה מתאים", המשיך בעדותו. "פעם אחת, כשהייתי צריך לסחוב עצים, החלקתי בשלג ונשברה לי צלע. כבר לאחר יומיים הייתי צריך לחזור לעבודת הפרך".

במשקל 37 קילו

בינואר 1945, לאחר שבית הלחמי נדד בין מחנות עבודה נוספים, וכאשר החלו בעלות הברית לזנב בגרמנים, הם הוציאו את השבויים לצעדה הסופית. "השבויים נאלצו לצעוד כ־30 קילומטרים ביום", מתארת בית הלחמי. "השומרים הנאצים איימו שמי שיפסיק לצעוד, הם יירו בו". במשקל 37 ק"ג, עם נוזלים בריאה וכתף שבורה, סיים בית הלחמי את הצעדה. האמריקאים הטיסו אותו לאנגליה. שם עבר שיקום של כמה חודשים.

גם אחרי שחזר לארץ לא נגמרה ההתמודדות של בית הלחמי. "אבא שלי נולד בדצמבר 1921 והיה התינוק הראשון של המושבה רמת גן, דור שלישי בארץ. הוא היה התגלמות היהודי החדש החזק, אבל מהשבי חזר כיהודי גלותי", אומרת בית הלחמי. "הציונות לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לקבל אותו כשבר כלי".

כך תיארה אמה של חנה, רבקה בית הלחמי, את יום הגעתם של השבויים: "הנה הגיעו כמה אוטובוסים, ישר מתחנת הרכבת ברחובות, ופלטו מתוכם את השבויים המשוחררים. את המתח אפשר היה לחתוך בסכין. צעקות השמחה השתלבו בצעקות כעס וייאוש. היו הרבה צהלות, אבל היו גם הרבה טרגדיות. היו חיילים שמצאו כי האישה בגדה בהם ולא רצו לראות אותה, היו גם כאלו (לא הרבה) שמצאו שהאישה ילדה ילד בעת שהם היו בשבי והיו שמצאו שהקרובים ביותר להם נפטרו.

"צעקות השמחה, צעקות השבר וצעקות הנשים המודחות נמהלו אחת בשנייה. עד יום מותי לא אשכח את היום הנורא הזה. כולנו בכינו. הדבר הנורא ביותר היה שהביאו את האנשים השבורים האלו, אספו אותם מהרכבת וזרקו אותם ישר לחיים האכזריים שמחוץ לשבי".

מתוך יישוב של כ־400 אלף איש, התגייסו לאורך המלחמה כ־30 אלף חיילים לצבא הבריטי. אחוז גבוה אפילו באופן יחסי למדינות שבהן היה נהוג גיוס חובה. בתחילת המלחמה התגייסו כ־6,500 גברים, רובם כתומכי לחימה. 4,500 הגיעו במסגרת תפקידם ליוון, כשליש נלקחו בשבי. "הבריטים מנעו את השיבוץ של בני היישוב ביחידות לוחמות, בוודאי ביוקרתיות שבהן, והם הופנו בעיקר ליחידות עזר", אומר יואב גלבר, היסטוריון ומחבר הספר "תולדות ההתנדבות"על ההתנדבות ביישוב העברי. "באופן זה חלה האפליה הן באשר לקידום והן באשר לתגמול הכספי, שהיה קטן משל חיילים בריטים".

גורם חשוב אחר שהגביל את הגיוס לצבא הבריטי היה, לדבריו, החלטת מוסדות היישוב, ולפיה הושארו במכוון אלפי כשירים לגיוס בארץ ישראל. "היה זה מתוך רצון שלא לכפוף את כל כוח האדם הכשיר לגיוס לאינטרסים הבריטיים, מחשש שחלקים ניכרים ממנו יכולים להיקלע, ואף להיפגע, בנסיבות שבהן ליישוב אין שליטה או פיתחון פה. ואכן היה יסוד מוצק לחשש זה, שאף התאמת, כאשר כ־1,500 מבני היישוב נפלו בשבי הגרמני בעת נסיגת הבריטים מיוון".

חוב שאי אפשר להחזיר

מי שהרימה את הכפפה של שימור זיכרונם של השבויים הארץ־ישראלים היא טליה קליינר דייגי (42), נכדתו של אברהם דייגי, שבוי מחיל החפרים. היא דואגת לסרוק את המסמכים וליצור קשר עם היסטוריונים ועם הצבא הבריטי, כדי לאתר חומרים רלוונטיים. נוסף על כך, היא פועלת לאיתור משפחות השבויים והקימה את האתר Jewish Pioneers וגם קבוצת משפחות בפייסבוק, שמקיימת כנס מדי שנה בנוכחות שגריר בריטניה בישראל.

גם היא גילתה במקרה את סיפור השבי. "ב־2012 תכננתי טיול שורשים לבודפשט וקודם לנסיעה חיפשתי את מקום מגוריו של סבי ז"ל. סבא שלי עזב את הונגריה באפריל 1939, עלה לישראל בעלייה לא לגאלית ודי מהר התגייס לצבא הבריטי. לכן המקור היחיד למצוא את כתובת מגוריו היו מסמכי הגיוס שלו לצבא הבריטי".

כדי להתחקות אחר המסמכים הגיעה קליינר דייגי למוזיאון בית הגדודים במושב אביחיל, שמנציח את החיילים היהודים מארץ ישראל בצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם. שם גילתה את הסיפור שלא סופר על חיל החפרים. "סבא שלי דיבר מעט מאוד על חוויית השבי, בעיקר עם סבתא. אמא שלי לא התעסקה בזה. מרבית הדברים שאני יודעת הם מספרו של יוסף אלמוגי 'בראש מורם' וממקורות היסטוריים שאספתי".

