יצחק ארד, לימים יו”ר הנהלת יד ושם, מעודו לא ניתק מימיו בשואה. כבר בראשית ימיו בארץ, בד בבד עם התערותו בהוויי הקיבוצי בקיבוץ יגור, החל בין משמרות החליבה ברפת לתעד את קורותיו בשואה. “נראה לי שתמיד הייתה לי מודעות היסטורית”, מעיר ארד, שהפך אחד ההיסטוריונים החשובים של התקופה ההיא והוציא לא מכבר, בהוצאה משותפת של ידיעות ספרים ויד ושם, את ספרו האוטוביוגרפי המרתק “חורט בזיכרון”. “אלמלא כתבתי אז, אינני יודע כיצד הייתי משחזר מה שעבר עלי”.
“חשוב לדייק בפרטים”, קובע ארד, שמעבר לשנתו ה־90 מתגלה כמי שככל שהוא נטוע בעבר, כך הוא חי בחיוניות מרשימה את ההווה. “מכאן המאבק שלנו, יוצאי הפלמ”ח, נגד הנצחתו של רחבעם זאבי, גנדי, בשער הגיא, מקום שהוא בכלל לא לחם בו. לצערנו, עדיין איננו יכולים לברך על המוגמר”.
המאבק שלכם לא הסתיים?
“עדיין לא. אין החלטה רשמית בנושא, רק הודעה של הדובר של ראש הממשלה נתניהו. אנחנו מכירים את ההבטחות של ביבי. ‘אני אחראי שהבניין הזה לא יעמוד ריק’, במו אוזני שמעתי אותו מבטיח בפני קהל של אלפים לגבי המוזיאון, שאמור להנציח את מיליון וחצי הלוחמים היהודים בתקופת השואה. ומה יצא? בינתיים כבר שנתיים עומד ביד השריון בלטרון פיל לבן”.
יצחק רודניצקי, כפי שנקרא במקור, הוא יליד העיירה הליטאית סוויינציאן, 90 קילומטרים מצפון־מזרח לווילנה, הבירה. “מבין 8,000 תושבי העיירה, אנחנו, 3,000 היהודים, היינו בה הקבוצה האתנית הגדולה ביותר. כבנו של חזן, נדדנו עם אבי בין המקומות שבהם שירת בקודש. כשמלחמת העולם השנייה פרצה, גרנו בוורשה. את בר המצווה שלי חגגו בבית הכנסת בעיר זמן קצר לאחר תחילת הכיבוש הגרמני. אבי עמד על כך שאעלה שם לתורה למרות הפחד שבכל רגע יפרצו הגרמנים פנימה. היינו במצור. שפכתי שקי חול על פצצות התבערה שהושלכו לעבר הבית שלנו וראיתי גרמנים מתעללים ביהודים. הייתה הרגשה שמוכרחים לברוח. בדצמבר 39’ הברחנו את הגבול רחל אחותי, שהייתה מבוגרת ממני בשנתיים, ואני, בעוד שהורינו הבטיחו לבוא בעקבותינו בתוך זמן קצר. יותר לא ראינו אותם”.
השניים הגיעו אל משפחתם בעיירה, וב־22 ביוני 1940 הם התעוררו למציאות חדשה. מהסובייטים ששלטו בה לא נותר סימן, והגרמנים תפסו את מקומם. השמדת היהודים החלה בהדרגה. לדברי ארד, שרשרת נסים הצילה את חייו. “פעם הייתי בין 150 היהודים שנעצרו על ידי הגרמנים”, הוא מעיד. “חשבנו שבאים לקחת אותנו לעבודה. רגע לפני התזוזה בא קצין ליטאי ולקח אותי ונער נוסף, כדי לנקות לו את הבית. היהודים שנעצרו איתנו - לא חזרו. אחרי המלחמה התברר שהם הוסעו אל מחוץ לעיירה ונורו”.
שרשרת הנסים נמשכה. כשארד וחבריו שמעו שעומדים להקים גטו בעיירה, הם חצו את הגבול לבלארוס, שם עדיין לא היו גטאות. מהר מאוד נודע להם שכך היו בין ניצולי האקציה. כשחזרו לשם כעבור זמן מה, הם הועסקו במחסני שלל סובייטי של הגרמנים בקצה העיירה. “הטיפול בנשק עורר בי מחשבות לגבי התנגדות”, מספר ארד. “ניצלתי רגע של חוסר תשומת לב מצד המשגיח, כדי להחביא בתוך החולצה רובה קצוץ קנה קטן. לא הרתיע אותי האיום, שלפיו מי מאיתנו שייתפס עם נשק, יוצא להורג. הידיעות על ההשמדה, שהתחילו להגיע אלינו, נטעו בנו הרגשה שמוכרחים לעשות משהו, אם כי לקח זמן עד שברחנו אל הפרטיזנים ביערות”.
