שרד את השואה כנער, לחם במלחמת העצמאות והיגר לארה"ב כדי למצוא את אחותו

"יום אחד בצהרי חודש דצמבר בשנת 1944, עמדתי בסמוך לתחנת הרכבת ג'וז'בארוס בבודפשט, בעת שליוויתי את ג'ורג'יו פרלסקה וכשאני לבוש במדי נאצי. פתאום, הבחנתי בראול ולנברג משוחח עם אלוף אייכמן על עתיד גורלם של אלפי יהודים. פרלסקה ניסה להתערב בשיחה והציע הצעות דומות לשל ולנברג. במהלך הפגישה, אייכמן לחץ את ידי, צבט את לחיי ואמר לי שאני נראה כגרמני טיפוסי. ידעתי שהוא האדם ששולח את היהודים מהגטו למחנות ההשמדה והפחד היה גדול, אך באותה עת לא יכולנו לדעת על כל מעשי הרצח הנוראיים והאכזריים שהוא היה אחראי עליהם".

ג'ין (יצחק) גרינשטיין נולד בעיירה וולקי סלבוס בצ'כוסלובקיה (כיום אוקראינה) ביולי 1924, לפיטר ולסרי גרינשטיין, השני מבין שישה ילדים, שתי בנות וארבעה בנים. הוא למד בבית הספר הציבורי ודיבר הונגרית, צ'כית, גרמנית ורוסית. ב- 1942 סיים את לימודיו בבית הספר התיכון להנדסה, שם רכש את הידע שישמש אותו שנים מאוחר יותר כאשר יגיע לישראל.

למרות שהעיירה בה גדל נכבשה על ידי ההונגרים כבר ב-1939, בשנים הראשונות למלחמה לא הורגש שינוי משמעותי ביחס ליהודים. ג'ין הרגיש אותו לראשונה כאשר נבחר יחד עם שלושת התלמידים הטובים ביותר בבית הספר לעבוד במפעל בבודפשט, שם בתחילה שרטט טנקים וכלים נוספים עבור הצבא הנאצי, ובהמשך עבר לעבודות כפייה בשל החוקים האנטישמיים.

לאחר פלישת הצבא הנאצי להונגריה במרץ 1944, הורה לו אביו לחזור לעיר הולדתו. שם הוא נכלא בגטו סלבוס ומשפחתו הצטרפה אליו כמה שבועות מאוחר יותר.

המסתור וניסיונות הבריחה הראשונים

בשעה 5 בבוקר, באחד באפריל 1944, שמע ג'ין את הפעמון מצלצל בשער הקדמי של בית משפחתו. עד מהרה פרצו כמה חיילי אס אס יחד עם מספר צעירים מקומיים לחדר השינה שלו ואחר כך כבלו את ידיו ורגליו בחבל. הם גררו אותו החוצה ואילצו אותו לרוץ לצד חיילי האס אס בזמן שרכבו על אופניהם והכו אותו בקתות הרובים שלהם, עת עשו דרכם לבית הכנסת הגדול של העיירה במרחק קילומטר וחצי מביתו של ג'ין. מחוץ לבית הכנסת, עמד מפקד האס אס של העיר, יוהאן פרידריך שלייר שביקש לטפל אישית בג'ין.

שלייר, שהיה חבר ילדותו של ג'ין, אמר לו כי האס אס ביקש רשות להוציאו להורג. ג'ין הבין שאחד האנשים המקומיים, שהיה מעוניין בחברתו הגרמנייה, הוא האדם שעומד מאחורי התוכנית. גם שלייר הבין זאת, אך בלית ברירה שלח את ג'ין לגטו.

כאשר התחיל לתכנן את מקום מסתורו עם עוד קבוצה של צעירים במרתף יין, העביר שלייר דרך דודו של ג'ין, אספקת מזון נרחבת ותעודת זהות של בן דודו, בכדי שיוכל להתחזות לאזרח גרמני במקרה הצורך.

