כמה שעות לפני שהיה אמור להדליק נר בטקס זיכרון בטקס עירוני בקריית שמונה נפטר בשיבה טובה ובשנתו סביב השעה חמש לפנות בוקר גוטמן זוסיה בן חיים, והוא בן 97 . הוא שהותיר אחריו משפחה גדולה שכוללת ילדים נכדים ונינים בישראל ובחו"ל. גוטמן בן חיים נולד בכפר קטן בבלארוס, בשנת 1919, כשהיה ילד למד בחדר. בשנת 1941כשפרצה מלחמה הוא היה סטודנט ולמד רפואה.
הנאצים פלשו לבלארוס שנמצאת על הגבול עם פולין, מיד לאחר כיבוש הפולין. הנאצים רצחו את אמו, אביו ששת אחיו אחותו וסבתו שהיתה אז בת 66. רק הוא ניצל מכל בני המשפחה. הסטודנטים היהודים בעיירה קיבלו סיוע בבריחה וזוסיה הצליח לברוח מהנאצים לעיר בשם טשקנט שלא היתה תחת כיבוש גרמני. ההורים,6 אחים ואחות וסבתא שלו נרצחו על ידי הנאצים ביחד עם כל תושבי הכפר והוטלו לקבר אחים : 1,838 איש.
ב-1942, כשהוא בן 23, זוסיה, מרצונו, התגייס לצבא האדום כדי להילחם נגד הנאצים. הוא לחם עם חיילות ברית המועצות עד גמר המלחמה והגיע עד לברלין שם חווה את הניצחון על הנאצים. לאחר שהסתיימה המלחמה כמעט לא נשאר לו אף קרוב משפחה. כל יום השואה בביתו תמיד נדלקו נרות נשמה לזכר הנופלים.
לנה, כלתו, מספרת: "כשהנאצים כבשו את העיירה, זוסיה הצליח לברוח. הוא היה בן 22, סטודנט לרפואה. רצחו את כל המשפחה שלו. הוא ברח לטשקנט לשם היטלר לא הגיע. ב-1942 הוא התגייס לצבא האדום כדי להלחם נגד הנאצים. בגלל שהוא למד רפואה היה לו קל לעשות הסבה לכימאי והוא התמצא בלוחמה בגזים וחומרים אחרים. נלחם עד סוף המלחמה הגיע לברלין ונלחם עד הניצחון ב-1945. הוא התחתן והיו לו שני ילדים. התגרש והתחתן שוב ועשה ילד נוסף ששמו ייבגני, שזה בעלי והיום הוא בן 56. בגיל 77 עלה לארץ וזכה לראות נכדים ונינים.
"כל שנה ביום הזיכרון הוא שם נר זיכרון וצילומים של כל בני המשפחה והיה אומר: זו המשפחה שלי. עושה לי צמרמורת להיזכר ברגעים האלה. הוא נפטר אתמול בערב יום הזיכרון בחמש וחצי בבוקר. זה היה אמור להיות יום הזיכרון שנדחה משבת. את יום ההולדת ה-97 הוא חגג עדיין עם המשפחה שלו אתנו, עם כולנו.
"הוא גר בבית הבת שלו עד ממש לאחרונה כשחש ממש חלש עבר לבית אבות לפני מספר שבועות. המילים האחרונות שלו שהוא אמר היו: איזה מזל שאני בארץ ישראל. איזה מזל שיש לי כזו משפחה שמשמחת אותי. שמח לראות את כולכם. לפני שבוע הוא בקושי דיבר ורצה כבר למות. בכיתי ואמרתי לו: 'מה רע לך? תחיה עד מאה'. והוא ענה לי: 'אני עייף, אני רוצה להצטרף אליהם. הם מחכים לי'.
בעלי הלך לבקר אותו, והיה חם נורא. ביקרנו אצלו כל יום בחודשיים וחצי שהיה בבית אבות. הוא היה שם כי פחדנו כבר שייפול והוא היה חלש מאוד. פחות משלושה חודשים הוא היה בבית אבות ועד אז בבית. היה כל הזמן בצלילות מלאה. סיפר סיפורים מפעם, זכר את כל השמות וכל מה שהיה. הוא מת בשינה. לא קם בבוקר. בנשיקת אלוהים. הוא נפטר ביום שהיה לו מאוד מיוחד. בבית היו תמונות ונרות והוא הרים כוסית לזכרם. אצל רוסים זה מקובל שמי שלחם יש מסורת שמרימים כוסית וודקה. מכסים אותה בלחם שחור ושמים ליד הנרות. מנהג שנשאר אצלנו ממלחמת העולם השנייה. עושים את זה למי שנפל"
"זוסיה זכה לאריכות ימים, משפחה תומכת, נכדים נהדרים הותיר אחריו 3 ילדים, 5 נכדים ו-5 נינים. הוא נפטר אתמול ביום השואה, בכ"ז בניסן בגיל 97, יהיה זיכרון ברוך. אני עצובה ובוכה עליו".