שרשרת הנסים נמשכה. ארד ניצל מרכבת שהסיעה 2,000 יהודים להשמדה בפונאר והגיע לגטו וילנה, שם פגש את אחותו לאחר תקופת פרידה. כשנקלע לרחובות ההומים של העיר, חש כמי שנקלע לעולם אחר. “החיים נמשכו שם כאילו לא הייתה מלחמה”, הוא משחזר. “זה היה ביום ראשון. אנשים לבושים יפה הלכו לכנסיות. פה ושם נשמעה מוזיקה מהבתים”. באביב 1943 הוא, נער בן 17, מצא את עצמו בקבוצת פרטיזנים לוחמת, שהתמחתה במיקוש מסילת הברזל למינסק וללנינגרד. “היה פחד, אבל רציתי להילחם”, הוא מספר. “בקבוצת הפרטיזנים המעורבת שלי היו גם ליטאים. הרגשתי חובה להוכיח להם שמה שהם יכולים, אני יכול טוב יותר. אם היה צורך במתנדבים למשימה זו או אחרת, זה היה תמיד טולקה”.
טולקה?
“הסתתרנו ביערות מאחורי כינויים. מכיוון שלא היה בינינו אנטולי, הדביקו לי את השם הזה, שממנו נוצר הכינוי שמלווה אותי עד היום”.
הילה של פרטיזן
בעשרת החודשים האחרונים של המלחמה חבר טולקה לצבא האדום והשתתף בפעולות נגד ליטאים ששיתפו פעולה עם הגרמנים. באביב 1945 תמה המלחמה. התפרצות השמחה הספונטנית נחקקה בזיכרונו. ארד מיהר להגיע לוורשה בניסיון נואש למצוא את הוריו, שעמם נותק הקשר בראשית המלחמה.
“ורשה הייתה הרוסה לגמרי”, הוא מעיד. “מהמקום שבו גרנו לא נותר זכר. גם אם לא היו לי אשליות רבות, אז הבנתי סופית שאיבדתי את משפחתי, פרט לאחותי, שהצטרפה כמוני לפרטיזנים. כעת ברור לי שאם היינו נשארים עם הורינו בתחילת המלחמה, גורלנו עלול היה להיות כגורלם”.
לדבריו, תמיד היה משוכנע שביום מן הימים תתגשם משאת נפשו להגיע לארץ ישראל. בדרך אליה עשה את דרכו בנתיבי הבריחה באירופה. את המעבר לאיטליה עשה לבסוף על גג רכבת עמוסה בפליטים. “לאחר כל הנסים במלחמה קרה לי עוד נס לסיום”, הוא מספר בחיוך. “עד היום אין לי מושג כיצד לא נפגענו במנהרות בין ההרים”.
כדובר עברית מהבית, בוגר גימנסיה “תרבות”, הוצע לארד להישאר באיטליה ולהיות שם בין פעילי תנועת הבריחה, שהעבירו ארצה את ניצולי השואה. אבל טולקה רצה רק לארץ ישראל, ואכן הגיע אליה בדצמבר 1945 בספינת המעפילים “חנה סנש”. לדבריו, קליטתו ביגור הייתה חלקה. לא רק שאחדים מחברי המשק היו יוצאי סוויינציאן, אלא שהצברים שם קיבלו אותו, עם העברית שבפיו ועם הילת הפרטיזן שאפפה אותו, כאחד מהם, יפי הבלורית והתואר.
בראשית ימיו במשק שובץ כדייר משנה אצל יהודה שרת, מלחין “ואולי” ו”לא שרתי לך ארצי” ואחיו של משה שרת, אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. “בהיותי רפתן, שעות העבודה שלנו לא הצטלבו”, מעיר ארד. “לא ידעתי אז על פועלו במוזיקה”.
המאבק בבריטים קרא לו. ארד התגייס לפלמ”ח והוצב במחלקת הטיס. “הטסתי סולו מטוסים קלים כמו ‘פייפר’ ו’פרימוס’ ואפילו הטלתי פצצות בגוש עציון”, הוא מעיד. “הייתי אמור להיות בין הטייסים שיצאו לצ’כוסלובקיה, כדי להטיס משם ארצה את מטוסי ה’מסרשמיט’. כשקרקעו אותי בגלל עיוורון צבעים חלקי שהתגלה אצלי והציעו לי להשתלב במטה חיל האוויר, אמרתי יפה ‘תודה’ וביקשתי לעבור לחבלה, המומחיות שלי בין הפרטיזנים”.
ארד נלחם בקרבות בגזרת ירושלים ובין השאר השתתף בניסיון הפריצה לעיר העתיקה. בהפוגה בין הקרבות, ביוני 1948, נשא לאישה את חברתו מיכל, בת מושב ירקונה, שהכיר במהלך המלחמה. הם היו נשואים 67 שנה עד מותה לפני שנתיים. חלק ניכר משירותו בצבא הקבע עשה ארד בגייסות השריון. במבצע סיני השתתף בפריצת הטנקים לאל־עריש. במלחמת ששת הימים הגיע לכותל המערבי שעה קלה לאחר שחרורו בידי מוטה גור ולוחמיו הצנחנים.