בתחילת חודש יוני, נכנס ג'ין עם קבוצה של כמה יהודים צעירים למרתף יינות. במקום המחבוא, היו להם 80 ליטרים של מים, יין ובשר חזיר מעושן - כדי להסוות את יהדותם. יום לאחר כניסתו למקום, משפחתו גורשה לאושוויץ עם שאר יהודי הגטו. חודשיים לאחר מכן, כשהמים שהיו במחבוא הזדהמו, נאלצו ג'ין וחברי קבוצתו שהסתתרו לצאת מהמקום. אדם הונגרי קשיש שהבחין בהם הסגיר אותם למשטרה באיומי רובה וג'ין נכלא בבית הסוהר המקומי. הרכבת שעלה עליה הייתה אמורה לנסוע לאושוויץ ומשום מה נסעה לבסוף לבודפשט. לקראת ההגעה לעיר, חמק ג'ין מהרכבת כשקפץ מחלון השירותים.

הצלת מאות יהודים והתנקשות בקצינים נאצים בכירים

למרות בריחתו מהרכבת, נכלא ג'ין במהרה כשנמצא על ידי כוחות המשטרה ההונגרית. הבריחה הבאה שלו הייתה כאשר התנדב לסחוב ערימות של ספרים יקרי ערך של הממשלה ההונגרית למשאית. כשלא הבחינו בו בשל הערימות הגבוהות, ברח ועשה את דרכו לגטו של בודפשט.

שם, פגש את אדוניהו ביליצר, חבר המחתרת הציונית, שהציע לו לתפקד כשליח של המחתרת. ג'ין החליט לנצל את תעודת הלידה והטבילה של הנס קרל שלייר, שקיבל מבן דודו-קצין האס אס, ואת השליטה שלו בשפה הגרמנית. בסוף ספטמבר הוא הצטרף לזרועות של כוחות האס אס בהונגריה ועבר הכשרה של שבועיים. בסיומה, קיבל אופנוע והיה אמור להיות אחראי על מציאת עריקים גרמניים.

בפעילותו החדשה, פגש את הרשי, לוחם מחתרת שהתחזה לחייל בצלב החץ ההונגרי (הכוחות ההונגרים הנאצים). יחד איתו, יצאו השניים לפטרולים שבהם חיפשו קבוצות של יהודים שהובלו לנהר הדנובה, שהיה למקום הירצחם של אלפי יהודים. כאשר הם מתעמתים עם חיילי צלב החץ ההונגרים, הצליחו לדאוג למאות רבות של יהודים שהוחבאו בבית הזכוכית שהיה תחת חסותה שגרירות שווייץ. בעזרת הקונסול, קרל לוץ, הוחבאו במקום יותר מ-3,000 יהודים בסך הכל.

פעולה נועזת במיוחד עם הרשי, הייתה התנקשות בקצין שהיה אמור להחליף את אייכמן בבודפשט: יחד עם עוד שני חברי מחתרת, נשלחו למשימה מטעם הכוחות הנאצים, בה התבקשו להביא במיוחד את מכוניתם של כמה קצינים בכירים שהגיעו לעיר. ג'ין עצר את המכונית, ביקש לראות המסמכים ונתן להרשי את הסימן, וזה ירה בראשם של כל נוסעי המכונית, אותה השליכו לנהר. "אחרי שהרג אותם, זעק הרשי שעשה זאת בשביל כל משפחתו וחבריו. הוא הזכיר שם אחר שם".

עוד לפני אותה פעולה, נפגש ג'ין עם ג'ורג'יו פרלסקה, שהיה איש עסקים איטלקי שנמלט לשגרירות הספרדית בבודפשט לאחר כניעת איטליה לבעלות הברית ב-1944. פרלסקה סייע להחביא יהודים רבים יחד עם הדיפלומט הספרדי אנחל סאנס בריס, בבית השגרירות ובמבנים השייכים לה. כאשר סאנס בריס גורש לשוויץ והשלטונות ההונגרים רצו לסלק את השגרירות והמבנים, התחזה פרלסקה למחליפו. ג'ין סייע לפרלסקה והביא יהודים רבים למחבוא וקבלת דרכונים מוגנים מטעם השגרירות הספרדית. כאשר ליווה אותו לתחנת הרכבת ג'וז'בארוס בעיר, נקלע לפגישה עם אדולף אייכמן.