מה הניע את סבא שלך להתגייס?

"סבא שלי היה בן 30, רווק ללא ילדים, הרפתקן. הוא הגיע לישראל במאי וכעבור שמונה חודשים כבר היה מגויס לחיל החפרים הבריטי. למה הוא רצה להתגייס? הוא היה חייל בצבא ההונגרי, ואני משערת שאהב את חיי הצבא. מעבר לכך לא היה לו מה להפסיד, הייתה לו הזדמנות להרוויח כסף וכעולה בלתי לגאלי גם להסדיר את מעמדו".

היו לו תסמינים של פוסט־טראומה?

"כן. צעקות בלילה וסיוטים. כמו כן הוא לא הסכים לנהוג. אף פעם לא הבנו מדוע. בדיעבד התברר שהסיטואציה של פינוי החיילים מיוון הייתה מאוד טראומטית".

הפינוי החל באפריל 1941. החיילים הנאצים דחקו את הבריטים מצפון יוון לדרומה. המטוסים הגרמנים הפציצו כל הזמן, והבריטים ניסו לשנע כמה שיותר משאיות עם חיילים בלילה. היחידות הלוחמות פונו ראשונות, ויחידות העזר נשארו לסוף. בכל פעם שמשאית בריטית הייתה נפגעת, היה צורך בהול לפנותה מהדרך ולאפשר לטור לנוע קדימה. נהג המשאית הראשונה בטור קיבל הנחיה לדרדר למדרון שבצד הדרך את המשאית הפגועה על הניצולים שבה. כל מי שהידרדר מצא את מותו.

לאחר שנדחקו דרומה ולא הצליחו להגיע לנמל מבטחים, הגיעו יחידות העזר, רובן יחידות שאינן מאוישות בחיילים בריטים, לאזור קלמטה. מאזן הלחימה לא היה לטובתם, ולכן המפקדים הבריטים עשו הערכת מצב. הם הגיעו למסקנה כי זה הולך להיות מרחץ דמים וקיבלו החלטה להיכנע.

דייגי ברח כמה פעמים מהמחנות שאליהם הובל בהרי יוון ופעם אף ברח מקרון בקר, שהיה אמור להעביר אותו לגרמניה. בסופו של דבר, הוא הגיע עם יתר השבויים למחנה שנמצא שעתיים וחצי נסיעה מאושוויץ והועבר לקבוצה שהייתה מיועדת לעבודת כפייה.

"סבא שלי כתב מכתב לחברה שלו, שלימים הפכה לאשתו ולסבתי, שבו הרגיע אותה שהוא אינו מחויב לעבוד", מספרת קליינר דייגי. "אבל מחומרים שאני אוספת מהצלב האדום וממשרד הביטחון, אני יודעת שהוא ושאר השבויים עברו שם עינויים, נקשרו בשלשלאות ואולצו לעבוד בכפייה. זמן רב שללו מהם מכתבים וחבילות של הצלב האדום".

איך ייתכן שהם לא הובלו, כשאר היהודים, להשמדה?

"התברר שבאחד ממחנות המעבר הצלב האדום איתר אותם והבין שמתנהגים אל השבויים היהודים שלא כשאר שבויי המלחמה. הוא העביר מידע לצ'רצ'יל, והאחרון הזכיר לגרמנים שגם אצלו מצויים שבויים. חרב ההשמדה הוסרה מעל ראשם. עם זאת, 40 מהשבויים נרצחו במכרות הפחם".

באותו זמן סבא שלך ידע על השמדת היהודים?

"כנראה כן. במכתב שכתב לסבתי הוא הביע חשש לאמו שנותרה בהונגריה. נוסף על כך, אחד המחנות שבו הם שהו היה סמוך לגדר של מחנה ריכוז, ונעשו ניסיונות להעברת מזון".

דייגי, שהלך לעולמו בגיל 70, קיבל פיצוי חד־פעמי מהגרמנים ששווה ערך ל־25 אלף שקלים. "רק ב־2005 משרד הביטחון הכיר באנשים כמותו כפדויי שבי, אבל אז כבר רובם לא היו בחיים", מוסיפה נכדתו. "זה חוב שאי אפשר להחזיר. השבויים חזרו משם שבורים ולא קיבלו שום הכרה וסיוע".

מה המשפחות מצפות כיום ממשרד הביטחון?

"אנחנו מצפים שמשרד הביטחון יחקור את נושא 150 החיילים האלמונים שנהרגו בקרב על יוון. באתונה, בקרקוב ובמקומות נוספים יש קברים של חיילי חיל החפרים, אבל משרד הביטחון לא פוקד את קבריהם. כמו כן, אנחנו מצפים שמשרד הביטחון יקים אנדרטה לזכרם ויקדם את הנחלת הסיפור".

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "משרד הביטחון הקים באחרונה ועדה מדעית מייעצת, שבה חברים אנשי אקדמיה והיסטוריונים בכירים ובעלי שם במטרה לבחון סוגיות הנצחה עקרוניות, ובהן הטענה בדבר כ־150 לוחמים אלמונים שנהרגו בקרב על יוון. ראש היחידה להנצחת החייל נמצא בקשר שוטף עם נציגי המשפחות ויעדכנם בהתקדמות עבודת הוועדה".