“עדיין נשמעו שם הדי יריות”, הוא משחזר. “לפני תקיעת השופר המפורסמת שלו הרב הצבאי הראשי, אלוף שלמה גורן, נתן לי לקרוא את הפסוק ‘בשוב אדוני את שיבת ציון, על נהרות בבל, שם ישבנו ובכינו’. אגב כך, אכן זלגו דמעות מעיני”.
לאחר מלחמה זו החל ארד את תפקידו האחרון בצה”ל, כקצין חינוך ראשי בדרגת תת־אלוף. “ראיתי בתפקיד הזה הזדמנות לקשור את החיילים המגויסים לא רק לרקע ההיסטורי בארץ ישראל, אלא גם לשואה וליהדות”, הוא אומר. “עם כל השמחה לפגוש את המקומות ששוחררו במלחמה, היה לי חשוב להבהיר לחיילים שיש עוד עם במקום הזה”, הוא מספר.
“בפטיש ובאזמל"
ב־1972 זה היה שר החינוך דאז, ובעבר מפקד הפלמ”ח, יגאל אלון, שהפנה אליו את ההצעה לשמש כיו”ר הנהלת יד ושם. תא”ל ארד היה אז בן 46 עם אופק שירות לפניו, אבל הצעתו של אלון קסמה לו. כשביקש מהרמטכ”ל דאז, דוד אלעזר, להשתחרר ולהתגייס למשימה החדשה, הסביר: “לאחר שהקדשתי את עצמי לביטחון ישראל מאז שעליתי ארצה, כניצול שואה אני מרגיש חובה לתת את מחצית החיים השנייה שלי לאותו עולם, שממנו באתי ושהייתי עד לחורבנו”.
כך סגר ארד מעגל אחד ופתח מעגל שני. “הפכתי את יד ושם מאתר זיכרון די מצומצם של מדינת ישראל לאתר מרכזי של יהדות העולם”, הוא מציין. “נוסף לכל מה שנבנה והוקם בשטח, הקמתי באתר מערכת חינוך ומרכז בינלאומי של חקר השואה”. לאחר 21 שנים גדושות מעש בתפקידו, החזיר ארד את המפתחות. “הבנתי שאם לא אסיים את המחקר שלי על שואת יהודי ברית המועצות, איש לא יעשה זאת”, שח מי שבמקביל לתפקידו ביד ושם עשה באוניברסיטת תל אביב את הדוקטורט שלו בנושא שואת יהודי וילנה ושימש שם כמרצה. “עשיתי זאת מתוך מחויבות עמוקה לכך שזכר השואה ולקחיה לא ייעלמו”, הוא אומר.
זה שנים מתמסר ארד כולו לתיעוד השואה, כולל נבירה סיזיפית בלתי נלאית בארכיונים בארץ ובאירופה. “בעבר אשתי, מיכל ז”ל, הייתה מעירה אותי לא פעם באמצע הלילה ושואלת אותי: ‘טולקה, מה אתה צועק?’” הוא מעיד. “אומנם איכשהו הצלחתי לא להשתגע מכל העניין, אבל על החלומות אין לנו שליטה. אבל גם אם אין מה לעשות עם החלומות, אסור לשבת בשקט מול האנטישמיות המתגברת בעולם, וחובה למחות נגדה”, הוא משוכנע. “גם לנו יש חלק בכך כש־50 שנה אנחנו שולטים בעם אחר, מה שמגביר את השנאה כלפינו”.
ספרך היא, בין השאר, כתב אשמה חמור נגד עמי מזרח אירופה.
“בלי הגרמנים לא הייתה שואה, זה ברור, אבל בלא מעט מקרים לפני שהם הגיעו, אוקראינים, ליטאים ואחרים רצחו רבבות יהודים. השנאה שלהם התעצמה כשהיהודים נתפסו בעיניהם כמשתפי פעולה עם הסובייטים, שנגדם הם התקוממו. ניגוד האינטרסים הזה נתן פוש לאנטישמיות”. בנובמבר האחרון ארד חגג 90. הוא איש פעלתן, שמקדיש מזמנו לפעילות ציבורית. הוא גם אב לשלושה, סב ל־11 נכדים וסבא רבא לשמונה נינים, ש”עוטפים אותי באהבה, ואני גאה בכך שכולם בארץ”.
בסיום שיחתנו ארד מצביע על תצוגה מרשימה של תחריטים על הקיר, שבהם הנציח מעשה אמן את בני משפחתו שנספו בשואה ואת החיים בעיירה. “אף פעם לא עסקתי באמנות”, הוא מספר. “לפני שנתיים פתחו פה, במגדלי הים התיכון ברמת השרון, חוג ונסחפתי. אני אוחז בפטיש ובאזמל - וחורט. זה גורם לי הנאה רבה”.
גם באמנות אינך נפרד מהשואה.
“ככה זה. אינני יכול אחרת”