בינואר, כאשר ההתקפות של הצבא הרוסי על בודפשט גברו, מצא ג'ין את מחבואו יחד עם רבים בבית הזכוכית, שם שימש בין היתר כשומר דלת הכניסה לבניין. את בוקר ה-18 לינואר 1945 הוא מתאר כך: "בערך בשעה 5:00 בבוקר, שמעתי דפיקות חזקות בדלת ורעש מהומה גדולה מחוץ לבית. פתחתי את הדלת ושם עמדו גבר ואשה, שניהם קצינים רוסיים. הקצין הרוסי שאל אם אני מדבר גרמנית והוסיף: "מי הם האנשים בבניין הזה?". עניתי שיש יהודים בבניין, אבל הם מוגנים על ידי השוויצרים. ביידיש שאל: "האם עדיין יש יהודים בבודפשט?, "כן" עניתי, והוא המשיך - "רבים נשארו בגטו?". שאלתי אותו אם הוא קצין רוסי והוא השיב לי שכן ושהמלחמה נגמרה, אבל הזהיר אותי לא לסמוך על הרוסים 'הלא-יהודים'. אחר כך נכנסתי פנימה, כדי לבשר לאנשים כי המלחמה נגמרה. דמעות רבות שטפו את הבית".

החיפוש אחר המשפחה וההגעה לישראל

ג'ין, עבר מבודפשט לבוקרשט, וכששהה שם דווח לו על כך שאחותו, סידי, שרדה גם היא את המלחמה. לכן, מיד החל בתכנונים להגיע לעיר הולדתו ולפגוש אותה שם. הוא חבש כובע של חיילים רוסים בכדי שיוכל לנסוע חינם ברכבת. סידי, שעשתה דרכה חזרה לעיר הולדתם, שמעה שג'ין בבוקרשט, ועלתה לכיוונו. באמצע הדרך כאשר עברו בין רכבות בעיירה בשם סאטמר, דרכיהם נפגשו ושניהם חזרו יחדיו לעיר הולדתם.

כאשר הם הגיעו לסלבוס, ראו כי ביתם נהרס לגמרי ולא הצליחו למצוא מידע נוסף על קרובי משפחה ששרדו. בלית ברירה, הם חזרו לבוקרשט. ג'ין תכנן להגיע לארץ ישראל לפגוש את דודו - ישראל רוט שהגיע מספר שנים לפני המלחמה לארץ, ואילו סידי, רצתה למלא את הבטחת אביה ולסיים את בית הספר לאומנות, ואכן נסעה לפראג וסיימה את לימודיה. ב-1948 היגרה לניו יורק.

בסוף 1945 יצא ג'ין מבוקרשט על אוניית עלייה ב' והגיע לנמל תל אביב. הוא החזיק חולצה, גופייה, זוג גרביים, מגבת, כמה תמונות משפחתיות ששמר ותעודת הלידה שלו. הבריטים השתלטו על האנייה, ושלחו את ג'ין למחנה ליד עתלית. בן דודו צבי, ניסה לשחררו מהמחנה ואילו הבריטים לא הסכימו לכך. לאחר 4 שבועות יצא מהמחנה והגיע בהמשך לתל אביב.

הוא התחיל ללמוד רפואה מתוך רצון להיות רופא שיניים כמו אביו, ובמקביל עבד בבניין, אך שנה לאחר הגעתו לארץ, כוחות של הפלמ"ח הגיעו לדירתו ואמרו לו שכל גבר בין הגילאים 18-40 חייב לארוז תיק ולהתגייס לקרבות.

"הצ'כי" מדריך לשימוש בנשק ולוחם בקרבות בדרך לירושלים

ג'ין התגייס לגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שם זכה לכינוי "הצ'כי"- בשל הידע בשפה, שעזר מאד לשימוש בכלי הנשק שהגיעו לכוחות ההגנה והפלמ"ח בימים האלו מצ'כיה. כאמור היה לו ידע טכני, אותו רכש בבית הספר להנדסה וכששימש כמשרטט טנקים וציוד צבאי במפעל בבודפשט. את מקלע "הספנדאו" הוא הכיר עוד מאירופה והוראות ההפעלה לשימוש בו היו בשפה הצ'כית.

הוא התאמן בקיבוץ משמרות במשך שבוע, עבר לעזור בפירוק והרכבה של כלי נשק שהגיעו לארץ בבסיס בתל אביב (במקום בו שדה דב קיים כיום), חזר למשמרות ומשם המשיך לקריית ענבים, שם החל בליווי השיירות לגוש עציון וירושלים שנשאו נשק ומזון. בימין משה, הוצב לשמור על המגדל בעת שהם נלחמו מול הערבים והצבא הירדני שהיה בקרבת מקום עם טנקים. את ניסיונות העקיפה, הם נאלצו לעשות רגלית בהרים המובילים לירושלים. במהלך הדרך, החל קרב יריות וכדור פגע בברכו ויצא. ג'ין הובהל לבית החולים בירושלים והיה מאושפז ארבעה ימים. הוא נחבש אך חזר במהרה ליחידתו להמשך הקרבות.

כשחזר לשדה הקרב, השתתף בהתקפה על הקסטל וכשנסתיימה, עבר לקיבוץ חולדה, כדי להדריך ולאמן חיילים בשימוש בכלי נשק וחזר לשיירות לירושלים, השתתף בליווי שיירה גדולה שכללה מעל 100 משאיות. בהמשך, שב לימין משה והחל לאמן בהפעלת מכונת ירייה גדולה במיוחד. בהמשך הקרבות, הוא מצא את הדרך להגיע למקום ממנו יכלו הכוחות לפגוע בצבא הירדני שעמד על חומות העיר העתיקה והשתתף בפריצה אליה דרך שער ציון. עוד השתתף בקרבות על שכונת קטמון אחרי שחזר לבסיסו בימין משה.

"היו שם כל כך הרבה אנשים שנהרגו שאף אחד לא זוכר ולא יוכל לזכור את שמם. גם אני לא מסוגל לזכור, מה שמעציב אותי יותר. שמעתי את החדשות מישראל לאחרונה בנושא אנדרטת הזיכרון ואני חושב שהיא צריכה להיות קרויה על כל אותם הלוחמים שהקריבו את חייהם למדינה שהייתה בדרך".

אחרי ההפוגה השנייה, הועבר ג'ין לנמל יפו לתפקד כסגן המפקד של בסיס הפלי"מ. שם המשיך לאסוף את הנשק שהגיע מאירופה. ג'ין שירת שם במשך כשנה והתגורר בתקופה זו בנמל יפו עצמו, ובמקביל החל בהכנות להגר לארה"ב. "רציתי מאד להתאחד עם אחותי שכבר הייתה בניו יורק", הוא מספר.

האם האמנת אז כי מדינה ישראל הקטנה, החדשה והחלשה תוכל לשרוד?
"הייתי בספק מאד גדול בהתחלה כי היו לכך המון מכשולים. החשש הגדול שלי היה כנראה בגלל שלקחתי חלק בקרבות הקשים על ירושלים ובעיקר נוכח הלחימה "המרושעת" בקסטל. יחד עם זאת מאד קיוויתי שזה יקרה והמדינה החדשה תוכל לעמוד בכל האתגרים הללו. אחרי שלושת החודשים הראשונים מאז הכרזת העצמאות הפכתי לאופטימי יותר. הובלנו בקרבות ואותי שלחו ליפו. רק לאחר סיום המלחמה באופן סופי, עזבתי את המדינה. זה היה בדצמבר 1949".

ג'ין התגורר בניו ג'רזי שם הכיר את רות, שלימים הפכה להיות אשתו ולהם נולדו שני בנים ובת - לארי, פול ושרון. הוא למד רפואת שיניים והפך למומחה עולמי בתחום המוצרים הדנטליים. בתחילת שנות ה-60 עבר ללוס אנג'לס, שם הוא מתגורר עד היום. בשנים האחרונות, הוא וסידי מתגוררים בדירה אחת מול השנייה בשכונת טרז'נה בעיר.

ביולי הקרוב ימלאו לג'ין 93 שנים. במשך שנים רבות, נהג הוא להגיע לבקר בישראל באופן קבוע. בביקורו האחרון, התרגש במיוחד לראות את אזכור שמו ופועלו בארגון הפלמ"ח, במקום המיוחד השמור לחברי הארגון במוזיאון הפלמ"ח. למרות רצונו הרב לבקר שוב בישראל, בשל מצבו הבריאותי והמעמסה המנטלית שטיסה לארץ צפויה להיות עבורו, משפחתו הקרובה מעדיפה כי ימנע מנסיעה זו. אך הוא עוד ממשיך לפנטז בכל שיחת טלפון טראנס-אטלנטית שאנחנו מקיימים: "בחג הבא אגיע וניסע עם כל המשפחה לבקר בהרי הקסטל, היכן שנלחמתי בקרבות העצמאות".